בימים האחרונים אפשר היה לשמוע אותי ברחבי האתר, מדבר ומשתף קוראים וקוראות באיזו דילמה שדי מעסיקה אותי. כן לעשות ילדים, לא לעשות ילדים- ככה קראתי לדילמה. ואכן, כשאני מוצא לי איזה זמן פנוי עם עצמי, יוצא לי להרהר מעט על העתיד שלי, ועל עתיד משפחתי (לא המשפחה שיש לי עכשיו, אלא המשפחה שאני אצור). כי מצד אחד, אני לא בטוח שאני באמת רוצה את זה, או יכול להיות אבא ולטפל בילדים, כי זו משימה קשה שגם לא ממש מתאימה לי ושצריך בשבילה המון המון אחריות. אני לא רואה את עצמי, למשל, מחליף לילד שלי טיטול, כי אני פשוט לא יכול עם כל הסירחון. אני לא רואה את עצמי קונה לו מוצצים או כל מני צעצועים כי אחרי שנה או משהו הוא כבר לא יצטרך את זה, ואז זה סתם יהיה בזבוז גדול של כסף. אני לא רואה את עצמי מצליח להרגיע את הילד שלי כשהוא צורח ובוכה, או לגרום לו להרגיש יותר טוב כשהוא עצוב. וגם כשהילד שלי יגדל וכבר לא יהיה ממש ילד, אני לא רואה את עצמי מצליח לעזור לו בשיעורי הבית בכל המקצועות שבהם הוא מתקשה (כי עד אז, אני הרי כבר אשכח כמעט את כל מה שלמדתי!) או לעזור לו בבעיות של גיל ההתבגרות (ויש הרבה כאלה) או אפילו לייעץ לו בענייני זוגיות וילדים (כן כן, ילדים!). ובכלל, אני גם לא רואה את עצמי מצליח למצוא מספיק כסף כדי לקנות דירה מספיק גדולה כדי שאני, אשתי וילדיי נוכל לגור בה ברווחה. אבל מצד שני, זה יכול להיות נורא נחמד שיהיה לי ילד משלי, ושיהיו לו את אותם הגנים שיש לי. ומי יודע, אולי הוא יעשה פה יום אחד שלום? אי אפשר לדעת. ואולי גם כי זה חלק מהייעוד שלנו בחיים, כבני אדם וכיצורים חיים בכלל, להתרבות וליצור דור המשך. וחוץ מזה, לרוב האנשים בעולם יש ילדים, אז למה שלי לא יהיו?
ד-י-ל-מ-ה.
אז כמו שאמרתי, שיתפתי פה את החבר'ה באתר בדילמה שלי, והם שמחו נורא לעזור: היו שאמרו, למשל, שאני אהיה אבא (ובעל) נהדר ושאין מה לדאוג, היו שאמרו שהם מוכנים אפילו להפגש איתי בעוד 20 שנה כדי להיווכח שטעיתי וסתם בילבלתי את השכל ושיש לי ילדים ושאני אבא על הכיפאק, והיו גם כמה שאמרו שאני סתם צוחק (נו טוב, אני באמת לא נשמע מי יודע מה אמין). אמרתי להם תודה רבה על התמיכה ועל הדאגה, ושאולי הם צודקים ובאמת יהיו לי ילדים בעוד 20 שנה.
לא באמת חשבתי, או האמנתי, שזה יקרה. אבל יודעים מה, נגיד (רק נגיד, כן?) שבאמת הייתי רוצה ילדים- או אז, האם הילדים באמת היו רוצים שאהיה אבא שלהם?
לאפרים יש אבא, שאולי לא נעים להודות, אבל האבא הזה עושה לו המון המון בושות: בושות בבריכה, בטיול השנתי של הגן, בחתונה של דודה בתיה, במסעדה, באסיפת ההורים, במשחק כדורגל, ברחוב, באולם הקולנוע, בבית, ובעצם בכל מקום.
אפרים משתף אותנו, הקוראים, בחיים המשותפים יחד עם אבא שלו, ובפחד הזה שאבא שלו יעשה לו עוד ועוד פאדיחות.
