****




בגילי, כבר קשה לי להתאמץ. הסיכוי שאקרא ספר שלא תופס אותי בהתחלה או שלא נותן לי משהו להיאחז בו - נמוך, במיוחד לאור העובדה שיש לעולם, למדף שלי, לסטימצקי - אפילו לפייסבוק - כל כך הרבה מה להציע, שבאמת אני לא מבין למה לטרוח להמשיך אחרי עמוד מאה או אפילו מאתיים. בשביל מה? בשביל להשביע את העיניים ואת הנפש, ולא חשוב מה מכניסים ומה קוראים? הרי זה כאילו הייתי עכשיו באטלנטיק סיטי, בפנסיה, ואני יורד עם שאר החבר'ה לבופה במלון וגומר את כל מה שלקחתי לצלחת, אפילו אם אני לא נהנה במיוחד מהפסטה, כי לימדו אותי שככה זה. אז שיקפצו לי רון קורי וכל השאר, לא יודע כמה זמן נשאר לי על הפלנטה הזאת, אבל אם איתרע מזלי להידרס מחר ע"י מכסחת דשא משתוללת שיצאה משליטה ולהחזיר נשמתי לבורא בדרך יצירתית או בנאלית כאחד - חבל שאסיים את חיי כשהספר האחרון שקראתי יהיה בינוני, סתמי, או כזה שפשוט לא עשה לי כלום.
נתתי לספר כוכב אחד, למרות שהכתיבה לא רעה כשלעצמה, וראוייה לשלושה או אולי אף לארבעה כוכבים, אבל התחושה הפנימית שלי זועקת "בזבוז של זמן", כך שהכוכב הבודד הולם את הספר הזה יותר, ככל שמדובר בחווייה הפרטית שלי. אין לי זמן. יש לי ספרים על המדף. יש חוויות לחוות, ילדים לפרנס, טיולים לצאת אליהם, משחקים לשחק. אין מה להשחית את הזמן היקר הזה על חיקוי חיוור לחווייה ספרותית, וגם אילו הייתי קורא את הספר הזה עד תומו, סיכויים קלושים שהחווייה לא היתה משאירה חותם שהייתי זוכר יותר מכמה שבועות או חודשים.
נועז? מצחיק? חתרני? בועט? לא. הכלאה פושרת בין "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" בלי ה"וואו", לבין "שבריר" - ונופל בהרבה משניהם.

מומלץ בחום!!

not

****

לא, לא הכול משנה. למשל, אם תקראו או לא תקראו את הספר הזה, לא ממש משנה. וחבל שכך, כי היה לו פוטנציאל אמיתי להיות משהו אחר, מיוחד ומעורר מחשבה. אלא שבסופו של דבר מסתבר שמדובר בקלילון אמריקאי שבנוי על רעיון אחד טוב שמתמסמס בעלילה די בנאלית ולעיתים אפילו קצת טפשית.

מה שכן, הספר מתחיל מעולה. הפרק הראשון שלו נפלא. קול בגוף שני דובר אל עובר ברחם אמו ומצייד אותו בשלל תובנות, עצות והסברים. העצות ממוספרות בסדר יורד, ונותנות לעובר הקטן שפע של טיפים חשובים להישרדותו, אך אז מגיעה עצה מס' 89 ושימו לב לזה: "בעוד שלושים ושש שנים, מאה שישים ושמונה ימים, ארבע עשרה שעות ועשרים ושלוש שניות, ב15 ביוני 2010 בשעה 15.44 יפגע בכדור הארץ כוכב שביט שניתק מחגורת קוויפר בעוצמת פיצוץ של פי 283.824.000 מהפצצה שהוטלה על הירושימה"
מצויד בידע הזה ובחוכמה עילאית צפוי התינוק הקטן לצאת לאוויר העולם, ומה שיבחר לעשות עם זה, תלוי רק בו. האם לחיות חיים משמעותיים ולנסות להציל את העולם מכליה? האם לבחור להתעלם ממה שהוא יודע ולהינות מהרגע? האם יש משמעות בכלל להנאה או סבל, אם ידוע מראש שתוך זמן-מה כולנו ניעלם לעד? הקולות שדיברו אליו בהיותו עובר ממשיכים לדבר אליו כל חייו. הם מהווים עבורו מעין מספר-יודע-כל ואין סוד שאינו גלוי בפניו, אך הוא חופשי לקבל את החלטותיו בעצמו.

