ירושלים בספרות הישראלית היא לא עיר שתרצו לגור בה.
כבדה ומדכאת והאנשים בה סגורים וקשים. לעולם תחול בה הפרדה על אף שהגיעו אליה יהודים מכל קצוות תבל; האשכנזים בעולם משלהם והספרדים, הסמך טיתים מאיצים בבניהם להשיג עלמה מאותה העדה.
הסופרים שהתגוררו בילדותם בעיר שחוברה לה יחדיו חושפים בפנינו מצוקות אודות אם דכאונית שהתאבדה, בחור ספרדי שמתאהב בריבה אשכנזייה, התפוררות חיי נישואין שעד להם בן יחיד ורגיש והלום קרב אחד במנזר שהפך לבי״ח ארעי. קראתי והרגשתי כבדה כמו אבן ירושלמית, צורך היה לי להתכסות בשמיכת פוך חמה באמצע הקיץ, חשתי כאילו אני צועדת לבדי בתוך נקבת השילוח ורק נר אחד שקיבלתי מהפקיד שממנו קניתי את הכרטיס, מאיר לי את דרכי.
רגליי משותקות במים הקפואים ובמקום לצעוד בקצב אחיד אני נעצרת מדי פעם ומאירה את הקירות החלקלקים, מקווה למצוא כתובת מתקופת בית ראשון שעדיין לא גילו אך דבר לא נראה לעין: רק חשיכה, קור ונהי.
גם סרטים שראיתי על עיר הנצח מעולם לא היו אופטימיים במיוחד למעט אולי סרטי דוקו ובהם ההכרזה ההסטורית ״הר הבית בידינו״ והצנחנים בפוזה מרגשת ליד הכותל.
היא נלקחה מאיתנו כל כך הרבה פעמים: הרומים, הביזנטים, העותמאנים, הבריטים ונסיונם העקר של הערבים לכבשה במלחמת ששת הימים.
אין זה פלא כי העצבות שבה, מתמזגת עם הקדושה ועל כן היא העיר החשובה בעולם ואין לזלזל בה או ללעוג לה. היא לא תסבול יחס שכזה שכן היא מיוחסת ועתיקה!

אך ישנו אדם אחד שהצליח לכתוב עליה בשנינות וקלילות, לספר אודותיה סיפורים שלא לגמרי מצוצים מהאצבע ויש בהם יותר משמץ של אמת ובעיקר להעלות בת צחוק על שפתיי, לפעמים גם גיחוך שגרם לסובביי להרים גבה ולהציע מנטול אחד או שניים לשיכוך החרחור המוזר שהתפרץ לו מגרוני.
אמנון דנקנר, טיפוס שכזה, מצליח להוציא את עיר הקודש - מלכה עם חוש הומור.
בספר הזה הוא מתאר דמויות צבעוניות ומצחיקות שהופכות את טבור הארץ לפופיק, לצ׳ופצ׳יק של הקומקום, למייצגות הכי נאמנות של ציון.
כי ככה למעשה היא בנויה: מערב רב של אנשים ותרבויות ועל אף שהיידיש בעלילה זו שולטטטטטת, אנו עדיין נתקלים בצד השני של המתרס והוא לא פחות מבדח ושובה לב.
העלילה אינה אחידה ומורכבת מסיפורים שונים ומשונים: חלקם היישר מחיי המשפחה של הדנקנרים אשר בבעלותם היה בית הקפה המפורסם, אלנבי והשאר יצירות פאר של כיעור, חוכמה ותמימות.
הכותרת מגלה לנו את שמה של אחת הדמויות הראשיות בסיפור, הבל גאגין, איש שובה לב אשר מנסה לעזור לכל הנקרים בדרכו, אלא שלא משנה באיזה דרך הוא בוחר ואילו תכניות הוא מתכנן, תמיד משהו מתפקשש לו בדרך והתוצאות הקריטיות, אך משעשעות לא מאחרות לבוא.
דנקנר אינו חושש לשחוט פרות קדושות, ללעוג לעיר ואנשיה ואפילו על עצמו ומשפחתו אינו חס. מצרפת בזאת ציטוט שעמו הזדהיתי במיוחד והנוגע לקשיי המחבר במתמטיקה:

