השם נוקש על הדלתות הפנימיות בחדרי הזיכרון שלי. מוכר, מוכר, מוכר מאוד. אבל מאיפה? איזה ספר שלו קראתי? מתי ואיפה שמעתי על האיש הזה. אבל התגובות הגיעו ממקומות אחרים. יהלי סובול שם מוכר, אבל כזה שמהדהד תווים, צלילים ומוזיקה, ולא מילים וספרים. לכן כנראה גם הזיכרון בושש להגיע, ואיתו ההקשר. יהלי סובול, כן זה.

ומעבר לבלבול בנוגע לשמו ומשלח ידו של הסופר, יש כאן ספר. רומן. איתן שיפמן הוא ספרן אפור בן שלושים ושתיים, בנם חסר היומרות של סוכנת נסיעות שרגליה נטועות חזק בקרקע, ושל חולם באספמיה שראשו בעננים. הוא חי לו בדירתו הקטנה התל אביבית, עטוף ומוגן בספריו, ובתקליטים שלו, שמור מכל פגע של מה שאנשים נוהגים לכנות "החיים האמיתיים", וטוב לו ככה. אלא שלפתע הקרקע רועדת והיא נשמטת מתחת לרגליו, כי הוריו בסכנת נישול מביתם. כל אדם מגיב לאיום בדרך שונה. אביו בורח ומניח שהכל יסתדר מעצמו, אימו זועמת ומאיימת בגירושים, האחות שחזרה מוארת מהודו נעלמת. וכך נותר אדם אחד, הלא הוא איתן שכשמו לא כן הוא, ובלית ברירה מגלה שבאין אנשים אחרים, עליו להיות איש.

במטרה להחזיר את חייו הקטנים והצפויים למסילתם הקטנה והצפויה, איתן יוצא למסע. כמיטב הקלישאות הספרותיות זהו מסע פנימי, המוביל מסע חיצוני, שבתורו מוביל מסע פנימי נוסף. אבל הסיפור חף מקלישאות, ובדרך כלל גם אמין. במעבר בין גבולות החוקי, בהתלבטות בין מעשיים מוסריים וכאלה שלא, במציאה ובאיבוד של אהבה וחברים, איתן מגלה את עצמו, ואת החשוב לו.

באחת הסקירות כאן נכתב "ספר בינוני מכל בחינה". ובכן - אני לא חושבת ככה. זה ספר קטן, לא יומרני, אבל כוחו בקטנותו. הוא כתוב היטב, מצליח להתגבר על הכשלים המובנים בכתיבה בגוף ראשון, ומכניס לראשה ולליבה של דמות מופנמת. הכי נוח ללכת במקרה כזה אל הקצה, ולכתוב על איזו דמות אספרגרית, או בעלת ליקוי חברתי מפוצץ אחר. איתן הוא לא כזה. הוא הכי הספרן מהספריה העירונית שתוכלו לפגוש. יש לו הבנה חברתית, אבל הוא בוחר לא להשתמש בה. יש לו קשרי חברות, אבל מעטים. הוא שולט בידע טריוויאלי ומיותר לחלוטין, אבל מודע לשיעמום שהיידע שלו משרה. התיאורים כתובים היטב, הדמות מתפתחת, ההפי-אנד מתרסק אל קרקע המציאות, מה שלגמרי בסדר, והתוצר מתנגן ונעים.

והערה אחרונה בנוגע לקרקע המציאות. סופרים ישראלים נמצאים, כמדומה, בין הפטיש לסדן. הם יכולים לכתוב על המציאות כאן, קרי על הסכסוך הערבי-ישראלי. והם יכולים להתנתק מזה. בחירה בהתנתקות תקפיץ מיד את אוסף המבקרים גבוהי המצח, כי איך אפשר, והלא לא ייתכן לכתוב בישראל ספר שהיה יכול להיכתב גם בשוודיה או בבריטניה. מאידך גיסא, גם בחירה בסכסוך היא בעייתית, שכן היא מבריחה כמדומה את רוב הקוראים העתידיים וזו בעיה כי בישראל גם ככה אין הרבה קוראים עתידיים. מה שאפשר לקרוא בעיתון, יאמרו האומרים, אין צורך לקרוא בספר. והם הולכים לזו המתורגמת והאסקפיסטית כל כך. סובול מצא את שביל הביניים. הוא מסיים את הספר באפיזודה ישראלית-"סכסוכית" מובהקת, ועם זאת פתוחה, חסרת מסקנות, ומטילה פרשנויות משלה על העלילה כולה. שמא, ואולי יתכן, העיסוק האובססיבי בסכסוך ונספחיו אינו אלא בריחה שלנו, כחברה, מעיסוק בבעיות אחרות?