גם הכתיבה די מיוחדת. כל פרק מסופר מזוית של דמות אחרת בעלילה (כולל פרקים בגוף שני מפי אותן ישויות מסתוריות יודעות-כל שמדברות אל הגיבור הראשי), ויש קפיצות זמן די גדולות בין פרק לפרק, ככה שהרבה קורה דווקא בין הפרקים.

עד כאן, נשמע מרתק ומבטיח. אלא שככל שהספר מתקדם, מתגלה האמת המצערת שמעבר לרעיון המקורי הראשוני, שאר הספר רק ממחזר רעיונות מוכרים שכבר נטחנו עד דק בספרים וסרטים אחרים. הפואנטה שלו נמצאת איפשהו בין הסרט "הפרפר" לסרט "דלתות מסתובבות". נפנוף של כנף של פרפר במקום אחד, ייצור סופת טורנדו במקום אחר. לא משנה כמה שולית הבחירה שתבצע נראית לך, יהיו לה השלכות מרחיקות לכת על חייך וחייהם של אחרים, השלכות שאין לך כל דרך לשער אותן. הרעיון הזה כל כך נדוש ושחוק שהתקשיתי להתרגש ממנו.
בנוסף, יש בספר משהו אמריקאי מדי לטעמי. כל האלמנטים שהוא מטפל בהם: משפחה לא מתפקדת, עבודה קשה במפעל, הצלחה בבייסבול, זכיה בסכום כסף גדול - כולם מוּכָרים מדי וכאילו לקוחים מסרטים וסדרות אמריקאיות שכבר ראינו אינספור פעמים. גם זה תורם לתחושה שהספר לא מחדש מספיק ולא ממריא מעבר לקלישאות הידועות. זה בעייתי בייחוד בספר שכן מתיימר להיות מקורי ומיוחד.

בקיצור, ספר בסדר. סטנדרטי. מי שאוהב ספרים קלילים וזורמים, ולא נרתע מאלמנטים בדיוניים – סביר שיהנה, אבל אני ציפיתי לקצת יותר מזה, והתאכזבתי.

10. יש קריקטורה כזו, משעשעת מאוד, שבה רואים ילדים יושבים בכיתה, לכל אחד מהם בלון מחשבה משלו, עד שבאה המורה וגוזרת בסרט נע את הבלונים הללו כל שכולם נראים מלבנים אחידים. זה מסוג הדברים שאתה אוהב לראות. ביקורת עוקצנית על מערכת החינוך שמכניסה את כל העוברים דרכה למין מערכת תבניתית של מחשבה אחידה.

9. זה נעים לצחוק על בינוניות, על אפוריות, על החוסר בברק. אלא שאתה לא יודע שיש לפעמים סכנות הפוכות, ושיש מקרים שבהם הגיזום הזה, ההיכרות עם כללי ביטוי אחידים, המוכרים לכולם, הם הכרח לצורך יצירת תקשורת בין אנשים.

8. וכך אפשר לדמיין כיצד היית, בשנות בית הספר היסודי והתיכון. ילד מבריק. אשף מילים, קוסם רעיונות. יצירתיות הנשפכת מן האוזניים ומכל מקום אחר אפשרי. לומד היטב, בלי בעיה, כי זה קל. לוכד את הכל, את המורים ואת ההורים בברק המילים. מסמא את עיניהם בעושר התיאורים ובמקוריות המחשבה. חומק ממשימות בצורה יצירתית כל כך, עד שלא מצליחים לשים לב שלמעשה חמקת.

7. למעשה הברק כיסה על העדר עומק. אבל את זה רק אתה יודע. אף פעם לא טרחת לשהות הרבה בצד רעיון אחד. כי מיד התדפקו על דלת המוח שלך עוד עשרה אחרים. אבל אולי עומק מוערך יתר על המידה. עובדה: יש לך ציונים טובים, אתה יו"ר מועצת התלמידים בבית הספר. אולי גם שחקן ראשי בהצגת הסיום. אתה כוכב, לשמחתך ולגאוות הוריך.

