נסעתי לחודש לניו יורק. שאלתי את עצמי "מה אני אקח לנסיעה?" ועניתי לעצמי "משהו קליל" - ולקחתי מהספריה את הספר הזה ואת "חולית".
מה אני אגיד לכם? הספר התאים לנסיעה והנסיעה התאימה לספר.
הרי האמריקאים הם כל יכולים וכך גם הסופרת: היא מולטי פסטה ברומא, מולטי נירוונה בהודו וגם נזירה ראשית באשראם (רוב הבודהיסטים חולמים להגיע להארה אחת בחייהם ולא מצליחים, ואילו גב' גילברט.....), ומולטי נדבנית באינדונזיה.
לקראת הסוף כבר התחלתי לפהק ואיני זוכרת מה היה שם.
סוג של ספר שאיך שאתה מסיים אותו אתה יכול לפצוח בספר אחר בלי להרהר שניה.
וזה מה שעשיתי - יומיים לפני שחזרתי פתחתי את "חולית", וזה סיפור לגמרי אחר.

כשהייתי בספרייה, ראיתי את הספר הזה מונח על המדף בתצוגה, שם הספר לאכול, להתפלל, לאהוב, משך ועניין אותי לקחת ולקרוא אותו, שמעתי עליו רבות בתקשורת, הבנתי שהוא רב מכר עולמי, הסתקרנתי לדעת במה מדובר.

בהתחלה הסיפור מעניין, לאחר מכן הוא הופך למשעמם.
לא התייאשתי וקראתי עד הסוף, חשבתי שיהיה משהו מרתק ומעניין בהמשך, אך לצערי לא הוקסמתי כלל מהסיפור.

חבל שלא קראתי ראשית ביקורות על הספר, כאן רוב הקוראים מגדירים את הספר כבזבוז זמן.
הבנתי שהסרט הרבה יותר מוצלח מהספר, אצפה בו בהזדמנות, אולי בכל זאת הסרט מעניין יותר.

את הספר לא אהבתי ולא התחברתי אליו בכלל.

נפלא נפלא נפלא... מסע מדהים בין איטליה הודו ואינדונזיה, בה מצאה הסופרת "אליזבת גילברט" את עצמה ותפסה את האלוהות שבעולם ובתוכה.
אליזבת הלכה לאיבוד נפשי לאחר הרגשת חוסר האונים בשליטה על חייה, ובכך נתקפה בדיכאון עז, וזה מה שגרם לה לסיים את חיי הנישואים שלה ולהתגרש מבעלה.
אחר כך יצאה למסע החלמה, קודם כל איטליה.. בה אכלה המון בסטה... היה זה חלק החלמת הגוף –הבריאות הגופנית-
מאיטליה אל הודו, בה התפללה המון ועשתה המון מדיטציה.. והיה זה חלק החלמת הנפש –השמחה הנצחית-
מהודו אל אינדונזיה, בה חוותה את האהבה הבריאה בפעם הראשונה –האהבה המושלמת-.
אהבתי את הסופרת אליזבת מכל הלב, נפלאה עם חוש הומור.. שגורמת לקוראים לצחוק...
והחיסרון היחיד היה שהסופרת לא יכלה לבטא את עצמה במעט מילים והצטרכה 399 עמוד כדי להעביר את המסר, מה לעשות סופרים אוהבים לפטפט!!

האדם נמצא תמיד במצב של חיפוש, או לאחר חיפוש.את החוויות בספר הזה נדמה שכולנו היינו יכולים לכתוב... מדוע אנשים מרגישים חסרים כשכולם אומרים להם שיש להם הכל ולעומת זאת מרגישים שלמים בשעה שכולם יודעים שאין להם בעצם כלום... מה זה שלם? מה זה סיפוק? מתי מפסיקים לחפש?

אני אוהבת את הספר הזה!! עוד לא סיימתי לקרוא אותו וכבר החלטתי שאקרא אותו שוב. ספר מקסים והסופרת אינטליגנטית ושנונה, שזה כיף לקרוא!
אני חושבת שהייתי ממליצה עליו לנשים בעיקר, אבל כמובן שכל גבר שיקרא אותו - הרי זה מבורך! :)

עוד ספר שמוכיח שרב מכר הוא לא בהחלט ספר טוב. הציפיות היו לספר קליל וזורם היטב. ההתחלה הייתה חמודה ותו לא. זיהיתי איזשהו נסיון לשנינות וקלילות. כשהגעתי לחלק השני של הספר על הודו, פשוט התייאשתי. אולי כי אני לא כ"כ מתעניינת בניסיון להיכנס למדיטציה, אולי כי החלק הזה לא תיאר באמת את הודו אלא יותר אשראם נידח שבו הסופרת ניסתה לעשות יוגה. בכל מקרה כל התיאורים על הניסיונות של המחברת להשתיק את המחשבות בראשה במשך 36 פרקים (קצרים אומנם) היה מעייף, מתיש ואני מודה שפסחתי על חלק מאותם פרקים...יש לציין שהחלק השלישי של הספר על אינדונזיה בהחלט סיפק את הסחורה עבורי. גם תיאר את החיים במקום הן של המקומיים והן של המערביים, הן לווה בעלילה כלשהי ודינאמיות ואפשר לומר שלקראת הסוף נהיניתי. באופן כללי הרגשה שלי הוא שהספר בינוני מינוס. אם יש הרבה זמן פנוי ניתן לקרוא.

