מוזר, אבל בכלל לא התכוונתי לקרוא את הספר הזה. על אדם ברוך שמעתי (בבורותי) רק לאחר מותו ואת הספר גיליתי בספריה במקרה, בערמת הספרים לתיקון. פתחתי בעמוד המבקר את נטייתה של הטלוויזיה בארץ להציג דתיים כפולקלור נחות-משהו ובצורה המשטיחה את הדת, והזדהיתי מיידית לא רק עם התוכן אלא גם עם ניסוח הביקורת המדויקת על עולם התקשורת הישראלי. לקחתי את הספר הביתה ולא הצטערתי.
הספר הוא בעצם אוסף של טורים בנושא תקשורת שפירסם אדם ברוך- עיתונאי בכל רמ"ח איבריו- לאורך קרוב לארבעים שנה בבמות שונות. הטורים נערכו כרונולוגית בשלושה חלקים עיקריים ובלא התערבות בתוכן. התוצאה היא עשרות שנים של ביקורת חדה, מפוכחת וכואבת על התקשורת הישראלית, הן על העושים אותה והן על הצורכים אותה, והכל בלשון עשירה ובתמצות מרשים.

חלקו הראשון של הספר, משנות השבעים, נכתב כנראה בזמן שברוך שהה בארה"ב ורובו עוסק בתקשורת האמריקאית ובפרט בטלוויזיה שלה. ברוך מראה כיצד הטלוויזיה הופכת למכשיר בידורי המשעבד אליו את כל התרבות הסובבת מחד ובונה סביבו מערכת שלמה המפרנסת אותו מאידך. הוא מנתח למשל את תחרויות האגרוף, שהיו פופלאריות מאוד בזמנו, כפיקציה שכל מטרתה כספית ומציגה לבושים חדשים למחלוקות גזעיות ישנות. מול הדגם האמריקאי הוא מבקר את הטלוויזיה של זמנו בארץ (הערוץ הראשון ההיסטורי) ככלי שרת ממשלתי שאינו ממלא תפקיד של תקשורת אמיתית, אך בו בזמן הוא פסימי לגבי הסיכוי של ערוץ מסחרי כאלטרנטיבה.
החלק השני הוא אוסף של טורים משנות השמונים שעוסקים בעיתונות הכתובה בארץ ובייחוד בעיתונות התרבות. דרך הטורים אנו נחשפים לניסיונות שונים לייסוד כתבי עת שיעסקו באמנות וביצירה ולכישלון שלהם בשוק הישראלי. גם כאן שפתו של ברוך מיטיבה לגעת בקורא ומצליחה להעביר את התקווה והאכזבה גם בלי התייחסות ישירה לרגשות אישיים.
שני החלקים הללו מאתגרים יחסית את הקריאה בשל הריחוק מהאירועים (הספר נטול הקדמות והסברים לגבי התרחשויות שהיו ברקע ומסתפק בציון תאריכים בלבד) ובשל המורכבות היחסית של הטיעונים. הרווח העיקרי של הספר טמון בחלקו השלישי, החל מ-1998 ועד ל-2008, והוא מומלץ בחום גם למי שמתקשה עם הכתיבה המורכבת יותר. בחלק זה מתמקד ברוך בטלוויזיה הישראלית כפי שמייצגים אותה הערוצים המסחריים החדשים ובהתמודדות שלה עם אתגרי השעה. בשפה מלאת אירוניה הוא בוחן את דרך ההגשה של הכתבים, את אופן הבניה של הכתבות ואת הישראליאנה המוצגת בהן. ברוך, במעמדו, אינו חושש מלבקר ספציפית תוכניות ודמויות וכותב בכנות מפתיעה. הוא מבקר מינוי של דובר צה"ל למגיש חדשות, תוכניות בידור שמתיימרות לשפר את מצב הרוח הלאומי והצגה מזלזלת של פריפריה חברתית. נקודה שחוזרת שוב ושוב היא הסלידה מ"אריזה" של נושאים בצורה מסחרית וקלה לעיכול, כזו שתיצור את הרושם הרצוי בלא לערער יותר מדי את שלוות הרוח של הצופה. כולנו מכירים את הדרך בה פשע מזעזע מוצג כסנסציה הכוללת פרומואים אין-סוף, כיצד יוצרים אירוע יש מאין ואיך מראיין קשוב כביכול משדר זלזול באיש הפשוט. ברוך מתאר מקרים כאלה בחדות ובקצרה ולא נמנע מלכתוב בכנות מוחלטת, מפתיעה לעיתים. "יקירתי- אם יקרה לי משהו, אל תתני שישדרו את הלוויתי בטלוויזיה" הוא כותב.

אדם ברוך העולה מבין שורות הספר הוא אינטלקטואל אמיתי, שילוב של הוגה דעות ומוכיח בשער, אחד שלא סתם זכה לתואר "האדמו"ר של החילונים". בימים שקשה לקרוא ידיעה או לצפות בתוכנית בלי להתרגז, חסרונו של כותב כזה מורגש יותר מאי פעם (מעניין למשל מה היה אומר על בנו, שמוברג עמוק בטלוויזיית הבידור המסחרית). הספרעצמו הוא שילוב של ביקורת מדויקת וכתיבה מושחזת היטב, וכל מי שהתקשורת הישראלית חשובה לו, מכעיסה אותו ונוגעת אליו ימצא אותו חשוב ומרתק. אם לא נוכל לשנות את המערכת, לפחות את עצמנו, כצרכנים שלה, נוכל לשנות.

