***






מהו הדבר שרווק ערירי חושש ממנו יותר מכל?
אישה. אישה שתפול עליו לעת זקנתו ותפר את הסטטוס קוו שחתם עם רווקותו המלבינה - חיי עושר, קריירה מכובדת ובריאות סבירה, עד שיווגע ויהיה להיהודי האחרון בעיראק.
אבל אישה אחת ללא שם נופלת כפשוטו בפתח ביתו, פושטת את ידה כמו פילגש בגבעה. כמוה, עברה עינויים קשים השמורים לנשים בארצות ערב. בניגוד אליה, בבוקר עוד נותר לה דופק. זכי המבוהל, יהודי רחמן בן רחמנים, גורר את הצרור הגוסס והמבאיש על השטיח היקר וצונח על כיסא אחוז אימה. אם החבילה בעלת הפנים החבולות היא מורדת, הרי שגם אותו יבתרו לגזרים.

בימים ההם יש מלך בעיראק, ועוד איך יש. כל הישר בעיניו ובעיני מקורביו הוא כל האיום, המזעזע והסדומי בעינינו. מוראו של המשופם הסאדיסט, סדאם חוסיין, נושב מכל עמוד בספר. וזכי מה הוא? עלה נידף, תלוי על בלימה בעץ העתיק והמפואר של יהדות עיראק ששורשיו עד אברהם אבינו. פווו קטנטן מצד השלטון והוא חותם את השלכת היהודית שמשופמים אידיוטים מיהרו לבשר עליה עם עליית הציונות. גם זכי אדיוט, לטעמי, הוא ואחורני הנותרים בארצות ערב, שאני שופטת אותם לחומרה מחוסר יכולת להבין את התעקשותם להישאר במדינות הללו. קליפת ביצה זעירה, תקועה בין שיניים עוינות. מעמוד לעמוד נחשפים מניעיו של זכי, שהם בלי ספק מכמירי לב, ובכל זאת, לא אבין.

החבילה המעונה הולכת ומתאוששת, הולכת ומשילה את שכבת העינויים שכיסתה על יופיה ואישיותה, ומערכת יחסים עדינה ומהוססת נרקמת בינה לבין זכי, כמו שוודאי הייתם מצפים. אבל זו דווקא לא מערכת היחסים המרתקת ביותר בספר, כי אם שתיים אחרות, שונות בתכלית ולא שגרתיות בעליל:

האחת, מערכת יחסיו עם סאמיה, שכנתו הערביה-שיעית. סאמיה קשת היום, חסרת החן. סאמיה הבוטה, האומללה, שהשיעיות של משפחתה נתקעה בגרונם צמא הדם של הסונים סביבה. ביתו של זכי גובל בביתה, ואילו נאמנותו העמוקה כלפיה, המבוססות על חסד נעורים, גובלת בכמעט טירוף. סאמיה זו היא שק מלט כבד, שזכי עוד לא מודע למשקלו על גבו.

ואם ביחסים הללו יש טירוף, אזי יחסיו של זכי עם נאזר הם כבר תערובת של אימה, פליאה, עיוות והליכה על חבל דק. נאזר הוא נציגו של השלטון הדורסני, איש קג"ב בגרסה העיראקית. נאזר הוא ידידו, שלא לומר חברו של זכי. אוכלים יחד, מתהוללים יחד. אבל החבר הזה הוא נמר בכלוב גן החיות. טעות ביחסים עמו תעלה בחיים. נאזר בעל כוח רב, וזכי מקפיד להיות נקי וגלוי עמו לפני ולפנים. האם זכי יכול או רוצה להתנתק מהאח הגדול הזה, או שמא חסותו המגוננת הכרחית להישרדותו של היהודי הבודד? התשובה לא ברורה.

הספר מתרחש בתקופה של בין שתי מלחמות המפרץ. מבחינה היסטורית לא תלמדו כאן דבר על יהודי עיראק, אלא בעיקר על האלימות הכללית בסלט השיעי, הסוני והכורדי שבו קוצצים חיים או לפחות את השמחה מהם. נוסף על הנושאים שמניתי, ישנו עיסוק רב בזיקנה על שלל היבטיה. הכתיבה הגבוהה שהצביעו עליה במספר ביקורות קודמות הרגישה גם לי קצת מאולצת בהתחלה, אבל מהר מאד בעיקר נהניתי ממנה. ספר מצוין מאת סופר מצוין שזהו הספר השני שלו שאני קוראת, ואשר כתב על מולדת שלא יכול היה לבקר בה מסיבות מובנות.

