מעבר לסיפור האהבה היפה והחריג לכשעצמו, מתוך הספר עולה שאלה שכל גרמני לאחר ה"שואה" מתחבט בה. "כיצד אמור, או אמור היה בעצם, הדור שלי, הדור שאחרי, להגיב על האינפורמציה של זוועות השמדת היהודים?" בסיפור מתנהל דו-שיח בין העבר להווה, אולם זהו דו-שיח, שהשתיקה, שולטת בו.
"כיצד ייתכן שאותם הורים, שביצעו את הפשעים, או צפו בהם, או התעלמו מהם, או שלא הוקיעו את הפושעים לאחר 1945 ואפילו קלטו אותם לקרבם, יהיה להם דבר כלשהו להגיד לילדיהם."
"איך אפשר לחוש אשמה ובושה, ובו בזמן גם להפגין הצטדקות?"
כמו בספרי שואה אחרים, גם כאן עולה עניין האחריות לביצוע המעשים. ופה נידונה החוליה האחרונה בשרשרת - החייל/ית. האם הם נושאים באותה אחריות, אף על פי שרובם המכריע ביצעו פקודות והתיחסו לדבר כ"עבודה" לכל דבר. מצמרר, אבל זו האמת.
הספר לדעתי בא לעשות חסד עם אלו שידם הייתה בזוועות ואף להשמיע את קולם, ואולי זו דרכו של הדור של אחרי המלחמה להתמודד עם עברו ולהשמיע את קולו, וכך לנסות, אם בכלל אפשר, להבין אותם.


















