זו אינה ביקורת כי אם מכתב אהבה. מכתב אותו חיכיתי לכתוב כבר זמן רב, ולא מצאתי את המילים להביע את נימת הרגש המדוייקת.

בתמונת הפרופיל שלי אני יושבת בשדה התעופה של עמאן, ירדן, מחכה לטיסה לישראל בחזרתי מניו יורק ו'הסמל האבוד' בידיי. חמש שעות המתנה ברוטו שרק רציתי שתמשכנה עוד קצת כדי שלא אצטרך להתנתק מהספר.

דן בראון כותב נפלא, מותח, מרתק - זה לא נתון לוויכוח, זו אקסיומה. אבל ב'סמל האבוד' הוא מתעלה על עצמו פי כמה וכמה, מה שמגביר את חוויית הקריאה לרמה כמעט בלתי אפשרית. מעבר לניסוח המדוייק והמבריק, הכתיבה שלו היא תבונתית ובונה לך חיים שלמים; לא את החיים של גיבוריו, אלא את חייך שלך - הקורא. הוא לא מספר לך מה את אמור לדעת, אלא משתף אותך בהליך מבראשית כך שתגיע לידיעה בעצמך.

יכול להיות שהספר נקרא לרוב כספר מתח עלילתי, אבל בשבילי בלטו מעל הכל ערכי החיים, המסורת, הדת והאנושות.

וכל זה גם מפחיד אותי מאוד: האם אנחנו אלוהים, בני עליון?

בסיכומו של דבר, ובשפה הרבה פחות יומרנית: עברה שנה מאז התוודעתי לנפלאות הספר והסופר - ואני מאוהבת!
:-)

הבשורות הטובות הן: רב המכר שלה, שומרת אחותי, הוא הספר הכי פחות טוב שלה.
אין בשורות רעות.

ג'ודי פיקו משכילה להכניס בספר 'עניינים שבלב' המון מסרים בדלת האחורית. עניינים שבלב, עניינים שבדת, עניינים שבין אדם לחברו - בין בן אדם לשאיננו.
והייתרון הגדול שלה כסופרת הוא היכולת לא להתערב במסקנותיו של הקורא, היא נותנת לנו להחליט במה ולמה אנחנו מאמינים.

הספר כתוב נפלא ולמרות המורכבות שחלק מהקוראים יכול להאשים אותו בה, יש בו איזשהיא אמריקאיות קלילה - מה שלא קיים בספרים עבריים ברמת הכתיבה של פיקו.
לעיתים חשבתי שהבחירה בחלוקה של הסיפור למונולוגים אישיים של כל אחד מגיבוריו מיותרת ומבלבלת וחבל שלא כתבה את כולו בגוף שלישי, או בגוף ראשון רק של דמות אחת המספרת.

ולמרות שהספר הזה מצויין, או בעצם דווקא בגלל זה, הוא שבר לי את הלב לדמעות לכל אורך שני הפרקים האחרונים.

על צידה הפנימי של כריכתו האחורית של הספר כתוב: "מספרי החוף המושלמים". עם חלקו הראשון של המשפט אני מסכימה עד מאוד. ג'ודי מקנוט כתבה ספר חביב, נעים לקריאה ברובו ובשאר החלקים מעיק ומעט משעמם.

היא לא יצרה גיבורים ולא הצליחה לתת להם ישות משל עצמם, אלא העלתה על הכתב את הדמיון הפרטי שלה לגבי גבר יפה מושך ושרמנטי - מה שיצר דמות שטוחה מאוד. בכל משך הקריאה לא יכולתי שלא להרגיש שהסופרת היא זו שמאוהבת - או חולמת להתאהב - בגבר שכזה, ולא קייט דונובן. ועכשיו תגידו לי אתם: מאיזה כיוון מיטשל זה שם של גבר סקסי?!?!

מה שבלט לעיניי לאורך כל הספר 'להתאהב בסנט מרטין'(כולל החלקים הרבים שדילגתי) זה שהוא כתוב כמו תיאור של סרט, לא כספר ספרותי. הספר כולל המון פלאשבקים של גיבורי העלילה שעובד טוב בסרטים, אך לא בכתיבתה שפשוט מצטטת שוב ושוב משפטים שנאמרו קודם ולא מחדשת בהם דבר.

לשבחה אני יכולה לומר שהעלילה בנויה טוב והתפניות בסיפור שיצרה לא לגמרי צפויות. הסוף מתקתק כמו שצפוי מרומן שכזה ובסה"כ לא נורא סבלתי :-).