לכל מי שקורא אותי, האטתי לאחרונה את קצב הסקירות שלי, לאו דווקא את כמות הספרים שאני קוראת אבל מרגיש לי שלא הכל מבקש להתפרש ולעמוד לבחירה, כן, גם אם הכותרים טובים מאוד בעיני ...

חכם יפני אחד אמר לחסידיו: "כתבו בקצרה ככול שתוכלו" ( נראה שמהמשפט הזה נגזרה צורת שירת ה"הייקו"...חחחחה ) ואילו אחר, איש כמורה אנגלי במאה הקודמת או זו שקדמה לה, דיבר גם הוא בזכות קוצר היריעה: "רעיונות קצרים, למען השם, רעיונות קצרים...!", וגם גברת אחת, גברת פרגוסון - מורתו התוססת של הסופר סול בלו, לימדה אותו "לדבוק בעיקר ולהימנע מהמיותר "

אז יגידו האחרים ש"בדברים טובים אין יותר מדי" אבל כל אחד מבין, שגם בדבר טוב ניתן להפריז... והנה אני כבר מרבה בדברים ועוד לא הגעתי לעיקר...אז בכל זאת בחרתי באחד, שוב משל סמי מיכאל, אתו אני מנהלת רומן מתמשך שהחל ברכישת כמות נכבדה של כתביו .

עאידה - הוא סיפורו על זכי דאלי, יהודי מבוגר בן למעלה מ 70, אמיד, מגיש תוכניות בטלוויזיה העירקית, שבוקר אחד בימים שבין שתי מלחמות המפרץ, מקבל שיחת טלפון ממנה מתברר לו שעל סף דלתו מונחת גופה של אישה. הוא אוסף אותה לביתו מתוך כוונה עמומה לשקם את האישה הכורדית(כך מתברר בהמשך) מחוסרת ההכרה שעברה התעללות, והוא מעניק לה את השם עאידה, על שמה של הנסיכה השבויה האתיופית באופרה "אאידה" של ורדי. גם לזה יש משמעות אבל לא אפרט...

מנקודה זו מתחילה עלילה דרמטית החושפת את עולמו של מי שרואה עצמו כנצר האחרון לקהילה היהודית בבגדד.

תוך כדי שהוא מפלרטט כהרגלו עם השפה העברית העשירה שלו, יוצר למעננו סמי מיכאל סיפור אהבה מפתיע עדין ואנושי שנחשב בעיני רבים כהשיג הספרותי החשוב ביותר שלו .

ממליצה בחום. עונג צרוף ... ( וגם אם שזורה בזה מציאות קשה ואכזרית ...)

"אדם זקן - מה יש לו בחייו?
הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
הוא מדשדש אל המטבח
ושם המים הפושרים יזכירו לו
שבגילו ... שבגילו ...

אדם זקן, מה יש לו בבקריו?
הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו
נמהל בערב בנורות חדרו.
ממסעו במסדרון הוא טרם שב
כי שם הוא עוד חשב ...
מה לעשות עתה ומה לקרוא
אדם זקן ...

אדם זקן, מה יש לו בגילו?
הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.
עיניו פקוחות למחצה,
מנחשות לפי תנועת הכוכבים,
אם הלחישות רומזות,
כי זה לילו האחרון.

אדם זקן, מה יש לו בערבו?
לא מלך הוא
ויפול לא על חרבו."

תיאור מצמרר של זיקנה יש בשירו של דוד אבידן "אדם זקן", אפשר לאמר, אפילו אכזרי, חף מכל חמלה לאדם הזקן בערוב ימיו. אדם שלא נותר לו דבר מלבד בדידותו, שלא מתעורר בו זיק של חיות או עניין , אלא הוא מדשדש בחייו, בצל החידלון, מחכה למוות שיאסוף אותו אל חיקו.

