<mark>לארס גוסטפסון</mark> יליד שוודיה מספר לנו סיפור שאולי אופייני לאופן בו אנו מדמיינים את האזורים הקרים של הצפון. מורה גרוש מתמקם לו בבדידות מוחלטת בביקתה קטנה ומגדל כוורות דבורים, כשלמן תחילת הספר עולה חשש לבריאותו. מרגע שמחליט המורה שלא לפתוח את המעטפה הגורלית, מטלטל הקורא יחד עם המורה בתהייה מה יש בה באותו מעטפה? ואולי חשוב מכך, בתוך אותו חוסר וודאות סמיך, עוקב הקורא אחר המחברות שהותיר אותו מורה בדימוס,

ההתמודדות עם המוות היא משהו שאמור להיות משותף לכל בני האנוש. אבל רובנו ככולנו מדחיקים את העיסוק בזה. מפחד. מחוסר רצון לגעת. מהדחקה. חרדה. מחשש למזל רע. כל אדם וסיבותיו הוא.

אל הספר התוודעתי מהמלצה של נפש קרובה, ואכן כשקראתי את גב הספר הוא היה נשמע בעיני מבטיח מאוד. שילוב ייחודי על חיי בדידות בטבע, תובנות מיוחדות על החיים ועל המוות הבלתי נמנע ועל האומץ להישיר מבט, או לפחות לקבל את הדברים כפי שהם

אני אוהב ספרות סקנדינבית ולא רק מותחנים שבאים מחלק זה של העולם.
צלחתי חצי ספר ונטשתי מחוסר עניין.
למרות שהוא מתורגם ישירות מהמקור השבדי הסיפור לא תופס והכתיבה בינונית.
העלילה מדכאת וסובבת סביב יומנים שנתגלו אצל אדם שמת וכיצד הוא נלחם במחלת הסרטן בשנים האחרונות לחייו.
התגלו בביתו של גיבור הספר שלשה יומנים כל אחד מהם מדלג בזמן מהעבר לעתיד ומתאר תקופות שונות בחייו של הגיבור.
לא רק שכל אחד מהיומנ