6. הברק הזה ממשיך ללוות אותך בהמשך חייך. אתה גורף מחיאות כפיים משתאות בכל אשר תלך. וזה קל, באמת. עם השנים זה נעשה אפילו קל יותר. הרעיונות מבעבעים בתוכך. צריך רק לשלוף את האחד במקום המתאים. וכשהוא נגמר - להביא עוד אחד ועוד. קלי קלות. הם אף פעם לא נגמרים.

5. היה לך רעיון לכתוב ספר. אפילו שניים. אולי יותר. זה מאוד טבעי בהתחשב בכך שתמיד אמרו שאתה רהוט ושנון. אתה מכיר את השפה משתמש בה היטב. וירטואוז של מילים.

4. וגם של רעיונות. בוודאי. כבר אמרנו שאתה מפיק רעיונות בקצב המתחרה במהירות האור. רעיונות עלילתיים, רעיונות סיפוריים. בכל פעם שהכתיבה נתקעת לך (וזה בסדר, וזה נורמלי, ואתה יודע שזה קורה גם לסופרים הכי מבריקים), יש לך מוצא נהדר. עוד שפן להוציא מהכובע.

3.אלא ש... ידעת שיגיע אלא ש..., נכון? אתה אינטילגנט-על. לא שיש סיבה שיהיה "אלא ש...". המבקרים מתמוגגים. ראית אפילו בוושינגטון פוסט. בלוס אנג'לס טיימס. גם הספר הראשון שכתבת היה רב מכר. כולם התמוגגו. מה פתאום שיהיה "אלא ש..."

2. ובכל זאת אומר לך את דעתי. אלא שמרוב כתיבה, ומילים, ורעיונות מבריקים. עושה רושם שנתקעת בעצים, הרבים עד מאוד, ולא טרחת לדאוג ליער. עושר הרעיונות שלך יוצר עומס. וגם תחושה של בזבוז, כי היה אפשר לכתוב מהם עשרה ספרים אחרים, שונים זה מזה. עושה רושם שלא היה אף אחד מקהל סובביך המעריצים שטרח להגיד לך שהצורה צריכה להיות קשורה לתוכן. או לא "צריכה" ממש, אבל כדאי שתהיה אם אתה רוצה ספר טוב באמת. כולם קראו ומחאו כפיים, ולא אמרו לך שהפיתולים הרבים, חלקם הזויים ממש, לא תמיד מסייעים. ושלמעשה הם קצת מפריעים למעבר המסר. אף אחד לא הושיב אותך לחשוב עוד פעם. לשייף את הדברים. לייצר לכידות, להעמיק את קווי האישיות של הדמויות, להדק את הרומן.

1. יכול להיות שאני סתם אומרת. אולי היה מישהו שפקפק. שקרא הכל ואמר לעצמו "מה????". אבל אז הוא נזכר כמה אתה מבריק, והיה בטוח שהבעיה היא אישית שלו. בטח התכוונת למשהו הרבה יותר עמוק מ"הכל משנה", והוא רק לא מספיק אינטילגנט כדי להבין את זה. וחשב שזה בעצם לא ממש משנה.

0. אלא שזה כן. וחבל.

בעוד שלושים ושש שנים, מאה שישים ושמונה ימים, ארבע עשר שעות ושלוש שניות מעכשיו יפגע בכדור הארץ כוכב שביט בעוצמת פיצוץ כזו ששום דבר חי לא ימשיך להתקיים. לפיכך נשאלת השאלה: האם משהו ממה שאני עושה משנה בכלל? כך מתחיל הספר הנפלא של רון קורי.

זהו סיפור על משפחה כל אמריקנית: אמא דבי, אבא ג'ון ג'וניור, שני בנים: ג'וניור הבן ורודני, חברתו של הבן הצעיר איימי והדוד רודני אח של האם. סיפור מאוד אמריקני - כלומר, אוירה של: בייסבול, אופנועי הארלי דייוידסון, וציז בורגר כפול עם צ'יפס בחומץ, קוקאין ויציאה לדייג.