בזמנו, למדתי את השיר הזה למבחני הבגרות. למרות שלא היה דבר רחוק ממני, באותם ימים, מזיקנה או מוות, השיר הזה לא הרפה ממני לאורך השנים והיטבתי לזכרו.

אולי בשל כך, בין היתר, כל כך נגעו לליבי הספרים "חיוך אטרוסקי" של חוסה לואיס סמפדרו ו"עאידה" של סמי מיכאל, שסיימתי לקרוא עם חיוך על השפתיים, צביטה בלב, דמעה בקצה העין, ועם התחושה ש"אדם זקן- יש לו בחייו".


הספר "חיוך אטרוסקי" מספר על אדם זקן חולה בסרטן, שעזב את כפרו בדרום איטליה ועבר להתגורר עם בנו וכלתו בעיר הגדולה, במילנו. סלווטורה רונקונה הינו זקן נירגן ששונא את החיים בעיר השונים כל כך מאלה שבכפרו. בעברו הוא היה פרטיזן עז נפש שלחם בגרמנים, ולאחר מכן איש מדון בכפרו, פשוט, שורשי, מחוספס, שנאלץ להתמודד עם קשיי הקיום והחיים בכפר. העיר שלופתת אותו, זרה לו, להרגליו, לתפיסת עולמו, לאורח חייו. הוא מתקשה להסתגל למערכת היחסים בין בנו לכלתו, העצמאית והדעתנית, לאוכל המאוחסן בצנצנות ובקופסאות ומאבד מטעמו וריחו, עד כדי כך שהוא נאלץ לאגור בסתר נקניק, גבינה, זיתים ולחם. ההתנהלות המודרנית בעיר, השונה כל כך מפשטות החיים בכפר, זרה לו לחלוטין. בעיר- הוא אדם זקן, חולה שימיו ספורים. בכפר-הוא היה צעיר ,בריא, עז נפש וסוער.


ואז מתרחש הקסם- נרקמת מערכת יחסים בין הזקן ונכדו ברונוטינו, השם שכלתו בחרה לנכד מבלי לדעת שזה היה כינויו של הזקן בהיותו פרטיזן. הנכד הינו תינוק שעדיין לא למד אפילו לדבר. אבל סלווטורה הזקן נכבש ברכותו של ברונוטינו, בתום שבו, בעיניו הגדולות שמתבוננות בו, בעליזותו ושובבותו, והוא נפתח כמניפה בפני התינוק. בעודו מערסל את התינוק בלילות, מספר לו סלווטורה הזקן על עברו, על חייו בכפר, משתף אותו במחשבותיו, הגיגיו ותחושותיו, ומוצא בו בן ברית ממש. האהבה הרבה שרוחש הזקן לנכדו התינוק והיפתחות ליבו בעטייה ובעקבותיה, משנה את סלווטורה הזקן, גורמת לו להתבונן על עברו במבט מפויס, להבין, להתרכך, לקבל את פני המוות ביתר קלות, ובלבד שקודם לכן יזכה לשמוע את הנכד קורא לסבו. במקום געגועים לחיי העבר לומד הזקן להשתחרר מהעבר לקבל אותו ולהשלים עימו.


הספר "עאידה" מספר על זכי דאלי, יהודי זקן שנותר בעיראק, בבחינת נצר אחרון לקהילה מפוארת, לאחר שבני משפחתו ברחו ממנה. הוא מגיש פופולארי של תכניות דוקומונטריות בטלויזיה העיראקית, ודרך עיניו מתוארת בגדד של ימי סדאם חוסיין, ססגוניותה, יופיה, הפחד והאימה של משטר דיכוי, הרדיפה הפוליטית והאתנית ואימת ההלשנות, אפילו על ידי בני משפחה. על רקע כל אלה מתפתחות מערכות יחסים מורכבות בין זכי דאלי לנזאר אל סייד, איש כוחות הבטחון האכזריים, ובין זכי דאלי לחברת נעוריו סאמיה ובני משפחתה.


