ביקורת ספרותית על עיטים ונבלות [2006] מאת יורם קניוק
ספר טוב

---

קראתי את הספר ב"שוונג", אחרי "תש"ח" (ובלי לראות את הסדרה "נבלות" בטלוויזיה).

הסיפור הראשון, עיטים, שבר אותי. המתיחה האינסופית של שעות האימה של הנער החייל, שמוקף בחבריו המתים ושנמצא תחת ירי אקראי מצד האוייב החוגג את נצחונו לא הרחק משם. הסיוט המתמשך, חוויית חוסר האונים, הקירבה הבלתי נסבלת לכל כך הרבה מוות... קשה לשאת את זה.

ב"נבלות" חוסר האונים הוא אחר. כאן זהו חוסר האונים של מי שבצעירותם למדו את שפת הכוח וההרג, השתמשו בה למטרה נעלה, וכעת, בזקנתם, הכל נשכח ונרמס בידי הצעירים. הצעירים האלה, שעורם מתוח, שכל הווייתם נהנתנות, ראוותנות ואנוכיות, רומסים ברגל גסה את כל מה שקומץ פלמ"חניקים לחם עליו. ולא רק הצעירים של היום: לפניהם היו הג'ובניקים והמשתמטים, מחלקי השלל ומפריחי הסיסמאות, כל אלה שיודעים לדבר יפה על המלחמה והקרבנות תוך כדי עשיית עסקים. הפלמ"חניקים הזקנים, שבאמת הקריבו - יושבים בקפה הקבוע שלהם ועיניהם כלות.

אפשר להאשים אותם שהם יוצאים למסע הרג ונקמה?

כמו במוטו "בדמנו חיי" מספר ישעיהו שמלווה את "תש"ח" של קניוק, ומזכיר לנו שחיינו כאן נקנו בדם, כך חבורת הזקנים מתמלאת חיים ככל שידיהם שופכות יותר ויותר דם. הלא מישהו צריך להקריב את חייו כדי שהאחר יוכל לחיות, לא? כך זה תמיד היה כאן! וזה בכלל לא משנה אם הקרבן חף מפשע.

ואפילו האלגוריה האכזרית, הקיצונית והמזוויעה הזו לא מצליחה למחוק אצלי את תחושת החמלה והאשם כלפי המעטים האלה, שבדמם ובדם חבריהם איפשרו לנו ללקק גלידה, ללכת לים, לשמוע מוזיקה בקולי קולות ולצפצף עליהם, על התרחים המקומטים האלה שמתווכחים שעות אם הצוללת כן או לא טבעה בטוברוק, ואם ליחיאל היתה צלמניה בדיזנגוף או שהוא בכלל מכר ביסקוויטים בשוק השחור.

» ביקורות נוספות של כרמיתה
» ביקורות נוספות על עיטים ונבלות [2006]