על מה הספר הזה: לדעתי הוא עוסק בשואה גם אם אינה נוכחת בו. כ 80 אחוז מהספר מתרחשים בפולין לפני פלישת היטלר, וה-20 הנותרים מתרחשים בתל אביב למעלה מעשור לאחר מכן. מסופר על יהודים שחיו בוורשה בשנים שלפני הגטו וגירושם למחנות ריכוז, אך כל אלו הם דמויות משנה בספר, ושני האירועים ההיסטוריים הללו מתוארים במקרה. מדובר באישה חולנית, נחשלת ולא מפותחת בשם שושה, ילדה שהמספר אהב כשהיה ילד והתחתנה כנגד כל היגיון כשהתבגר, אבל היא נראית פחות אדם מאשר הייתה בנעוריו ותמימותו של המספר. נראה לי שמלבד השואה הספר עוסק בזה: התפכחות, אובדן הנעורים והתמימות.
שלא כמו ב"עבד", לרומן יש עלילה מועטה: אראל (אהרון) עוסק בדיונים פילוסופיים עם אינטלקטואלים אחרים וכמובן בנשים.
גדל בוורשה רחוב קרוכמלנה, אהרון (אראלה) גריידינגר היה בנו של רב חסידי גדול. חייו מלאים בספרים ובמגילות, הוא בקיא בהלכה. הוא התיידד עם שושה, בחורה צעירה ומעט מטגבלת נפשית ופשוטה המתגוררת בבניין שלו. חייהם היו מוקפים בסיפורי הרפתקאות ובדמיון של אהרון. כאשר משפחתו עוברת מספר רחובות משם, ידידותם מסתיימת מכיוון שלא נראה טוב שבנו של רב חסידי ייסע לשכונה שלה לביקור.
שנים מאוחר יותר אהרון גדל ומתקשה להיות סופר יידישאי. יש לו מערכות יחסים שונות עם נשים: דורה, קומוניסטית, סיליה, אישה נשואה מנהלת גם רומן עם גבר אחר מלבד אהרון, בטי שחקנית אמריקאית שבעלה רוצה שאהרון יכתוב מחזה. בזמנו הפנוי הוא אפילו "מתחיל" עם העוזרת שלו.
כשהוא מחליט לבדוק אם שושה עדיין גרה בדירת ילדותה, בטי איתו. היא אולי לא לגמרי מבינה את העניין שלו למצוא אותה שוב, אבל נראה שהיא רוצה. בדירתה של שושה הזמן עצר מלכת. היא עדיין ילדותית, גם במראה וגם מבחינה רגשית ואינטלקטואלית. אהרון מבין שהוא עדיין אוהב אותה אחרי כל השנים האלה ורוצה לעשות איתה את חייו. זה סוף שנות ה-30 והיטלר על סף דלתם. ורשה היא לא מקום בטוח להיות בו.
כאן דווקא עם דמיון ל"עבד", נזכרתי כי גם בסיפור ההוא היה מין גורל אלוהי ששלח אותו כנגד כל הסיכויים לקחת את וונדה הגויה עימו ולהקים משפחה.
במקום להרחיק את עצמו מוורשה למען הביטחון באמריקה, אהרון מחליט שהוא לא יכול לעזוב בלי שושה. היא לא יכולה לעזוב את משפחתה. משפחות שנשארו בוורשה יחד בבתיהם, העדיפו למות יחד מוקפים באהבתם הגלויה זה לזה, לדתם, לאמונותיהם, מאשר לרוץ ולהסתיר את מי שהם.
קל לשנוא את אהרון. ולמרות זאת הוא מזכיר את קולפילד בסיפור "התפסן" :הוא אדיש ולא יודע מה לחשוב על שום דבר. ובכל זאת, הוא מוצא משהו בשושה ומתייחס אליה, באהבה, כבת שלו גם כמו קולפילד שאוהב את אחותו הקטנה וילדים בכלל.
שושה, למרות שאין בו עלילה, הוא סיפור נוגע ללב. הדמות הראשית מתחילה ועד סופה מעניינת שכן אם היא הייתה גדלה פיזית, רגשית ואינטלקטואלית, האם אהרון עדיין היה מתעניין וחוזר אליה ומגלה שהוא אוהב אותה, האם היה מסכן את חייו בוורשה עבורה?, הוא לא יכול להציל את ורשה, אבל אולי אם הוא יכול להציל את שושה, הוא יכול לפחות להציל את עצמו.
ספר יהודי מאוד (כמו רוב ספריו של זינגר), אם רוצים להרגיש את היהודיות אבל הפעם בלי הזוועות שזינגר תיאר ב"העבד" זה הספר. והוא טוב, לא כמו העבד כי מרגישים שחסרה בו איזה עלילה ואיזה פאנץ' אבל עדיין מהנה.