השם נוקש על הדלתות הפנימיות בחדרי הזיכרון שלי. מוכר, מוכר, מוכר מאוד. אבל מאיפה? איזה ספר שלו קראתי? מתי ואיפה שמעתי על האיש הזה. אבל התגובות הגיעו ממקומות אחרים. יהלי סובול שם מוכר, אבל כזה שמהדהד תווים, צלילים ומוזיקה, ולא מילים וספרים. לכן כנראה גם הזיכרון בושש להגיע, ואיתו ההקשר. יהלי סובול, כן זה.
ומעבר לבלבול בנוגע לשמו ומשלח ידו של הסופר, יש כאן ספר. רומן. איתן שיפמן הוא ספרן אפור בן שלושים ושתיים, בנם חסר היומרות של סוכנת נסיעות שרגליה נטועות חזק בקרקע, ושל חולם באספמיה שראשו בעננים. הוא חי לו בדירתו הקטנה התל אביבית, עטוף ומוגן בספריו, ובתקליטים שלו, שמור מכל פגע של מה שאנשים נוהגים לכנות "החיים האמיתיים", וטוב לו ככה. אלא שלפתע הקרקע רועדת והיא נשמטת מתחת לרגליו, כי הוריו בסכנת נישול מביתם. כל אדם מגיב לאיום בדרך שונה. אביו בורח ומניח שהכל יסתדר מעצמו, אימו זועמת ומאיימת בגירושים, האחות שחזרה מוארת מהודו נעלמת. וכך נותר אדם אחד, הלא הוא איתן שכשמו לא כן הוא, ובלית ברירה מגלה שבאין אנשים אחרים, עליו להיות איש.
במטרה להחזיר את חייו הקטנים והצפויים למסילתם הקטנה והצפויה, איתן יוצא למסע. כמיטב הקלישאות הספרותיות זהו מסע פנימי, המוביל מסע חיצוני, שבתורו מוביל מסע פנימי נוסף. אבל הסיפור חף מקלישאות, ובדרך כלל גם אמין. במעבר בין גבולות החוקי, בהתלבטות בין מעשיים מוסריים וכאלה שלא, במציאה ובאיבוד של אהבה וחברים, איתן מגלה את עצמו, ואת החשוב לו.
באחת הסקירות כאן נכתב "ספר בינוני מכל בחינה". ובכן - אני לא חושבת ככה. זה ספר קטן, לא יומרני, אבל כוחו בקטנותו. הוא כתוב היטב, מצליח להתגבר על הכשלים המובנים בכתיבה בגוף ראשון, ומכניס לראשה ולליבה של דמות מופנמת. הכי נוח ללכת במקרה כזה אל הקצה, ולכתוב על איזו דמות אספרגרית, או בעלת ליקוי חברתי מפוצץ אחר. איתן הוא לא כזה. הוא הכי הספרן מהספריה העירונית שתוכלו לפגוש. יש לו הבנה חברתית, אבל הוא בוחר לא להשתמש בה. יש לו קשרי חברות, אבל מעטים. הוא שולט בידע טריוויאלי ומיותר לחלוטין, אבל מודע לשיעמום שהיידע שלו משרה. התיאורים כתובים היטב, הדמות מתפתחת, ההפי-אנד מתרסק אל קרקע המציאות, מה שלגמרי בסדר, והתוצר מתנגן ונעים.
והערה אחרונה בנוגע לקרקע המציאות. סופרים ישראלים נמצאים, כמדומה, בין הפטיש לסדן. הם יכולים לכתוב על המציאות כאן, קרי על הסכסוך הערבי-ישראלי. והם יכולים להתנתק מזה. בחירה בהתנתקות תקפיץ מיד את אוסף המבקרים גבוהי המצח, כי איך אפשר, והלא לא ייתכן לכתוב בישראל ספר שהיה יכול להיכתב גם בשוודיה או בבריטניה. מאידך גיסא, גם בחירה בסכסוך היא בעייתית, שכן היא מבריחה כמדומה את רוב הקוראים העתידיים וזו בעיה כי בישראל גם ככה אין הרבה קוראים עתידיים. מה שאפשר לקרוא בעיתון, יאמרו האומרים, אין צורך לקרוא בספר. והם הולכים לזו המתורגמת והאסקפיסטית כל כך. סובול מצא את שביל הביניים. הוא מסיים את הספר באפיזודה ישראלית-"סכסוכית" מובהקת, ועם זאת פתוחה, חסרת מסקנות, ומטילה פרשנויות משלה על העלילה כולה. שמא, ואולי יתכן, העיסוק האובססיבי בסכסוך ונספחיו אינו אלא בריחה שלנו, כחברה, מעיסוק בבעיות אחרות?
****
ארבעה כוכבים
ביקורת נכתבה: שנת 2015