****
ארבעה כוכבים
ביקורת נכתבה: שנת 2015

"העולם הבא שלום, מדברת שונית, במה אפשר לעזור?"

"היי דוגית, זו ריבת נייר, אני מעוניינת לקבל החזר או קיזוז בעולם הבא על השעתיים שבזבזתי בקריאת "דמי מפתח", בבקשה."

"יש באתר המקוון שלנו טפסים שאפשר להוריד ולמ-"

"חלק מהעניין, נופית, הוא שאני לא מעוניינת לבזבז עוד דקה סביב הספר הזה, ואם אפשר להוסיף לבקשת הקיזוז גם את הזמן שאני מבזבזת בכתיבת הביקורת עליו, אודה לך מאוד."

"תזכירי לי על מה הוא...?"

"אה, זה הספר השני של יהלי סובול, שאגב – לחלוטין מרגיש כמו ספר ביכורים – על בחורצ'יק די כלומניק בן 32 מתל אביב, שפתאום נקלע לאיזו הרפתקה מסעירה ולחלוטין לא אמינה והופך למעין גיבור."

"כן, כן, נו. מה הבעיה איתו?"

"עם הבחורצ'יק או עם הספר? בעצם, זה בכלל לא משנה. הבעיה עם שניהם, קוצית, הוא שפשוט אין בהם כלום. הסיפור תמוה, מאוד קיטשי, אפילו קצת סתמי, כתוב מאוד 'מעל לפני השטח', בלי בשר, כאילו לא קורה שם שום דבר באמת, ולבחור הכביכול-אימפוטנט-אבל-בעצם-גיבור הזה יש אחות רוחניקית שמדברת על "אנרגיות חיוביות" ואבא המום ואמא מעצבנת וחברה משוחררת מינית, וכמה כאלה כבר אפשר לקרוא, בחייך? ואגב, צריך לציין שהכתיבה לגמרי בסדר, היא אפילו די זורמת כשאין מעברים צורמים בין "אבא שלי" לבין "אבי" כאילו החבוב לא החליט אם הוא אתגר קרת או עמוס עוז. אז די, דמויות כאלה נשחקו כבר מכל כיוון, והדמות הראשית היא בכלל של ספרן שמתענג על ספרים אבל יש תחושה שיהלי סובול בעיקר רצה להשוויץ בבקיאות וברוחב האופקים שלו דרך הדמות, את מבינה?"

"אני חושבת שכן. תגידי, איך הגעת אל הספר? אני רואה בעסקאות הקודמות שלך ספרים מצויינ-"

"אני מבינה לאן את חותרת, חוחית, וזה לגיטימי. אמנם בחרתי את הספר מיוזמתי, אבל צייני אצלך בבקשה כנסיבות מקלות שעשיתי זאת כשהייתי חולה, לבושה במכנסי פיג'מה עם הדפס של פינגווינים, משמיעה קולות של פארק היורה בכל שיעול, והחיים קורים לי, והמציאות עוברת עליי במאה שישים קמ"ש והקיום מכאיב לי כמו סיכה וזה פשוט לא מוד לקרוא בו קפקא, בסדר?"

"אציין זאת. משהו נוסף?"

"נכון שאין באמת עולם הבא, שומית?"

את כתיבתו של יהלי סובול אני מכירה ואוהבת עוד מתקופת \"מוניקה סקס\". הגעתי לקרוא בספר ללא ציפיות מיוחדות, ולכן הופתעתי לטובה. אהבתי את הספר הרבה מעל למצופה. קודם כל, כחובבת ספרים מושבעת, אני חושבת שאין חובב ספרים שלא ייהנה מהספר הזה - כל הספר טובל באהבת ספרות וספרים. החל מעיסוקו של הגיבור, ספרן במקצועו המחזיק מאות ספרים המכסים את קירות ביתו, ממשיך בשיחות ואיזכורים של ספרים, דימויים (מנהטן נראית למחבר כמו ספריה אחת גדולה, שכן הרחובות מחולקים בצורה הגיונית, כמו ספרים בספריה) ועוד אנקדוטות שאיני מפרטת על מנת שלא לפגום בעלילה.
דבר נוסף שמאוד אהבתי בספר זו העובדה שסובול לא ניסה לכתוב משהו יומרני.
כמו בשיריו, הוא נצמד לדברים שהוא מכיר ובראש ובראשונה - לעיר תל אביב. כשהוא מתאר רחובות בתל אביב, הוא אמין לגמרי. ברור שהוא עצמו רכב על האופניים שלו בבן יהודה, ברור לגמרי שהוא מטייל בשד\' בן גוריון וכו\' וכו\'.
גם את ניו יורק הוא מכיר מהתקופה בה התגורר עם מוניקה סקס בניו יורק והטיפוסים והמפגשים שהוא מתאר בעיר הזו נשמעים גם הם אמינים לגמרי. כך שאפשר בכייף לצלול אל תוך הספר וההרפתקאות הקטנות שקורות לגיבור. מצד שני, חוסר היומרנות אין משמעו רדידות - הכתיבה של סובול אינטיליגנטית, זורמת, רצופה בדימויים יפים (כמו שהוא יודע לתת - מצבים מורכבים מתוארים במילים \"פשוטות\" ומקסימות, מחשבות והרהורים מעניינים אך לא פלצניים) ופה ושם גם שמות של ספרים שלא הכרתי (עוד רווח שטמון בקריאתו של הספר לכל חובב ספרים באשר הוא :) ).