יום אחד מקבל זכי דאלי שיחת טלפון עלומה, ממנה למד כי על מפתן ביתו מצויה גופת אשה. זכי מוצא אשה צעירה מן מתה חיה מוטלת בפתח ביתו, שניכר כי עברה מסכת יסורים. אשה רצוצה ושבורה, נפש מעונה. הוא נוטל אותה לביתו, סועד אותה, עד להתאוששותה. כל שידוע עליה הוא מוצאה הכורדי, ומעבר לכך דבר לא מתברר אודותיה. האשה חוזרת לאיתנה ומסתבר שהיא אילמת. זכי מכנה אותה עאידה, על שם הנסיכה האתיופית מהאופרה הידועה. בין זכי לעאידה, מתפתח סיפור אהבה, נטול מילים, מכמיר לב בעדינותו וברכותו. נרקמת ביניהם חברות אמיצה ועזה הגואלת את זכי דאלי המזדקן מבדידותו, ומאירה את חייו "היו רגעים שכמעט לא ראה דבר מעבר לחלון. הוא היה מרוכז באוצר המוצפן בלבו. שם, בפנים, הרחק מתשומת לבם של זרים, שכנו חיוכה המלבלב של עאידה ושלוות מבטה. נוכחותה טשטשה את פגעי הזקנה , טענה מרץ בשריריו ובדם השוצף בעורקיו. כל אלה נסכו בו נחת רוח. אביב של קשישים, הצטחק בינו לבינו...".


מעניין, שבשני הספרים מתאהבים הזקנים, סלווטורה-בתינוק, וזכי דאלי- בצעירה הכורדית, ללא אומר, ללא מילים. לפעמים אין צורך במילים כדי להתאהב, כדי להתקשר למישהו בעבותות של רגש.


אדם זקן מה יש לו בחייו?


אדם זקן יש לו בחייו-הזדמנות לשינוי, לאהבה, למערכת יחסים חדשה, לפיוס, לנוחם, לנחמה, להבנה ולהשלמה- לא רק בימי זקנתו, אלא אפילו בימיו האחרונים.

למרות שהספר בחלקו כבד ומעייף, יש בו במקביל צד סוחף ומרתק.
עאידה בחורה צעירה, נמצאת כגוויה עירומה בפתח ביתו של זכי דאלי, כתב ומגיש בטלוויזיה העיראקית.
מכאן נוצרת הסקרנות, מי היא אותה בחורה ? איך היא הגיעה דווקא לביתו של זכי ?
נשאלות המון שאלות, האם היא אויבת מסוכנת ?
הסיפור הכואב ביותר של זכי, שבכל פעם נזכר באהובתו נור שעונתה למוות בידיי השלטונות העיראקיים.
במהלך הקריאה מתגלים המון אירועים מסקרנים, חשתי פחד ממה שעלול לקרות בהמשך, בעלילה נרקמים ומסתבכים הדברים.
סיפור מיוחד, כובש ברובו, מעורר שאלות רבות אודות תרבות עיראק בשנים עברו,ספר שיש בו המון.
מומלץ, אהבתי.

שנות השישים ואני ילדה קטנה ורזה. מאוד רזה, למורת רוחם של הורי ויותר מכל של סבא וסבתא שלי.
"תאכלי." אומרת סבתא.
"בבקשה, תאכלי (בשורוק)". מתחנן סבא.
ואז כדי לעקוף את פי הקפוץ, הוא מפליג בסיפורי סיפורים. אני הקטנה, אוהבת סיפורים בכלל, קוראת בלתי נלאית ואת המעשיות של סבא אוהבת במיוחד. וככל שעלילותיהם נפתלות ורחוקות מהמציאות כך נפער פי קמעא ומאפשר מעבר חופשי לכפות העמוסות לעייפה של מזון נפלא, מחזק, מגדל ומצמיח.

עברו שנים. נסעתי ,עם אמי לבקר את מחוזות הולדתם של סבתא וסבא. סבא יליד בוכרה. סבתא ילידת טשקנט. היום שתיהן נמצאות באוזבקיסטן. טיול בן עשרה ימים, ברמה המדברית, שבקיץ הטמפרטורות בה עולות עד חמישים מעלות ובחורף יורדות עד מתחת לאפס. שם כל אותם סיפורים של סבא קרמו עור וגידים. הסיפורים של סבא היו ההיסטוריה של המקום הזה, שגידל את סבא שלי במשך שבע עשרה שנה ואת סבתא שלי במשך שמונה שנים ואחר-כך, הקיא את שניהם ושלח אותם לארץ ישראל.
"וטוב שכך?" ככה סבתא שלי אומרת.

