ספר שהיה לי בהתחלה ממש קשה לקרוא. כבר באחד הסיפורים הראשונים הזדעזעתי כל כך והפסקתי לקרוא אותו לזמן מה..
אני אוהבת ביוגרפיות שכתובות ככה.
בספר מבינים גם את תהליך כתיבת הספר, מסופר גם על החיים של שינראן ומה הסיפור שמאחורי כל סיפור..
אחד הספרים המעניינים ביותר שיצא לי לקרוא.

וואו. פשוט וואו.
הספר הזה הוא חזק.
טומי וירינחה כותב בצורה הכי אמיתית ונוקבת שאפשר,
במובן הכי פשוט וברור.
הזדהיתי עם פרנסי כל-כך, עם הטרגדיות והשמחות שלו,
עם האנשים המיוחדים שסביבו.
הרבה זמן לא נתקלתי בספר כזה קולע.
במיוחד התחברתי למה שאפשר להבין מבין השורות, לכאילו נמשל שאפשר להבין מהסיפור הזה.
שאתה עוצר לשניה וחושב על הדמויות. מנסה להבין איך זה מרגיש, להבין את מה שלא כתוב על הדפים.
מהסיפורים האלה שגם אם הם לא בדיוק קרו באמת, הם היו יכולים לקרות.
ויכול להיות שקרו בזמן ומקום אחר..
פרנסי שבעיקר מתבונן רואה מול העיניים את כל החברים שלו גדלים ועוזבים את הבית ואת העיירה.
מה שגורם לעובדה שפרנסי נשאר כל הזמן באותו המקום מכל הבחינות, לבלוט יותר.
הספר יחסית קצר, אבל מכיל כל כך הרבה.
ולא בצורה שדוחפת הרבה יותר מדי מידע. אלא בדיוק במינון שצריך.
הוא לא מורח אירועים. והוא משתייך קצת לסוג הספרים
שכשאתה חושב שהעניינים מתחילים סופסוף להירגע,
מיד מופיע משהו חדש. וזה אף פעם לא משעמם.
אבל נגמר עוד לפני שאתה מספיק לחשוב ש'די'.
אם לא הייתי יודעת כמה עמודים יש לספר הזה, והיו שואלים אותי כמה נדמה לי שקראתי,
הייתי בטוחה שלפחות 450 עמודים.

אני לא יודעת איך הוא עושה את זה,
אבל טומי וירינחה עם הכתיבה הישירה מדי שלו,
גורם לך לראות את כל פני הדברים בצורה קצת שונה ממה שראית עד עכשיו.

הספר הזה טוב.
בפעם הראשונה שקראתי אותו לא חשבתי ככה,
משהו בו היה קשה לי להבנה. מלנכולי כמעט.
לאחרונה הגעתי למסקנה שיש ספרים שחייבים לקרוא לפחות פעמיים.
זה ספר שטס לך. לא רק שהוא קצרצר יחסית.. העלילה פשוט זורמת.
האמת שבהתחלה הוא קצת בלבל אותי עם כל הדמויות, אבל לאט לאט מתרגלים לחילופי הדמויות.
הספר הזה הוא מהספרים האלה שכשאני קוראת אותם אני מרגישה שפיספסתי משהו,
אולי הסופר התכוון ליותר ואני פשוט לא הגעתי מספיק לעומק העניין.. אבל בסופו של דבר זה לא ככה.
הסופר התכוון למה שהוא התכוון, ואני הבנתי את הספר בצורה שהבנתי. אין הרבה מה להתעמק בזה.
זה מה שיפה במילים, כל אחד מבין אותן בדרך שלו.
הספר הוא עמוק ומלא מחשבה, ללא ספק.
אין כמעט אנשים שחושבים כמו יפתח אלוני.
מה שמיוחד בספר לדעתי הוא שכל הדמויות מיוחדות, חושבות בצורה מיוחדת ומאד עמוקה.
כביכול מסופר על תקופת חיים של קבוצה נורמלית למדי של אנשים רגילים.. שחיים כרגיל,
אבל בפנים עמוק כל אחד בעצמו הוא עולם מלא. לכל אחד מחשבות משלו שאין לאף אחד אחר.
את המחשבות הוא מתרגם למילים ומנסה לשתף, מה שלא כל כך קיים במציאות, מה שמדהים.
וטבת, טבת הוא אומן הזיכרון.
זה מה שאני אוהבת ביפתח אלוני, בדברים הכי פשוטים של היום יום הוא מכניס את העומק הזה שלו, את תשומת הלב לפרטים שמזמן הפסקנו לשים לב אליהם.