ספר נפלא ומומלץ. לרוב איני מתחברת לספרי "מסע רוחני" מסוג כזה או אחר ואני בכלל לא קוראת ספרות ניו אייג'ית, אבל זה בדיוק העניין - אין לסווג את הספר הזה כספר מהסוג הניו אייג'י למרות שתקציר התוכן עשוי להטעות ולרמז על משהו מהז'אנרים האלה.
הספר מגולל את סיפורה האמיתי של המחברת שבגיל 30 מצאה את עצמה במשבר נפשי קשה בעקבות ההכרה שהיא אינה מרוצה מחייה. היא לא רצתה להישאר עוד נשואה, לא רצתה להביא לעולם ילדים והרגישה חוסר סיפוק, חוסר רצון לחיות ואומללות גדולה, למרות שלכאורה "היה לה את הכל בחיים".
וכך, בעקבות מפגש אקראי עם מרפא (הילר), דור תשיעי למשפחת הילרים בבאלי, אינדונזיה, שקורא בכף ידה ובין היתר מנבא לה שיום אחד היא תבוא לגור איתו וללמוד ממנו (בעוד היא מלמדת אותו אנגלית), היא מחליטה ללכת על זה ולבלות שנה מחייה בשלוש מדינות, ארבעה חודשים בכל מדינה:
איטליה - בגלל הנהנתנות שיש בה ובעיקר בגלל האוכל הטעים והשפה שהיא כ"כ אוהבת
הודו - בגלל הרוחניות, ההקשבה העצמית והתפילה
באלי, אינדונזיה - שם היא מקוה לאזן בין הצד הנהנתי לצד הרוחני
עם ההגעה להחלטה זו היא שמה לב ששלוש המדינות מתחילות באות I שמשמעה גם "אני" והדבר משתלב נהדר עם המסע הזה שיש בו בעצם חיפוש והכרה עצמית.
מעבר לטקסט האישי והמאוד כן של המחברת, שפשוט כותבת בגובה העיניים ובאופן אמיץ (לא פשוט להודות שחשבת על התאבדות או שהיית בדכאון קשה או שתמיד קינאת באחותך וכו'), יש בספר הזה גם תיאור מרתק של התרבויות במדינות השונות שבהן היא מטיילת. תוך כדי קריאה הרגשתי שאני חווה איתה את המסע הזה, לומדת הרבה על התרבויות השונות, על אורח חייהן, על תפיסותיהן, על הרקע הפוליטי והחברתי שעיצב את השקפות עולמן, מה שהפך את הקריאה לסוג של מסע בפני עצמו. החלק שהכי אהבתי בספר הוא החלק האחרון המתרחש בבאלי ולו בזכות גלרית הדמויות המופיעות בו (אם חד הורית, מרפא שאינו יודע מה גילו - בין 65 ל-112 ועוד) והטקסים המעניינים שממלאים את החיים באי.
עוד אוסיף שהספר הפך לרב מכר ענק, אופרה וינפרי הקדישה לו שתי תכניות שלמות, נשים רבות ברחבי העולם הלכו בעקבות הסופרת ויצאו למסעות דומים בעולם או שפשוט החליטו לאמץ לחייהן מנהגים שאינם בהכרח מועילים (כמו לימוד איטלקית, כפי שהיא עושה, סתם כי היא אוהבת את השפה) ובכך הכניסו טעם והנאה לחייהם.
כאמור, נהניתי מאוד מהספר ואני חושבת שגם אנשים שבד"כ אינם קוראים ספרות מסוג זה יכולים למצוא אותו מרתק.

כן..
ספר טוב. נהניתי לקרוא אותו.
אבל תסכימו איתי, רוחני משהו. ואין לי שום דבר נגד זה, להפך! אבל יש דרכים יותר טובות לכתוב על זה.

קראתיכמחצית מהספר ולא נהנתי ממנו בכלל.
הספר משעמם ולא מעניין בכלל.
יכול להיות שלסופר עצמו או מי שמטייל בעולם ומחפש את עצמו יכול לאהוב אותו אבל אני לא אהבתי אותו.