״ואז באמת חלה נקודת תפנית מפתיעה בעוצמתה: בלית ברירה לקחתי את עצמי בידיים. אמרתי: אם אין אני לי מי לי, רכנתי ימים ולילות על הספרים ועל המחברות, וכעבור שבועיים אינטנסיביים מאוד גיליתי תגלית נהדרת שמילאה את לבי שמחה: אני לא זקוק למורים פרטיים ולמורות פרטיות. אני יכול לבדי, בעצמי ובכוחותי שלי, להבין! אני מבין סוף-סוף! אני מבין! אני מבין שאני מטומטם שלא מסוגל לפתור אפילו משוואה עם נעלם אחד! טמבל חסר תקווה וזהו זה - אין מה לעשות!"

מחבר ״ימיו ולילותיו של הדודה אווה״ המופלא, מצליח גם בספר זה להצחיק, לרגש, לעצבן ולעניין.
לאחר שנחלתי תבוסה בקרב נגד שני ספרים עיקשים שסירבו להתחבב עלי וחשבתי שאני במשבר קריאה, הגיע זה האחרון והצילני.

עונג שבת(וגם ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי ושישי)!

סיפורים קצרים מקסימים שכולם בדיה ממוחו הקודח של אמנון דנקר.
העלילות כולן מתרחשות בירושלים של שנות ה-60 בבתיהקפה אלנבי, בביתו של דנקר (המספר על משפחתו) , בחלק מהסיפורים מופיעה דמותו של הבל גאגין אקדוחן לשעבר בארגון ה- לחי, שנחשב לאדם חכם שמקשיב לדעותיו בי-ם, והא תמיד חש לעזרה, אם כי העזרה שלו לעיתים מביאה לתוצאות לא צפויות.
בסיפורים יש קורטוב משעשע ל שוביניזם, עדתיות, ירידה על עצמו (דנקר מספר על נחשלותו ללמוד מתמטיקה), והם עוסקים בהכל:
החל ממעקב של שירותי הביטחון המפאיניקים על אנשי הלחי, וכלה בנסיונות שידוך הזויים.
הדמויות של דנקנר הם מצד אחד מאד פשוטות אבל עם רובד מעמיק- עבריינים פשוטים ששותים קפה , לצד שחמטאים מעולים. משפחה שבה טבילת לחמניה בקפה כמעט גוררת גירושים, סיפורים על הדימוי של מס הכנסה שהיה כגהנום, על מהפנט איטקלי שמגיע לי-ם בעקבות אהבתו למשהי,רב אומן בשחמט,דבורים ארץ ישראליות, ילד דחוי שבקבות מתנה משונה מאביו זוכה לפופולריות ועוד.
סיפורים עם המון מסרים סמויים ומהנים.
מקסים ושווה קריאה

פרקי הזמן החולף בצפייה לפרסום מדורו השבועי של אמנון דנקנר בעיתון נחסכים,וסיפוריו אודות איש רב הפעלים הבל גאגין וחבריו נעשים בספר קרובים אחד למשנהו יותר מתמיד.

הרעיון לעטות מרבדים רקומים במחשבות נועזות הקודחות מיני תחבולות,וגזורים למידותיו הלא מאוד מסוקסות של גיבור הספר גאגין,משעשע לנוכח תהלוכות מפחי הנפש להן זוכה "המחסל" גאגין בעליל,כשציבור חסידיו מתפעל דווקא מלבושו העירום של המלך,חס על מטופליו הטובלים ושקועים במגינת ליבם,ומותיר פנאי להתייסר בעונג על רוח הנכאים הפורעת ניצת שיער קלוש שזקורה בפדחתו.