ספר מדהים.
כל כך מיוחד, מצחיק, שנון, אמיתי. בעיקר אמיתי.
גורם לך לחשוב הרבה על עצמך.
לנסות לדמיין את עצמך באותו מצב של הגיבורה. כן, גיבורה.
להזדהות עם הכאב שלה, עם האושר.
אפילו עם השיגעונות.
ספר חזק. על משבר אמתי, ועל איך שבן אדם הולך עם האמת שלו עד הסוף ומאמין בה גם אם היא כואבת, גם אם היא מתערערת באמצע ובסוף מצליח.
יש שיגידו שהספר מייגע וארוך מדי.
עד שמשהו מסתיים, צצה בעיה חדשה.
אני אומרת, זה כל מה שיפה.
הספר מתאר בצורה מציאותית פרק זמן בחיים של בן אדם. על כל המשברים והתהפוכות.
כולנו מרגישים לפעמים בתקופות כאלו, לא בדיוק אבל פחות או יותר.
לקראת הסוף הספר דועך קצת, ואז נגמר בצורה די פתאומית.
בלי שדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר כמו שמצפים לפעמים מסיפורים כאלה.
כמו בחיים, לא כל תקופה מסתיימת בסוף טוב, הכל טוב, כל הקצוות נסגרים.
ממש לא ככה. וזה מה שהופך את כל הסיפור ליותר אמין..
כמו בחיים, סופות שוככות. סערות מתפוגגות.
אבל אין דבר כזה נעלם כלא היה, תמיד ישאר סימן קטן למה שהיה, צלקת.

אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא אי פעם.
עכשיו אני אהיה חייבת להצדיק את ההצהרה הגורפת שפתחתי איתה. (ולא תהיה לי שום בעיה לעשות את זה.)
עם כמה שלפעמים זה מרתיע, ספר של כמעט 450 עמודים,
הספר הזה מצדיק כל עמוד ועמוד בתוכו.
הוא כתוב בצורה כל כך אמיתית וכנה,
כל הספר הרגשתי שהסיפור מתנדנד בין שיא האושר שבהנאות הקטנות של החיים,
הדברים המתוקים האלה שאי אפשר שלא לחייך למולם, חיוך אמיתי של ילדים,
לבין שיא הכאב השחור של המוות.
בכל זאת, הסיפור מתרחש בגרמניה הנאצית. לפעמים שוכחים את זה. וזה מה שמדהים בסיפור הזה.
הוא גורם לך כל כך להכנס לעלילה, כלכך לאהוב את הדמויות,
להתרגש ולבכות איתן.
לאהוב את המספר, עד כמה שזה אבסורדי ("מעט מידע חשוב: מספרו של ספר זה הוא המוות."), להבין גם אותו,
מה שהיה מיוחד ומוזר בעיני בספר הוא שהמספר נהג "להתבלבל" מדי פעם ולהקדים כל הזמן את את המאוחר.
וזה לא הרס את המתח או את הרצף של הסיפור בעיני,
להפך, במקום להרוס או לקלקל את המשך הקריאה, זה רק גרם לי לרצות להמשיך ולקרוא..
לדעתי הוא כתוב בצורה מושלמת. ההערות המודגשות המשעשעות של הכותב, קטעי השיחה.
כמו שאמרתי, כל הספר הסיפור התנדנד בין צחוק לדמעות,
אף פעם לא היה יותר מדי זמן עצוב, או יותר מדי זמן שמח, הוא מיד התקדם לקטע הבא..
הסוף היה כל כך פתאומי והוא קרע אותי.
למרות כל הרמיזות הישירות של המספר במהלך הספר,
למרות שהוא כבר הזכיר את זה כבר המון פעמים.
הייחוד שלו, הוא שהוא יכול לספר מליון פעם על אותה סיטואציה וזה עדיין ירגש כל פעם מחדש.

זה הספר.
עוד לפני שסיימתי לקרוא את העותק שהשאלתי מהספרייה, התחלתי לחפש אותו בחנויות.
עד כדי כך מדהים בעיני.

ספר טוב.
כל כך צפוי ומשעשע שפשוט כיף לקרוא.
כתוב בצורה פשוטה ונקייה, העלילה הזויה וזורמת.
כל כך אנדריי קורקוב.
את הספרים שלו אני יכולה לקרוא בכל מצב.
גם כשאין לי כוח לקרוא כלום.

ספר מדהים.
כתוב בצורה כל כך מיוחדת ונוגעת, אי אפשר שלא להתחבר אל הדמויות,
כבר בהתחלה ידעתי שאני אדרג את הספר הזה בחמישה כוכבים.
כשסיימתי אותו מחשבה אחת עברה לי בראש; אמונה אלון פשוט גאונה.
סיפור כל כך כואב ואמיתי.
אין הרבה אנשים שיודעים לכתוב ככה.
ספר שפשוט עושה לי טוב לראות אותו על המדף שלי.