חצי מאה עברה מאז שעזב סמי מיכאל את מקום הולדתו. ב"עאידה" הוא חוזר, שוב, לשם לעיראק. הוא מפוקח. הוא מכיר את ההיסטוריה של המקום לפני ולפנים על דקויותיה. על הפוליטיקה שהובילה אותה לעיתים על פי התהום. הוא יודע שהיא עמוסה במוות ובדם. עיראק, אף היא הקיאה את היהודים, שחיו בה שנים רבות על מי מנוחות, לכאורה. אבל הוא גם מתגעגע, והכיסופים האלה והזיכרונות שזורים בין דפי הספר. טמונים בין המילים. הכמיהה למשהו שלעולם לא ישוב ואולי לא היה כל כך מושלם. אבל הזמן, שאינו עומד מלכת, מייפה הכל, והמרחק מחזק את הרצון, שלעולם כבר לא יתגשם, לחזור לרגע קט במכונת הזמן ולחבק את כל מה שהיה שם.

סבא וסבתא מעולם לא חזרו לבקר במחוזות ילדותם, וכמו סמי מיכאל, המשיכו להתגעגע לאפרסקים, למלונים לחיים הטובים שהיו שם, ושנלקחו מהם בכוח. ובעניין הרזון. אין כבר מה לדאוג. למרות שבכל פעם שאני מבקרת אצל סבתא, שהשנה מלאו לה תשעים וארבע, השאלה הראשונה שהיא שואלת: "את רוצה לאכול? הכנתי היום משהו מיוחד, שאת אוהבת." ואני אוכלת ומתענגת על האוכל הטוב, ומתגעגעת לסבא, שכבר לא אתנו.

עלילה פשוטה ושגרתית לכאורה, שמצליחה להשאיר אותך מרותקת כאילו מדובר בחייך שלך.
שזירת סוגיות עמוקות וכבדות משקל לגבי אהבה ונאמנות, התבגרות וזקנה ומוסר האדם, באופן שגורם לאסימון ליפול רק כעבור מרחק קריאת כמה וכמה עמודים נוספים בספר - ולקול הנפילה להדהד בנפש עוד ימים רבים לאחר מכן.
דמויות, חוויות ותיאורים שמצליחים לגעת עמוק עמוק ובכל זאת מאפשרים ריחוק נוח ומקום לדמיון.
כל אלה, הופכים את עאידה לספר טוב.

מה שעושה אותו לספר מצוין, היא השפה הספרותית הכל כך נדירה של סמי מיכאל. כתיבה שגורמת לך לחשוב, להיזכר ביופי השפה העברית, אך לעולם לא לעמוד במצב של מבוכה או חוסר הבנה..

מומלץ בחום ובאהבה!

עלילת הספר מתרחשת במדינה קרובה אלינו מבחינה גיאוגרפית אולם רחוקה מכל בחינה אחרת – עיראק של סאדאם חוסיין!

גיבור הספר הוא זכי דאלי, יהודי קשיש, שדרן וכתב טלביזיה, רווק, המבקש להיות השורד האחרון של הקהילה היהודית המפוארת בבגדד. כל בני משפחתו עזבו לישראל, ללונדון ולארצות הברית. יש לו ידיד, קצין בכיר במודיעין, איש קשה ואכזר אשר בדרך כלשהי שומר לזכי דאלי פינה חמה בליבו. קצין זה מגיע מדי פעם לביתו של זכי בחברת נערות יפות ומפוקפקות, עם הרבה אלכוהול, למסיבות שתייה ומתירנות מינית.

יום אחד מוצא זכי אישה מעולפת, עירומה, חבולה ומלוכלכת על מפתן ביתו. בניגוד לכל הגיון מעשי אך בכפוף לרגש אנושי חזק, הוא מכניס אותה לביתו ומצליח, בעזרת בן-דודו להשיבה לחיים ולהעמידה על הרגליים.