יתכן ולוקח קצת זמן להיכנס לספר בעמודים הראשונים אבל מכיון שהוא קצר למדי (כ-200 עמ\') לא מדובר במשימה בלתי אפשרית והגמול אח\"כ ראוי בהחלט.
צדק מי שכתב כאן שמדובר ב\"ספר חביב שלא מנסה להיות יותר ממה שהוא (או משהו כזה)\", זה ממש לא ספר \"חובה\", \"מפיל\", \"סוחף\" או \"מטלטל\". אבל הוא כן ספר נחמד, מהנה מאוד, על אוהבי ספרים, על תל אביב, ניו יורק, ועל טיפוס קצת מופנם, מיוחד וחכם כמו איתן שיפמן גיבור הסיפור.

בקיצור, נהניתי, אהבתי - ממליצה בכייף.

לפעמים יש תחושה שלא מיצית את מערכת היחסים עם הדמות בתום קריאת הספר
כך הרגשתי, הקריאה בספר השאירה טעם של עוד בכל מה שקשור למפגש עם הדמות.
אני חושבת שבאיזשהו אופן יש איתן שיפמן בכל אחד מאיתנו, התכונות בנו שאנחנו אוהבים לשנוא.
ספר נחמד מאוד, יש עלילה שמצליחה למשוך עד שאופס.... מסתיימת הקריאה
לא אגיד שהשאיר בי חותם,
לא אומר שיש תכלית אמיתית ומשמעות ,
לא אעיד שהסיפור סחף ולקח אותי למקומות ועולמות מרתקים.
אבל כן נהנתי להעביר איתו ערב גשום וביתי.
וכן הופתעתי לטובה

לפעמים, פה ושם, זה אפילו דומה לסגנון של אפלפלד: "רציתי לומר, אך בסוף לא אמרתי". טוב לא צריך להגזים עם עניין אפלפלד, אבל סובול רקח לנו סיפור חביב, בסגנון המראה על כשרון, ידיעת השפה, אהבת השפה ויכולת לשמור על מתח. האם זה ספר מתח? לא.

איתן שיפמן הוא ספרן בן 32 בספריה של אוניברסיטת תל אביב. הוריו גרים בדירה בדמי מפתח, כלומר בדירה עליה הם משלמים סכום לא גדול והיא שלהם עד יומם האחרון. זו הדירה בה גדל איתן וזכרונותיו מבן יהודה שטראסה.

אחותו, אורית, בילתה זמן ארוך יחסית בהודו ושבה לישראל ללמד טנטרה. שובה מצדיק ארוחת ערב של כל המשפחה. בארוחה זו נשמע לפתע צלצול פעמון הדלת, צלצול המפתיע את כולם באשר זה זמן רב לא הזדמן אורח אל ביתם. בדלת שליח המבקש חתימה ומותיר מעטפה גדולה. במעטפה צו הוצאה מהבית בגין אי תשלום דמי המפתח החודשיים. המורסה נפתחת.

האם, האמונה על פרנסת המשפחה ועובדת בסוכנות נסיעות, אינה פנויה לשלם את חשבונות הבית. האב פנוי יותר, אבל מתברר שמזה 18 חודשים הוא לא משלם והכסף נעלם. בעל הדירה מבקש להוציאם. החוק לצידו, אלא שמתברר שגם את כל האזהרות והמכתבים זרק האב לפח במחשבה שהכל יסתדר. הכל לא מסתדר.