בראש נושא כליו של הגיבור נקלטים שדרים במקטעים בעלי זוויות חדות שאינם מותירות ספק באשר לרעידות שכפות רגליו חשות על אותה פיסת קרקע עליה עומדים ומסתודדים השניים.

תוצאות החיישן נלחשות וגולשות בתעלות אוזן מכונת המחשבה המנפיקה סמכות ללא עוררין,ובהליך גרסני מודחות התוצאות אל מיגרת סרח העודף הממוקמת בגולגלתו חמושת משקפי הקרן שאינם מותירים אף לפרט הזעיר ביותר לחמוק מעדשותיהם שאבוי לכתמים העמומים שנגלים בהם.


צינת קדושתה של ירושלים והרוח המתדפקת על דלתותיה ,
אינן מייתרות את העיר בהשוואה למעללי העיר בלבן ששוכנת לחוף הים ואף מתעלה עליהן בדמויות ססגוניות ובאישים שהסבו והשחיתו זמנם בחרישת מזימות ובחישוב משקלן הסגולי
וטיבם של קימורים וקיעורים המיוחסים לחמדת גזרת פלוגת החן שבידהן האמונות והחרוצות הוגשו ספלי הקפה.

הספר מצטרף אל שורת ספרי ירושלים האחרת,זו שאינה קיימת בספרות הרישמית והחינוכית,המתבדלת מהרוח המסורתית שאופפת אותה,ומבטל בשעשוע את תענית גיבורי ספרות הקודש שסינדרום העיר גזר עליהם סיגוף נצחי.

אחד הספרים המצחיקים, נקרעתי מצחוק בקול רם.
בעיקר שעשעו אותי התיאורים של כל מיני דמויות כמו המוכר הגרמני בחנות הנעליים והאמא של הגיבור, פולניה מושבעת שאני מוצאת קווי דמיון רבים בינה ובין דמויות מסוימות שמקיפות אותי, שאמנע מלהגיד אילו בדיוק...
בספר יש לא רק פואנטה מצחיקה לחלק גדול מהסיפורים, אלא גם שנינות משולבת בכל פסקה כמעט, דבר שהופך את כל הקריאה למהנה מאוד.

מחזיר את הקורא לשנים עברו בארץ באופן מאוד משכנע, עם דמויות משכנעות לא פחות.
חוטא במעט התחכמות יתר, אך בסה"כ שנון ומשעשע.
רוב הסיפורים יפים ומשאירים חיוך.

ספר הזוי. נחמד מאוד.
אני ממליצה לקרוא אותו נכון שישנם מספר סיפורים שבהם מככב הבל גאגין שהינה דמות בדיונית, אבל כל הספר מורכב מסורים מ"חייו" של דנקנר בילדותו ובבגרותו.
הסיפורים הזויים ומצחיקים כאחד. הייתי קוראת לספר ספר מסעות. הייתי ממליצה לאלה כמוני שקוראים בהסעה לעבודה או בטיסה או בזמנים בין לבין, ככה אין צורך כמו בספר שלם עם עלילה.
נחמד הזוי ושלוש בדרוג סימניה. מירה

אמנון דנקנר הוא אלוף העולם בלתאר את ירושלים של שנות ה-60 והסביבה. מצד שני כושר ההמצאה, הדימיון הפרוע והפואנטה שהוא מצליח לתת לכל סיפור יחד עם התיאור הדוקומנטרי האמיתי שמסביב לסיפור - הם אלו שכל כך מהנים ועושים את הקריאה בסיפוריו/ספריו לכאלו כיפיים. אני נהניתי מאוד מהסיפורים ובהחלט ממליץ.

מדובר באוסף סיפורים קצרים והומוריסטיים של אמנון דנקנר על רקע ירושלים של פעם. המשותף לכל הסיפורים הוא אותו הבל גאגין, נשוא שם הספר. לא כל הסיפורים ברמה אחידה, בדומה לחלק ניכר מהספרים מסוג זה, אבל הטובים שבהם ממש טובים ובראשם הסיפור "אבי ירד אל השאול", סיפור שקרע אותי מצחוק.