כל מה שהוא יודע עליה הוא שהיא כורדית ו – אילמת. לא נחוץ לו יותר. הוא נותן לה את השם עאידה, כשם האופרה האהובה עליו ומתקשר איתה בקריאת שפתיים ובפתקים. אט, אט נוצר ביניהם קשר חם ואוהב, למרות הבדלי הגיל, המנטליות, הלאום ומה לא. חברו הקצין עוזר לו, בדרכו שלו, לשמור על עאידה.

בינתיים מתרחשים דברים רבים במדינה (מלחמת המפרץ), בבגדד ובינו לבין שכנתו סאמיה ומשפחתה. לא אספר עליהם כדי לא להביא ספוילר. אומר רק שהקריאה מעניינת ויש לא מעט הפתעות.

שלטונו של סאדאם מתגלה במלוא אכזריותו אך אי אפשר להתעלם מאהבתו הגדולה של סמי מיכאל לעיראק, לנופיה, לתרבותה, לססגוניותה וחשתי אפילו שמץ של הערצה לכוח הרב הגלום בידי הממשל.
קראתי משפט שלדעתי מתאים מאוד לספר "אפשר להוציא את סמי מיכאל מעיראק אך אי אפשר להוציא את עיראק מסמי מיכאל"...

יש הרבה הומור ואירוניה בספר והקריאה בו מעוררת לא מעט מחשבות.

הרעיון עצמו נהדר, גם הרקע הפוליטי שמאחוריו מעניין, ומרגש אפילו הקישור הביוגרפי של סמי מיכאל הישראלי העיראקי שניסה אולי לכתוב וריאציה על "איך היו חיי נראים לו הייתי נשאר בעיראק". ולמרות הכל, הרגשתי משהו לא אמין בכתיבה עצמה. בין השאר אני מזדהה עם הקוראת שהעירה באחת הביקורות על השפה הנפוחה באופן מלאכותי. לי זה קצת הזכיר תרגומים של שירה ערבית בינונית שיצא לי לקרוא. ישנם אפילו מקומות שהרגשתי שהעברית של סמי מיכאל "לא יושבת" טוב וכאילו מתורגמת מערבית, ודווקא לא כמו שמתבקש בדיאלוגים (כמו אצל רונית מטלון הנהדרת) אלא בקטעים תיאוריים. אצל יצחק שמי (מהמחצית הראשונה של המאה ה-20) זה לא הפריע לי, כאן התחושה ארכאית.

יש לציין לשבח את עושר השפה של סמי מיכאל הבקי במכמני השפה העברית , תענוג צרוף . הסופר מיטיב לתאר מצבים ורגשות בלשון תמציתית ,שנונה ומדוייקת להפליא וביד אומן הוא רוקם את העלילה ומשתף אותנו הקוראים בתיאורי הרגשות והמחשבות של גיבור הספר .הספר דורש אמנם ריכוז וכך מובטחת הנאה אמיתית. . זה אינו ספר קליל וסוחף במובן המקובל ,הייתי אומרת אפילו כבד במידה מסויימת למרות השנינות ומשחקי הלשון המאפיינים אותו. אווירה של עצבות שורה על העלילה למרות ה"הפתעות" הצפויות לקורא . זהו ספר מיוחד במינו , מרתק ומומלץ לקריאה . אין ספק שסמי מיכאל יודע לכתוב ומשאיר אותנו עם סוף לא פתור. לקורא צפויה הנאה וחווייה אדירה. אל תוותרו על ספר יפהפה זה.

אני מבקשת להתייחס לביקורתו של שוהם על הספר "עאידה" אשר מגדיר אותו כבינוני. אי אפשר להתעלם מהעושר השפתי של סמי מיכאל . אני קוראת ספרים מזאנרים שונים ופעמים רבות אני מתאכזבת דווקא מהשפה הדלה והרדודה ולפעמים הילדותית של הסופר/ת שייעד את הספר למבוגרים גם אם לפעמים האשמה היא בתרגום הלקוי כמובן שלא אנקוט בשמות . זה מה שעושה את "עאידה" לייחודי. כן, השפה , השפה התקנית , העשירה והשנונה.