לפני שאמשיך יש כאן עניין קטן עם שמות בני המשפחה. שם האב איזי, אבל הוא רחוק מלהיות אדם קל. מפרנס הוא לא, לבנות עליו אי אפשר. הבת אורית אכן ראתה את האור בהודו וברגע שמשפחתה קורסת הוא מכבה את האור על המשפחה וממהרת להסתלק. הבן, איתן, הוא הכל מלבד להיות סלע איתן. בשלב מסוים בהשתלשלות הפרשה הוא אפילו תוהה עד להיכן נפל שהאם סומכת ידיה עליו שיסדר את ענייני המשפחה.

בספריה מקבל איתן בשורה שאחד הקוראים המבוגרים הנאמנים מת. הוא הולך לבקר את חתנו ומפה לשם מתברר שהולכים לפנות את דירת הזקן ולתרום את הספרים. איתן אומר לחתן שנותר ספר מהספריה בדירת הזקן והוא מבקש ללכת לדירה לקחת את הספר ולהשיבו. החתן, שמעולם לא הסתדר עם הזקן, שמח לתת את המפתח. הביקור בדירה מוביל לגילוי חמישה ספרים המהווים חלק מסדרה של הוצאות ראשונות. בירור מעמיק באינטרנט, לאחר שאיתן לקחם מהדירה, מוביל לגילוי שמחירם נע בין אלפי דולרים בודדים לספר אחד ועד 150,000 דולר לספר אחר. מכאן נפתח מסע המסייע לאיתן לסדר את ענייני המשפחה עם ההון הקטן-גדול שמצא. לכאורה, עניין פתור ופשוט כבר משליש הספר ואין למה לצפות. אבל ההמשך מעט מפתיע ופחות חשוב מה הסוף. יותר חשובה הדרך וזה מה שעושה את הספר למקסים כל כך.

סובול נותר לקורא תחושה שמדובר במְסַפֵּר אינטליגנטי, לא עניין טריוויאלי כלל וכלל. העברית צחה ונאה להפליא, האינגליזמים הוצאו ככל הניתן, המתח נשמר והאנטי גיבור הופך לגיבור לרגע, לפחות בעיני אמו, אף זה עניין לא עניין טריוויאלי.

בסופו של עניין אנו זוכים לסיפור מענג, שנרקח היטב מחומרים פשוטים יחסית והצליח לא רע בכלל. מומלץ בכיף.

ספר נחמד. לא יותר. קליל להעברה של הזמן. מסיפור תלאביבי מצוי הפך להיות כמו לפי תשריט של סרט ניו- יורקי כתוב מראש בכיכובו של בן סטילר.

סיפור קטן ונחמד, אם כי לעיתים משמים.. בדיוק כמו גיבור הספר. סיפור על בחור עם חיים משעממים שפתאום נקלע להרפתקאה נחמדה. העלילה לא מתיימרת לרגש, למתוח, להצחיק או בכלל למשוך את הקורא רק לרצות להמשיך ולקרוא. אני חושבת שאפשר לותר על הספר, אלא אם רוצים רענון אחרי קריאת ספר עב קרס שקשה להשתחרר מהעלילה שלו.

ובכן סיימתי היום את הספר.

לא יודעת למה ציפיתי מהסיפור כשלקחתי והתחלתי לקרוא את הספר, הספר מספר סיפור על משפחה רגילה ביותר החיה בתל אביב המנסה לשרוד את היום.

זהו עוד פרק במהלך חייו של איתן שיפמן, בחור רגיל ביותר ללא יחוד משלו.

ספר למי שמשעמם לו באמת

סיפור קטן ויפה על איש קטן. הגיבור, למרות היותו תל-אביבי, אינו מזכיר את הגיבור התל-אביבי הצפוי מ"חכמת הבייגלה" (לדעתי ספר זול בהרבה). הוא ספרן באוניברסיטה, שלו, שלם, ביישן, צנוע, פאסיבי, לא עושה עניין מדברים, לא מסתבך, לא מתהולל, ואין לו שאיפות מלבד להתבודד בבית האינטימי שלו עם אוסף ספריו המרשים ולקרא.
הוא יוצא להרפתקה-משימה קטנה, בניו-יורק שעושה לו חררה, ולמרות שהוא מתפעל מהשוני ברמה האינפורמטיבית, הוא מרגיש זר ורוצה הביתה.

כשהוא חוזר לת"א היא נראית לו איטית, והוא שומע צלילים שביום רגיל לא היו עוברים את סף המודע שלו, אך כעת הם מוכרים ולכן מחממים את הלב.

ספר זה, כאמור, הוא סיפור קטן ויפה. זו אינה ספרות במיטבה, העלילה אינה משלהבת, לא מותחת יותר מדי, וגם לא מרגשת עד דמעות. אך הכתיבה לא יומרנית בעליל, טובה, קלה, נעימה וזורמת. מומלץ אחרי ספר כבד, עמוס ומתיש רגשית.