הספר הזה נמצא אצלי בבית כבר למעלה משנה, יחד עם עוד הרבה ספרי ילדים אחרים. הספר הזה, כמו רוב ספרי הילדים שאנחנו מכירים, מלא באיורים יפים ומשובבי נפש, ובחרוזים. מלא מלא חרוזים.
אבל יש בו גם מסר. והמסר הזה יכול להשפיע בקלות על אנשים, כמוני למשל, שמתלבטים אם להיות אבא לילדים או להעדיף לחיות "חיי רווקות" חשוכי ילדים.
אם יהיו לי ילדים, אז אני רוצה שהם יאהבו אותי. בעצם, זה לא מדוייק לומר את זה, כי גם אפרים אוהב את אבא שלו, כנראה. הוא פשוט חושב שאבא שלו קצת מעצבן, זה הכל. אז תיקון טעות: אם יהיו לי ילדים, אז אני רוצה שהילדים שלי לא יחשבו שאני מעצבן או שיאמרו לי שאני עושה להם בושות. כי זה ממש אבל ממש לא נעים לשמוע.
בכלל, רק עכשיו באמת הבנתי למה הספר הזה מיועד לילדים: פשוט מאוד, זה מפני שילדים הם ילדים. כלומר, הם נמצאים בגיל שבו פחות מתעסקים (אם בכלל) בשאלה של 'איזה אבא אני אהיה'- הם מתעסקים יותר בשאלה של 'איזה ילד אני אהיה' (ולכן, כנראה, יהיה קל להם גם יותר להתחבר לספר, להינות ממנו ולא להיות מוטרדים מקריאתו, כי כמעט כל ילד בטח מרגיש ככה לפעמים כלפי אבא שלו, גם אם קצת קשה לו להודות בזה- אבל לא כל אבא רוצה שהילד שלו ירגיש ככה כלפיו, וזו גם הסיבה שהספר פחות מומלץ לאנשים מבוגרים או אבות טריים, מפני שבניגוד לילדים, שיתחברו מיידית לסיפורו של אפרים, להם (למבוגרים) זה בטח יקלקל לגמרי את ההרגשה ויוריד להם את החשק לרצות להיות אבא, יהיה להם קשה יותר להתחבר לנאמר בסיפור מפני שהוא מסופר מנקודת מבט של ילד ולא של מבוגר, והדמות היחידה בעצם שהם יצליחו להתחבר אליה זו אביו של אפרים, שבדיוק כמוהו, גם הם בטח לפעמים מתקשים קצת להבין למה מה שהם עושים גורם לילדים שלהם לחוש בושה...).
אבל שלא תחשבו לא נכון: הספר הזה באמת נפלא. כמו שאמרתי, הוא כתוב בצורה מקסימה, מצוייר בצורה מקסימה, והכל בו בעצם מקסים (שבחים למאיר שלו ויוסי אבולעפיה, דרך אגב!). פשוט, הבעיה היא, כמו תמיד, בי. בי ובדילמות הארורות שלי.
ואמנם הסוף של הסיפור הוא סוף טוב (ברגע האחרון אביו של אפרים מצליח "להציל את המצב", ואפרים מתחיל לגלות שלאבא שלו יש גם צדדים טובים) אבל בספרי ילדים כל הסופים הם טובים, ואני הרי לא דמות מתוך ספר ילדים, אז מי אמר שגם במקרה שלי יהיה סוף טוב?
אז עכשיו, אחרי שקראתם את השורות הללו, אתם בטח סקרניים יותר מאי פעם לשמוע מה החלטתי בסוף (כן לעשות ילדים, או לא לעשות ילדים) והאם בעקבות קריאה נוספת בספר הגעתי להכרעה כלשהי, לכאן או לכאן.
ואת האמת? אני לא יודע. באמת שלא. כנראה שאת התשובה לשאלה אני אדע, כמו שכולם אמרו, רק עוד 20 שנה. עד אז, נקווה לטוב.
