אהבתי מאוד את הספר .זהו מסע אחורה בזמן, מסע אל תת מודע פרטי וקולקטיבי, מסע היזכרות וחיפוש אחר עוול שנעשה. פרדיטה(האבודה) לוקחת אותנו אחורה אל ילדותה בשנות ה30 באוסטרליה דרך מלחמת העולם השנייה ומסירה צעיף אחר צעיף מסיפורה האישי ומסיפור היחסים בין האנגלים לאבוריג'ינים. משפחתה האנגלית הקטנה מייצגת בעיני בזעיר אנפין את אנגליה המלומדת היהירה והנאורה ויחסה לעמים ה"פרימיטיביים" שנכבשו על ידה ברחבי העולם. האם שמצטטת את שייקספיר כסמכות העליונה והאב היהיר שבא לחקור את התושבים המקומיים מתגלים בסוף כמשפחה מטורפת ואכזרית שלא מסוגלת להרגיש ולתת אהבה לבתם היחידה. האנשים הטובים בסיפור הם דווקא האבוריג'ינים שמגדלים אותה באהבה ללא בקשת תמורה, וגם מצילים אותם מטורנדו. פרדיטה עצמה מטילה ספק בשייקספיר וטוענת שהוא טועה ומרי חברתה האבוריג'ינית אומרת לפרדיטה שהאדם הלבן לא רואה כלום. בספר מועלת השאלה: מה בין הנראה לעין לבין הסיפור האמיתי ומהו הגבול של מה שאפשר להביע במילים(לקראת הסוף מתנסים הגיבורים בשפת הסימנים שבה כל הגוף יכול להשתתף בהבעה) האם זכרונות ילדותנו הם המציאות שהייתה? האם מה שאנו רואים במציאות זה מה שיש שם? ומה שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו? והאם אנגליה תבקש יום אחד סליחה? מהאינדיאנים האבוריג'ינים ההודים ובעצם ממי לא?

חבל שאין אפשרות לתת ציון 6 לספרים מיוחדים.
ספר עמוק, מרגש מלא ניואנסים על הרבה נושאים.
א. בעיית ההגירה.
במקרה זה מאנגליה לאוסטרליה.לא הגירה כפויה של צו הגליה משפטי לעבריינים, אלא הגליה מרצון של אדם ממשפחתו המורחבת תוך כדי שהוא סוחב איתו אישה.
אין זו ההגירה היחידה . בספר יש נדידות ממקום למקום בעקבות ארועים חיצוניים. כלם מלווים בשבר וצורך בהסתגלות.
לכל הגירה יש את המנגנון שלה.
ב. יצירת קשרים ופתיחות לעולם אחר לערכים אחרים וחיים אחרים.
הבולט כאן הוא הקשר בין גיבורת הספר פרדיטה לילידה אוסטרלית מרי, ודרכה לכל החיים של הילידים שנדחקו לשולי החברה האוסטרלית.
ג. יש כאן ביטוי לערכים שחוצים גזעים ומחסומים פיסיים כמו חרשות, כלא ועוד.
ד.וברקע הבעיה של הילידים באוסטרליה. אי הצדק שמוצג כאן ללא אידאולוגיה. אנחנו דוחקים אתכם כי אנחנו חזקים יותר.
כל זה כתוב בסיפור מעודן, לא מטיף ולא מכביד, אלא, מקבל את המציאות, מכיל אותה ומפיק ממנה את המירב.
ספר נהדר
ממליץ מאוד לקרוא.

היה לי קשה, לא ממש נהניתי,ולא בגלל לקות בכתיבה להפך,בגלל ההצטיינות. כשסיימתי את הקריאה בספר עלתה בי המחשבה של תרגיל בכתיבה סיפרותית שכל האלמנתים בו נשקלו ונמדדו אוזנו עד לליטוש מושלם וכל זה על חשבון הסיפור.
זהו סיפורה של ילדה שנולדה להורים(דמיות די פלקטיות,ללא פיתוח מענין של אישיותם) עם בעיות נפשיות קשות, אחד אלים ומנוכר שניה מתמודדת עם הבעיה ע"י הסתגרות ודקלום מיצירותיו של שיקספיר כל קטע בזמן ובהתאם למצב. לילדה שנולדה להם במפתיע וללא אהבה לא היה מקום בחייהם.
התרגיל הסיפרותי איליו התכוונתי הוא להעמיד עודף מלל וערימות ספרים בבית שלא היה בו דיבור בין שוכניו, מול אילמות וגימגום אצל מי שרצה לדבר וחיפש קשר. לאילמות מצטרף גם הטבע הצחיח שורץ נחשים ועוד מרעין בישין, ולרעש מגוייסת מלחמת העולם השניה המשדרת ללא הרף הרס אובדן ואסון. הנסיון להביע את הרעיון שבחיים קורים דברים שהם מעבר לכל מילה או שצריך לספרם רק בלחישה (כך מתחיל הספר) נעשה באופן יותר מידי טכני לדעתי ללא שום ריכוך אין בספר פיתרון או נחמה לא מצאתי את הסליחה.
ובכל זאת יש לספר איכויות שאוהבי קריאה ירצו אולי להתנסות בם הייתי שמחה לקרא ביקורת נוספת.