ירושלים בספרות הישראלית היא לא עיר שתרצו לגור בה.
כבדה ומדכאת והאנשים בה סגורים וקשים. לעולם תחול בה הפרדה על אף שהגיעו אליה יהודים מכל קצוות תבל; האשכנזים בעולם משלהם והספרדים, הסמך טיתים מאיצים בבניהם להשיג עלמה מאותה העדה.
הסופרים שהתגוררו בילדותם בעיר שחוברה לה יחדיו חושפים בפנינו מצוקות אודות אם דכאונית שהתאבדה, בחור ספרדי שמתאהב בריבה אשכנזייה, התפוררות חיי נישואין שעד להם בן יחיד ורגיש והלום קרב אחד במנזר שהפך לבי״ח ארעי. קראתי והרגשתי כבדה כמו אבן ירושלמית, צורך היה לי להתכסות בשמיכת פוך חמה באמצע הקיץ, חשתי כאילו אני צועדת לבדי בתוך נקבת השילוח ורק נר אחד שקיבלתי מהפקיד שממנו קניתי את הכרטיס, מאיר לי את דרכי.
רגליי משותקות במים הקפואים ובמקום לצעוד בקצב אחיד אני נעצרת מדי פעם ומאירה את הקירות החלקלקים, מקווה למצוא כתובת מתקופת בית ראשון שעדיין לא גילו אך דבר לא נראה לעין: רק חשיכה, קור ונהי.
גם סרטים שראיתי על עיר הנצח מעולם לא היו אופטימיים במיוחד למעט אולי סרטי דוקו ובהם ההכרזה ההסטורית ״הר הבית בידינו״ והצנחנים בפוזה מרגשת ליד הכותל.
היא נלקחה מאיתנו כל כך הרבה פעמים: הרומים, הביזנטים, העותמאנים, הבריטים ונסיונם העקר של הערבים לכבשה במלחמת ששת הימים.
אין זה פלא כי העצבות שבה, מתמזגת עם הקדושה ועל כן היא העיר החשובה בעולם ואין לזלזל בה או ללעוג לה. היא לא תסבול יחס שכזה שכן היא מיוחסת ועתיקה!
אך ישנו אדם אחד שהצליח לכתוב עליה בשנינות וקלילות, לספר אודותיה סיפורים שלא לגמרי מצוצים מהאצבע ויש בהם יותר משמץ של אמת ובעיקר להעלות בת צחוק על שפתיי, לפעמים גם גיחוך שגרם לסובביי להרים גבה ולהציע מנטול אחד או שניים לשיכוך החרחור המוזר שהתפרץ לו מגרוני.
אמנון דנקנר, טיפוס שכזה, מצליח להוציא את עיר הקודש - מלכה עם חוש הומור.
בספר הזה הוא מתאר דמויות צבעוניות ומצחיקות שהופכות את טבור הארץ לפופיק, לצ׳ופצ׳יק של הקומקום, למייצגות הכי נאמנות של ציון.
כי ככה למעשה היא בנויה: מערב רב של אנשים ותרבויות ועל אף שהיידיש בעלילה זו שולטטטטטת, אנו עדיין נתקלים בצד השני של המתרס והוא לא פחות מבדח ושובה לב.
העלילה אינה אחידה ומורכבת מסיפורים שונים ומשונים: חלקם היישר מחיי המשפחה של הדנקנרים אשר בבעלותם היה בית הקפה המפורסם, אלנבי והשאר יצירות פאר של כיעור, חוכמה ותמימות.
הכותרת מגלה לנו את שמה של אחת הדמויות הראשיות בסיפור, הבל גאגין, איש שובה לב אשר מנסה לעזור לכל הנקרים בדרכו, אלא שלא משנה באיזה דרך הוא בוחר ואילו תכניות הוא מתכנן, תמיד משהו מתפקשש לו בדרך והתוצאות הקריטיות, אך משעשעות לא מאחרות לבוא.
דנקנר אינו חושש לשחוט פרות קדושות, ללעוג לעיר ואנשיה ואפילו על עצמו ומשפחתו אינו חס. מצרפת בזאת ציטוט שעמו הזדהיתי במיוחד והנוגע לקשיי המחבר במתמטיקה:
״ואז באמת חלה נקודת תפנית מפתיעה בעוצמתה: בלית ברירה לקחתי את עצמי בידיים. אמרתי: אם אין אני לי מי לי, רכנתי ימים ולילות על הספרים ועל המחברות, וכעבור שבועיים אינטנסיביים מאוד גיליתי תגלית נהדרת שמילאה את לבי שמחה: אני לא זקוק למורים פרטיים ולמורות פרטיות. אני יכול לבדי, בעצמי ובכוחותי שלי, להבין! אני מבין סוף-סוף! אני מבין! אני מבין שאני מטומטם שלא מסוגל לפתור אפילו משוואה עם נעלם אחד! טמבל חסר תקווה וזהו זה - אין מה לעשות!"
מחבר ״ימיו ולילותיו של הדודה אווה״ המופלא, מצליח גם בספר זה להצחיק, לרגש, לעצבן ולעניין.
לאחר שנחלתי תבוסה בקרב נגד שני ספרים עיקשים שסירבו להתחבב עלי וחשבתי שאני במשבר קריאה, הגיע זה האחרון והצילני.
עונג שבת(וגם ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי ושישי)!