כתיבה מיוחדת, קשה לעזוב את הסיפור, מושך. מסוג הספרים שלוקחים יום חופש רק לא להפסיק לקרוא. זוהי פנטזיה נהדרת שברור לי לגמרי שהסופר כנראה היה ילד שקרא המון מדע בדיוני והיה מכור לחוברות קומיקס. מן כזה "ילד כאפות" חנון על בעל דמיון מפותח. הסיפור מסופר כל פעם מפי דמות אחרת, ובהתאמה גם ממקומות שונים בהתאם להתפתחות העלילה.

האב הוא "ותרן" מלחמת ויאטנאם, איש קשה יום שעובד במאפיה מן טיפוס מעט אלים ומחוספס. האם היא עקרת בית אמריקנית משועממת שמכורה לסדרות כמו "אופרה" ולטיפה המרה. הבן הגדול הוא שחקן בייסבול עם כשרון מולד לכך ובעל שכל מעט רפה בעקבות שימוש בקוקאין. והבן הצעיר ג'וניור – הדמות המרכזית, הוא ילד מחונן שבטוח מגיל צעיר שהעולם הולך לקראת אבדון [כוכב השביט וכל זה], דבר שמשפיע מאוד על מעשיו והתנהגותו. הדוד הוא צעיר הולל שחי את החיים הפרועים, כלומר – הרבה סמים, סקס ורוקנרול וקייטי, חברתו של ג'וניור הבן, היא משהו אחר. נערה חכמה ומודעת לעצמה ולמציאות.

יותר מזה אי אפשר לספר. רק אומר כי חיי המשפחה משתנים ומתגלגלים בצורה כל כך פנטסטית ומרתקת שזה ממש סוריאליסטי [לעיתים חסר הגיון לחלוטין] והזוי מה שקורה איתם. אתם פשוט חייבים להאמין לי וזהו.

מתוך ההתרחשויות הרבות [לעיתים ריבוי יתר של התרחשויות בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת] שקורות בסיפור צצה הפילוסופיה של רון קורי שבמילים פשוטות אומרת: בחיים שלנו הכל משנה ושום דבר לא משנה. כלומר, גם אם אנו יכולים לבחור בחיים אחרים על מנת למנוע רגעי עצב בחיינו תמיד נבחר את אותם חיים עצמם. ולכן, אומר קורי, צריך לקבל את החיים כפשוטם על הרגעים היפים והפחות, בשמחה ואהבה.

ספר מקסים ומרתק. יש בו הומור, מתח, התרחשויות מורטות עצבים וקטעים נוגעים ללב.

ספר שמתיימר לעסוק ביקומים מקבילים, אפקט הפרפר, ומשמעות הבחירות שאנו עושים בחיים - נושאים שבהחלט מעוררים מחשבות ותהיות.
אבל רק מתיימר, כי זה ממש לא זה.
מצד שני, מי יודע, אולי ביקום מקביל כלשהו הספר הזה נכתב בצורה מוצלחת יותר.

מקורי, סוחף, יצירתי ומקסים.

סיפורן של דמויות מאד לא שגרתיות עם סיפורי חיים מעניינים, כאשר במרכזן עומדת דמות של ילד שהופך לנער אשר חוזה חזיון שבו העולם יישמד כליל כשיגיע לגיל 29 בערך. פעולותיו ומחשבותיו מושפעות מחזיון זה ומעניין לראות אילו בחירות הוא בוחר כשמנחים אותו הפחד מצד אחד וההבנה כי הזמן קצוב מצד שני.

הכתיבה מצויינת ומקורית,לפעמים בגוף ראשון, לפעמים בגוף שלישי(אלוהים?, מלאכים שומרים?), הדמויות מעניינות ולא שגרתיות, הסיפור מקסים ומרגש מאד.

ציטטות נבחרות, (למרות שיש המון, כל הספר שווה ציטוט).

