ביקורת ספרותית על תקשורת - אנתולוגיה, 1972-2008 מאת אדם ברוך
ספר טוב

---

מוזר, אבל בכלל לא התכוונתי לקרוא את הספר הזה. על אדם ברוך שמעתי (בבורותי) רק לאחר מותו ואת הספר גיליתי בספריה במקרה, בערמת הספרים לתיקון. פתחתי בעמוד המבקר את נטייתה של הטלוויזיה בארץ להציג דתיים כפולקלור נחות-משהו ובצורה המשטיחה את הדת, והזדהיתי מיידית לא רק עם התוכן אלא גם עם ניסוח הביקורת המדויקת על עולם התקשורת הישראלי. לקחתי את הספר הביתה ולא הצטערתי.
הספר הוא בעצם אוסף של טורים בנושא תקשורת שפירסם אדם ברוך- עיתונאי בכל רמ"ח איבריו- לאורך קרוב לארבעים שנה בבמות שונות. הטורים נערכו כרונולוגית בשלושה חלקים עיקריים ובלא התערבות בתוכן. התוצאה היא עשרות שנים של ביקורת חדה, מפוכחת וכואבת על התקשורת הישראלית, הן על העושים אותה והן על הצורכים אותה, והכל בלשון עשירה ובתמצות מרשים.

חלקו הראשון של הספר, משנות השבעים, נכתב כנראה בזמן שברוך שהה בארה"ב ורובו עוסק בתקשורת האמריקאית ובפרט בטלוויזיה שלה. ברוך מראה כיצד הטלוויזיה הופכת למכשיר בידורי המשעבד אליו את כל התרבות הסובבת מחד ובונה סביבו מערכת שלמה המפרנסת אותו מאידך. הוא מנתח למשל את תחרויות האגרוף, שהיו פופלאריות מאוד בזמנו, כפיקציה שכל מטרתה כספית ומציגה לבושים חדשים למחלוקות גזעיות ישנות. מול הדגם האמריקאי הוא מבקר את הטלוויזיה של זמנו בארץ (הערוץ הראשון ההיסטורי) ככלי שרת ממשלתי שאינו ממלא תפקיד של תקשורת אמיתית, אך בו בזמן הוא פסימי לגבי הסיכוי של ערוץ מסחרי כאלטרנטיבה.
החלק השני הוא אוסף של טורים משנות השמונים שעוסקים בעיתונות הכתובה בארץ ובייחוד בעיתונות התרבות. דרך הטורים אנו נחשפים לניסיונות שונים לייסוד כתבי עת שיעסקו באמנות וביצירה ולכישלון שלהם בשוק הישראלי. גם כאן שפתו של ברוך מיטיבה לגעת בקורא ומצליחה להעביר את התקווה והאכזבה גם בלי התייחסות ישירה לרגשות אישיים.
שני החלקים הללו מאתגרים יחסית את הקריאה בשל הריחוק מהאירועים (הספר נטול הקדמות והסברים לגבי התרחשויות שהיו ברקע ומסתפק בציון תאריכים בלבד) ובשל המורכבות היחסית של הטיעונים. הרווח העיקרי של הספר טמון בחלקו השלישי, החל מ-1998 ועד ל-2008, והוא מומלץ בחום גם למי שמתקשה עם הכתיבה המורכבת יותר. בחלק זה מתמקד ברוך בטלוויזיה הישראלית כפי שמייצגים אותה הערוצים המסחריים החדשים ובהתמודדות שלה עם אתגרי השעה. בשפה מלאת אירוניה הוא בוחן את דרך ההגשה של הכתבים, את אופן הבניה של הכתבות ואת הישראליאנה המוצגת בהן. ברוך, במעמדו, אינו חושש מלבקר ספציפית תוכניות ודמויות וכותב בכנות מפתיעה. הוא מבקר מינוי של דובר צה"ל למגיש חדשות, תוכניות בידור שמתיימרות לשפר את מצב הרוח הלאומי והצגה מזלזלת של פריפריה חברתית. נקודה שחוזרת שוב ושוב היא הסלידה מ"אריזה" של נושאים בצורה מסחרית וקלה לעיכול, כזו שתיצור את הרושם הרצוי בלא לערער יותר מדי את שלוות הרוח של הצופה. כולנו מכירים את הדרך בה פשע מזעזע מוצג כסנסציה הכוללת פרומואים אין-סוף, כיצד יוצרים אירוע יש מאין ואיך מראיין קשוב כביכול משדר זלזול באיש הפשוט. ברוך מתאר מקרים כאלה בחדות ובקצרה ולא נמנע מלכתוב בכנות מוחלטת, מפתיעה לעיתים. "יקירתי- אם יקרה לי משהו, אל תתני שישדרו את הלוויתי בטלוויזיה" הוא כותב.

אדם ברוך העולה מבין שורות הספר הוא אינטלקטואל אמיתי, שילוב של הוגה דעות ומוכיח בשער, אחד שלא סתם זכה לתואר "האדמו"ר של החילונים". בימים שקשה לקרוא ידיעה או לצפות בתוכנית בלי להתרגז, חסרונו של כותב כזה מורגש יותר מאי פעם (מעניין למשל מה היה אומר על בנו, שמוברג עמוק בטלוויזיית הבידור המסחרית). הספרעצמו הוא שילוב של ביקורת מדויקת וכתיבה מושחזת היטב, וכל מי שהתקשורת הישראלית חשובה לו, מכעיסה אותו ונוגעת אליו ימצא אותו חשוב ומרתק. אם לא נוכל לשנות את המערכת, לפחות את עצמנו, כצרכנים שלה, נוכל לשנות.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על תקשורת - אנתולוגיה, 1972-2008