לאחר שקראתי ונהניתי מ-"מועדון דנטה" על ידי אותו המחבר, ציפיתי לספר המבוסס על מחקר רציני ומערב עובדות עם בדיון באופן מציאותי. קיבלתי אולי מחקר רציני, אבל לצערי לא הרבה מעבר לזה.
פרל הוא חוקר מצוין הן ב-"מועדון דנטה" והן ב-"צילו של פו". בזה אני לא מתכוון רק למציאת העובדות, שזה לא קל בפני עצמו. אני מתכוון למחקר על התקופה, האנשים, המנהגים, המקומות, מה הם אכלו ומה שהם לבשו, כל האווירה של התקופה. אף אחד לא יכול לקחת מהסופר את זה, ומי שנהנה מספר תקופתי היסטורי על המאה ה-19 בהחלט עשוי ליהנות מהספר הזה.
הבעיה היא שאין הרבה בספר הזה מלבד אווירה. ציפיתי לכך שהספר הזה יחשוף את המסתורין של מותו של פו, בהתבסס על המחקר של פרל. במידה וזה לא מתקיים, ציפיתי ממנו להציע הסבר בדיוני, המבוסס על העובדות. אף אחד מאלה לא קורה בפועל. במקום זאת, הספר הוא על ניסיון בדיוני לחשוף את האמת וככזה, הוא הופך להיות סיפור לא על פו, אלא על קוונטין קלארק, ומר קלארק הרבה פחות מעניין. למעשה, הוא פתי, חסר מושג, חסר אונים ובעל אופי מעצבן באופן כללי, כנראה אחד המועמדים הגרועים ביותר למשימה של חשיפת האמת. לא במפתיע, הוא נכשל במשימה, לא לפני שבזבז שנים רבות ועמודים רבים על ניסיונותיו המטופשים וחסרי התוחלת. מעט העובדות שכן נחשפות הן מעניינות במידת מה והן מה שהסופר כנראה הצליח לגלות, אבל זה לא מספיק. כל השאר הוא אווירה.
זה לא שאי אפשר ליהנות מהספר כרומן תקופתי, האווירה של המאה ה-19 בהחלט עוברת, אבל ציפיתי לפעולה ולעובדות ומאחר שלא מקבלים אותם, הספר מיותר ומרגיז. בשורה התחתונה, אני לא יכול לתת לספר יותר משני כוכבים מתוך חמישה, בעיקר על האווירה.

באמת שניסיתי לקרוא את הספר עד הסוף אבל העלילה לא מתקדמת, הניסוחים כושלים ובכלל בזבוז זמן של ספר.

ממש לא מיועד לכל מי שאי פעם קרא את הספרים של אדגר אלן פו שהוא אביו הרוחני של הספר .

בזבוז של זמן

היו לי הרבה ציפיות מהספר הזה. וכגודל הציפיות - כך האכזבות. הספר מבטיח לשפוך אור על מותו המיסתורי של אדגר א' פו. עלילת הספר מתרחשת כשנתיים לאחר מותו של פו. עו"ד צעיר ונלהב מכתבי פו יוצא למסע גילוי האמת, בין בולטימור, שם מצא פו את מותו לצרפת, בה, מאמין אותו עו"ד, נמצא אדם שהיווה השראה לגיבור סיפורי המתח של פו. והוא הוא שיעזור לו להתחקות אחר האמת.
מתיו פרל מסתמך על עובדות אמיתיות, השערות והיקשים ומגיע בסופו של ספר מייגע זה אל התרחיש ההגיוני ביותר שניתן להעלות על הדעת לגבי מותו של פו. מדוע בחר לכתוב ספר מתח כביכול, עדיין לא ברור לי. ייתכן שאם היה מפרסם את מסקנותיו ותוצאות מחקרו בספר עיוני- מעין ביוגרפיה, לא הייתי קונה את הספר...