זהו בעצם סיפורה של התקשורת הישראלית - בעיקר העיתונות והטלויזיה - מתחילת שנות ה-70 ועד 2008, עת פטירתו של אדם ברוך. הסיפור המצטייר ממנו הוא בעיקר עצוב, סיפור של התדרדרות - מה שפעם נחשב נמוך היום נחשב לסטנדרט, ולעתים אפילו סטנדרט גבוה. באוסף דבריו של אדם ברוך מטוריו בכתבי עת ועיתונים שונים, בהם היה שותף ככותב ועורך, מתגלות המגמות והתופעות שממשיכות ללוות אותנו עד היום בעולם התקשורת. עצוב ואולי מייאש לראות איך התקווה לפלורליזם ויתר חופש ביטוי, כתוצאה מכניסת ערוצי טלויזיה נוספים לישראל, התחלפה בייאוש מההשפעה של תרבות הרייטינג על הטלויזיה, שבאופן פרדוקסלי הפכה את הטלויזיה המסחרית (ערוץ 2 ו-10) לפטריוטית אף יותר מהטלויזיה הממלכתית. הסיבה? הכסף. משתלם יותר להיות פטריוט ולהגיד מה שרוב הציבור רוצה לשמוע.
בעוד שבטליויזיה הוקמו ערוצים חדשים (שכאמור, לא תרמו לחופש הביטוי ולשיח הציבורי אלא הפכו אותו לרדוד וצהוב יותר), עיתונים הולכים ונסגרים בתקופה הנסקרת, וגם בהם הולכת וגוברת השליטה של בעלי ההון. זהו הסיפור האמתי העולה מהספר. אם אני לא טועה הוא מהראשונים שהחלו לדבר על שליטת "10 המשפחות" על הכלכלה הישראלית והקשר שלהם לעולם התקשורת. האופן בו התקשורת מנוצלת באופן ציני על-מנת לשמר את הכח בידי בעלי ההון מתואר באמצעות ניתוח השפה, הצילומים והתכנים בטלויזיה המסחרית ובעיתונות, וכיצד גם התקשורת הציבורית מושפעת מכך (ציטוט "מה משותף לכל בעלי המניות הנוכחיים והעתידיים של ערוץ 2? הם יעשו הכל להרחיק את ילדיהם מהשפעת ערוץ 2").
כהרגלו, אדם ברוך משלב בכתיבתו מתוך עולם ההלכה וביקורת האומנות, ונוגע במשמעויות של השפה בה נעשה שימוש באמצעי התקשורת, במשמעויות הצילומים, ביחסי כסף-תקשורת, תחרות בעולם התקשורת, אתיקה עיתונאית - וכרוניקת ההתדרדרות ניכרת כמעט בכל תחום. האידיאל של תקשורת חופשית, המשרתת את הציבור, הולך ונסוג מפני שני גורמי כח: הממשלה וההון, שחברו יחד, במודע או לא במודע, כדי להוציא מעולם התקשורת את הנושאים המהותיים לציבור. הפטריוטיות (השפה הצבאית שמאפיינת את הכתבים הצבאיים) הולכת טוב יחד עם הבידור הזול שהולך טוב יחד עם הערצת ההון (ושנאה ובוז לעני ולמי שאינו חלק מ"מדורת השבט").
הקריאה בספר נותנת מבט על התהוות עולם התקשורת המוכר לנו היום, ואף על-פי שההתייחסות בספר להשפעת האינטרנט הינה מועטה, מטבע הדברים, הספר מאפשר לקורא מבט ביקורתי יותר על התכנים מהם אנו ניזונים ע"י אמצעי התקשורת.
אדם ברוך מסיר את המסיכות מעולם התקשורת ומציב מראה שמזכירה לנו את המטרה האמתית אליה צריכים לחתור אמצעי התקשורת: חשיפת האמת, לאפשר דיאלוג בין בני-אדם, להכיר את הסובבים אותנו מתוך כבוד לאחר - רק כך אפשר לתקן עוולות חברתיים ולהשתחרר מדיכוי.
עוד משפט מהספר: במריבות אלימות בין בני-זוג המתרחשות בבית, החפץ היחיד שלא ניזוק הוא הטלויזיה.
שנה טובה וגמר חתימה טובה.

קודם כל אפתח ואומר שאדם ברוך היה ונשאר המנטור שלי מורי ורבי בכל הקשור להשקפת עולמי בכלל.
זהו בעצם מדריך חובה המציב ראי אמיתי לכל ידיעה עיתונאית , תכנית טלוויזיה ומקבלי ההחלטות המושכים בחוטים בעולם התיקשורת.
ספר חובה לכל אדם השואף לפתח התבוננות ביקורתית בכל עולם התקשורת הישראלי.

היה די מתיש לקרוא הפעם את הספר. למרות האהבתי הגדולה לאדם ברוך. וסהכ' הבקורת לתקשורת רלונטית גם להיום אך האוסף היה מציק ולקח לי זמן לסיים את הספר, הייתי חייבת לקרוא ספרים אחרים תוך כדי...

קראתי קטעים מתוך עניין אישי באדם ברוך. כתוב היטב (ברכה ב.)