יש משהו מאוד מטעה בשפה עתיקה, היא גורמת לך לחשוב שיש פה תוצר משובח שחייבים לבדוק. "ההצרחה השלישית" הוא ההיפך הגמור מההבטחה שמצטלצלת משמו ומהמוניטין של הסופר.
תחילת העלילה דווקא מושכת ומסקרנת, אבל הדרך בה התעלומות כבייכול נפתרות הזויה כל כך שזה פשוט לא עובר.

נכנס אצלי לקטגוריית: ספר אכזבה.

ראשית, בן שכותב ספר על אביו בגוף ראשון, כאילו האב הוא זה שכותב את זכרונותיו לאחר מותו - כבר קניתי.
אבל מעבר למה שאפשר להחשיב כגימיק ספרותי ומוכר כי "כזה עוד לא היה" הספר הזה מלא בדברים טובים ואמיתיים. כל המרכיבים שהופכים ספר לסיפור: אנשים, צחוק, בכי, אהבה, מוות, תחייה. ועוד כמה הרפתקאות לקינוח.

אחרי כמה דפים ראשונים, כבר שכחתי להזכיר לעצמי שיאיר כתב את זה, ולא טומי, כי הוא ממש משכנע. ויש בספר הזה המון תובנות ואמירות לחיים של אנשים ומאורעות גדולים, ויש בספר הזה המון רגש אותנטי ופשוט, ויש בספר הזה לב פועם של מילים ובני אדם. ויש בספר הזה בעיקר המון דברים שתופתעו למצוא על גיבור הספר, ועל עצמכם.

ואחרי כל זה, אפשר רק למות מקנאה.

'יונה ונער' היה הפעם הראשונה שגיליתי את מאיר שלו, לפני שלוש שנים. ואז מיהרתי לכתוב את רחשי ליבי:

יונה ונער, ואני.
את הספר הזה שמרתי כאופציה אחרונה ברשימת הספרים החדשים שהיו פה בבית, ולא בתור הדובדבן. הוא נשמר כברירת מחדל, כשלא יישארו לי יותר ספרים לקרוא. בתחילה לא הבנתי בכלל למה אחי מצא טעם להוציא 89 שקלקלים על ספר שעל כריכתו יש איור גרוע במיוחד של יונה, שנצבע בידיו של ינוקא שעוד לא רכש את המוטוריקה המתאימה כדי לא לצאת מהקווים. ובכלל, השם יונה ונער עורר בי קונוטציות של רומן סוטה והזוי בין נער ליונה. ולא שהמציאות לא מביאה לנו סיפורים כאלה לפעמים, אבל למה אני צריכה לקרוא על זה?

ב15 עמודיו הראשונים של הספר לא ממש מצאתי את עצמי. לא היה לי ברור מי נגד מי והאם - בכלל - מישהו יוצא נגד מישהו אחר. ואם אף אחד לא יוצא נגד אף אחד שני, אז מה העלילה פה? ובכל זאת, כשהמשכתי לקרוא עוד קצת כבר היה ברור לי שזו תהיה פרידה קשה וכואבת בעמוד האחרון.

אני מקנאה קנאה אמיתית וצובטת בסופרים שיש להם יכולת לברוא דמויות, לנכס להם תכונות אופי ולנחש את כל המחשבות שלהם. והם מגישים לי אותן בצורה כזו שאני שוכחת כי מישהו החליט בשבילי עוד לפני שהתחלתי לקרוא מי אחשוב שהוא מצחיק, את מי אעריץ על חדות לשונו ובמי אתאהב. ולמרות שאני יודעת שהאהבה הזו היא חסרת תכלית, כי היא תסתיים באיוושת הדפדוף האחרון- אני רצה לתוכה בזרועות פתוחות וחשה את היותה בי, בכולי.

זה ספר מקסים שכתוב בכישרון מכעיס. פגשתי שם בין השורות בהמון רגישות ואהבת אדם ותקווה וייאוש ושמחה מלנכולית ויפה. שם פגשתי בהמון ביטויים חדשים וצירופים לשוניים שהסעירו את כל כולי. שם פגשתי את עצמי באלף מראות איפור קטנטנות ובבואתי חייכה אלי משם בשלל מצבי רוח. יונה ונער הוא ספר חובה, לא פחות, לכל מי שנשמה עורגת בקרבו.

ומאז - אני מאוהבת.