ילד -

"אך הבדיקות האלה אינן מגלות שום דבר, מפני שטרם הומצאה בדיקה שביכולתה לגלות שאתה סובל מאימה עמוקה שנגרמת בעקבות ידיעת הקץ המאיים להכרית את היקום כולו..."
(עמ' 55)

נער -

"תמונות צצות ומתפוגגות בסדר שהוא פחות או יותר כרונולוגי, מהזיכרון הראשון שלא ידעת שיש לך - שבו אתה מוצמד אל חזהו של אביך בידי זרוע הבטון האיתנה שלו בעת שהוא מחזק את אחיזתו בישבנך המחותל - ועד ליום שבו חזרת הביתה אחרי שאיימי אמרה לך שהכול נגמר בינכם. כל סצנה צבועה בצבע שמתקשר אל הרגש שהסצנה הזו מעוררת: אדומים לכעס ולבושה, לעיתים נדירות צהובים לשמחה, לבנים לדרגות משתנות של אדישות, וכחולים לצער. בעת שאתה צופה בזה מתברר לך שהכחול הוא הצבע המרכזי בחייך, כמעט הווה בכול, ומופיע לעיתים קרובות כל כך שהוא הופך צהובים לירוקים, אדומים לסגולים וכך הלאה."
(עמ' 171)

בוגר -

"בכל החיים שלי אף פעם לא היתה לשום דבר משמעות. האבדון תמיד ארב לי מעבר לפינה, אז איזה טעם היה לי, נגיד, לנסות להגיע לנבחרת הכדורסל של בית הספר, או לפתוח חיסכון לפנסיה, או להוליד ילדים, או כל שאר הדברים שאנשים רגילים לעשות? שום טעם. לשום דבר. נסה לדמיין איך זה לחיות ככה....

" אין צורך לציין שזה העלה אצלי כל מני שאלות פילוסופיות כבדות. שום דבר לא היה חשוב. היה זמן שהתחלתי קצת להשתגע. חשבתי על דברים די נוראיים, אני מוכרח להגיד.
אה כן. למשל להפציץ בניין ממשלתי...."
(עמ' 229)

הכתיבה שנונה ויש בה לא מעט הומור למרות שאני באופן אישי בחרתי לצטט את המשפטים הרציניים יותר בספר שנגעו בי יותר.

כל הסיפור מעורר מחשבה - הסוף נמצא מעל ראשו של כל אחד מאיתנו (יש לי אימרה - הסוף לא יהיה טוב:) אך אנו לא חושבים על זה ביומיום, למעשה אנו מדחיקים עובדה זו לגמרי. וגיבור הספר עוד במצב טוב - אנו אפילו לא יודעים אם נגיע לגיל 29...

מומלץ מאד מאד!!!

צורת כתיבה מאוד מעניינת לדעתי. היא כתובה כך שכל דמות מספרת מה עובר עליה, את חוויותיה, וישנה דמות בסיפור שהיא מעין קול בראשו של הדמות הראשית שמספרת לו שהעולם יבוא לקיצו בתאריך מסוים ומספרת לו כל מיני דברים על העבר של הדמויות.
מה שנחמד בסיפור לדעתי זה שלדמות הראשית ישנה האופציה לשנות את חייו לחלוטין בכך שמציעים לו לשנות איזשהוא מצב בסיטואציה מעברו והחיים שלו יהיו אחרים.
אילו רק היתה לנו את האופציה הזאתי לשנות את החיים ככה:-)
הספר עצמו מאוד זורם וקל לקריאה.
הסוף די הפתיע אותי אבל עדיין סוף מקסים!
בקיצור אחלה ספר!

מעולה
הרעיון מקורי ומקסים, כבר מהעמוד הראשון היה לי לא קל להוריד אותו מהיד
הפתיחה כל כך מעניינת שלא עמדתי בזה והקראתי לבעלי מה שקורה רק בספרים באמת מוצלחים..

מומלץ ביותר

אהבתי מאוד הספר.

התחושה של ספר כל כך אמיתי (משפחה אמריקאית הכי כנה שיש עם החיסרונות והיתרונות שלה) יחד עם אי מציאות מפחידה (אך עם זאת אפשרית) נתנה לי תחושה שאני רוצה עוד לקרוא ושלא יגמר.

הספר מקורי והכתיבה היא ללא ספק קלה, נעימה וכייפית.

ממליצה בחום.