ביקורת ספרותית על עאידה מאת סמי מיכאל

---

"אדם זקן - מה יש לו בחייו?
הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
הוא מדשדש אל המטבח
ושם המים הפושרים יזכירו לו
שבגילו ... שבגילו ...

אדם זקן, מה יש לו בבקריו?
הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו
נמהל בערב בנורות חדרו.
ממסעו במסדרון הוא טרם שב
כי שם הוא עוד חשב ...
מה לעשות עתה ומה לקרוא
אדם זקן ...

אדם זקן, מה יש לו בגילו?
הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.
עיניו פקוחות למחצה,
מנחשות לפי תנועת הכוכבים,
אם הלחישות רומזות,
כי זה לילו האחרון.

אדם זקן, מה יש לו בערבו?
לא מלך הוא
ויפול לא על חרבו."

תיאור מצמרר של זיקנה יש בשירו של דוד אבידן "אדם זקן", אפשר לאמר, אפילו אכזרי, חף מכל חמלה לאדם הזקן בערוב ימיו. אדם שלא נותר לו דבר מלבד בדידותו, שלא מתעורר בו זיק של חיות או עניין , אלא הוא מדשדש בחייו, בצל החידלון, מחכה למוות שיאסוף אותו אל חיקו.

בזמנו, למדתי את השיר הזה למבחני הבגרות. למרות שלא היה דבר רחוק ממני, באותם ימים, מזיקנה או מוות, השיר הזה לא הרפה ממני לאורך השנים והיטבתי לזכרו.

אולי בשל כך, בין היתר, כל כך נגעו לליבי הספרים "חיוך אטרוסקי" של חוסה לואיס סמפדרו ו"עאידה" של סמי מיכאל, שסיימתי לקרוא עם חיוך על השפתיים, צביטה בלב, דמעה בקצה העין, ועם התחושה ש"אדם זקן- יש לו בחייו".


הספר "חיוך אטרוסקי" מספר על אדם זקן חולה בסרטן, שעזב את כפרו בדרום איטליה ועבר להתגורר עם בנו וכלתו בעיר הגדולה, במילנו. סלווטורה רונקונה הינו זקן נירגן ששונא את החיים בעיר השונים כל כך מאלה שבכפרו. בעברו הוא היה פרטיזן עז נפש שלחם בגרמנים, ולאחר מכן איש מדון בכפרו, פשוט, שורשי, מחוספס, שנאלץ להתמודד עם קשיי הקיום והחיים בכפר. העיר שלופתת אותו, זרה לו, להרגליו, לתפיסת עולמו, לאורח חייו. הוא מתקשה להסתגל למערכת היחסים בין בנו לכלתו, העצמאית והדעתנית, לאוכל המאוחסן בצנצנות ובקופסאות ומאבד מטעמו וריחו, עד כדי כך שהוא נאלץ לאגור בסתר נקניק, גבינה, זיתים ולחם. ההתנהלות המודרנית בעיר, השונה כל כך מפשטות החיים בכפר, זרה לו לחלוטין. בעיר- הוא אדם זקן, חולה שימיו ספורים. בכפר-הוא היה צעיר ,בריא, עז נפש וסוער.


ואז מתרחש הקסם- נרקמת מערכת יחסים בין הזקן ונכדו ברונוטינו, השם שכלתו בחרה לנכד מבלי לדעת שזה היה כינויו של הזקן בהיותו פרטיזן. הנכד הינו תינוק שעדיין לא למד אפילו לדבר. אבל סלווטורה הזקן נכבש ברכותו של ברונוטינו, בתום שבו, בעיניו הגדולות שמתבוננות בו, בעליזותו ושובבותו, והוא נפתח כמניפה בפני התינוק. בעודו מערסל את התינוק בלילות, מספר לו סלווטורה הזקן על עברו, על חייו בכפר, משתף אותו במחשבותיו, הגיגיו ותחושותיו, ומוצא בו בן ברית ממש. האהבה הרבה שרוחש הזקן לנכדו התינוק והיפתחות ליבו בעטייה ובעקבותיה, משנה את סלווטורה הזקן, גורמת לו להתבונן על עברו במבט מפויס, להבין, להתרכך, לקבל את פני המוות ביתר קלות, ובלבד שקודם לכן יזכה לשמוע את הנכד קורא לסבו. במקום געגועים לחיי העבר לומד הזקן להשתחרר מהעבר לקבל אותו ולהשלים עימו.


הספר "עאידה" מספר על זכי דאלי, יהודי זקן שנותר בעיראק, בבחינת נצר אחרון לקהילה מפוארת, לאחר שבני משפחתו ברחו ממנה. הוא מגיש פופולארי של תכניות דוקומונטריות בטלויזיה העיראקית, ודרך עיניו מתוארת בגדד של ימי סדאם חוסיין, ססגוניותה, יופיה, הפחד והאימה של משטר דיכוי, הרדיפה הפוליטית והאתנית ואימת ההלשנות, אפילו על ידי בני משפחה. על רקע כל אלה מתפתחות מערכות יחסים מורכבות בין זכי דאלי לנזאר אל סייד, איש כוחות הבטחון האכזריים, ובין זכי דאלי לחברת נעוריו סאמיה ובני משפחתה.


יום אחד מקבל זכי דאלי שיחת טלפון עלומה, ממנה למד כי על מפתן ביתו מצויה גופת אשה. זכי מוצא אשה צעירה מן מתה חיה מוטלת בפתח ביתו, שניכר כי עברה מסכת יסורים. אשה רצוצה ושבורה, נפש מעונה. הוא נוטל אותה לביתו, סועד אותה, עד להתאוששותה. כל שידוע עליה הוא מוצאה הכורדי, ומעבר לכך דבר לא מתברר אודותיה. האשה חוזרת לאיתנה ומסתבר שהיא אילמת. זכי מכנה אותה עאידה, על שם הנסיכה האתיופית מהאופרה הידועה. בין זכי לעאידה, מתפתח סיפור אהבה, נטול מילים, מכמיר לב בעדינותו וברכותו. נרקמת ביניהם חברות אמיצה ועזה הגואלת את זכי דאלי המזדקן מבדידותו, ומאירה את חייו "היו רגעים שכמעט לא ראה דבר מעבר לחלון. הוא היה מרוכז באוצר המוצפן בלבו. שם, בפנים, הרחק מתשומת לבם של זרים, שכנו חיוכה המלבלב של עאידה ושלוות מבטה. נוכחותה טשטשה את פגעי הזקנה , טענה מרץ בשריריו ובדם השוצף בעורקיו. כל אלה נסכו בו נחת רוח. אביב של קשישים, הצטחק בינו לבינו...".


מעניין, שבשני הספרים מתאהבים הזקנים, סלווטורה-בתינוק, וזכי דאלי- בצעירה הכורדית, ללא אומר, ללא מילים. לפעמים אין צורך במילים כדי להתאהב, כדי להתקשר למישהו בעבותות של רגש.


אדם זקן מה יש לו בחייו?


אדם זקן יש לו בחייו-הזדמנות לשינוי, לאהבה, למערכת יחסים חדשה, לפיוס, לנוחם, לנחמה, להבנה ולהשלמה- לא רק בימי זקנתו, אלא אפילו בימיו האחרונים.

» ביקורות נוספות של חני ברוך
» ביקורות נוספות על עאידה