• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המשפט

המשפט

מאת פרנץ קפקא

הביקורת של לואי

תמונה של לואי
המשפט

המשפט

מאת פרנץ קפקא

הביקורת של לואי

תמונה של לואי
הוצאה לאור:שוקן
שנת הוצאה:1992
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
מורי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

ספר שהתאמצתי מאד לסיים אך לא הצלחתי בכל פעם שחזרתי וניסיתי השתעממתי מחדש.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של חלבי
חלבי
מ
מיזה
2קוראים|גיל ממוצע61|50%נשים

על המבקר

תמונה של לואי

לואי

חבר מזה 16 שנים
5 ביקורות•14 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת
תמונה של לואי
לואי
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות5
לייקים שקיבל14
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת5

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של לואי

סיפורי מלחמה לילדים

סיפורי מלחמה לילדים

אקיוקי נוסקה

ספר מעולה לחובבי סיפורים קצרים, הספר מתמקד בתקופה של מלחמת העולם השנייה סיפורי תבוסתה של יפן במלחמה דרך סיפוריהם של אנשים פשוטים ואומללים
כשקוראים את הספר מרגישים את היגון בסיפורים האישיים שמעלה הסופר בצורה נוגעת ללב

לפני 13 שנים•
★★★★★
•לואי
אי נעלם

אי נעלם

ז'וזה סאראמאגו

שלשת הסיפורים נכתבו ע"י סראמאגו בתקופות שונות, הראשון "אי נעלם" נכתב בתקופת הזוהר שלו כשהסגנון שלו כבר מלא ברק חוכמה וגאוניות ואפשר לזהות את זה במהלך הקריאה.(מומלץ מאד)
שני הסיפורים האחרים נכתבו בתקופה הראשונה של סאראמאגו ולפי דעתי ניתן לקרוא להם נסיונות כתיבה של סאראמאגו במיוחד לגבי "קנטאור", שהוא מלא תיאורים עמוסים של הטבע והאדם שרק מעיקים על הקורא ולא מאפשרים לו לרחף בדמיונו במהלך הקריאה, כך שהסופר פספס ממש את מטרתו תיאורים אלו.
הסיפור השלישי "פיצוי" סיפורון בן שלשה עמודים מיותר וזוועתי, עד היום לא הבנתי מה הרעיון שעומד מאחוריו מה גם שהכניס בי הרגשה של בחילה במיוחד המחזה של סירוס החזיר, ממש חלום בלהות שאין בו שום משמעות שסראמאגו ראה והעלה על הכתב.

לפני 15 שנים•לואי
מלאכים ושדים

מלאכים ושדים

דן בראון

דן בראוןחוזר על עצמו ומנסה לשחזר את ההצלחה שלובצופן דיבינצ'י באותו סגנון ואותו רעיון.

לפני 15 שנים•לואי
הבשורה על פי ישו

הבשורה על פי ישו

ז'וזה סאראמאגו

אנוכי נוצרי קתולי
בדרך כלל אני בן אדם שמפריד בין דת ליצירה במובן שלא משנה לי לשמוע ביקורת ואפילו מילות גנאי על האמונה, ישו והנצרות.
אך במקרה של הספר הזה לא הצלחתי להפריד וכבר בעמודים הראשונים סראמאגו עשה לי צמרמורת בסיפור על מריה הבתולה ועובר האורח שביקר אותה.
לצערי עזבתי את הספר אני כבר אוגר אומץ כדי לחזור ולקרוא
אבל בכלל אהבתי על העיוורון יותר מהספר הזה.

לפני 15 שנים•לואי

ביקורות נוספות על "המשפט"

המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

אין ייאוש ותסכול גדול מחוסר ידיעה, או מאידך מאי וודאות בנוגע לחופש שלנו כבני אדם לנוע בחופשיות. אדם לא בהכרח צריך כבלים, מנעולים או כלוב פיזי כדי להרגיש שהחיים סוגרים עליו. מספיקה הידיעה הפנימית שאינו יכול להתהלך בעולם ולעשות ככל העולה על רוחו. ואם אשמה מוטלת עלינו גם אם איננו אשמים, מיד מבקשים אנו לדעת מה האשמה. איך אפשר להעלות על הדעת להיות אשם ולא לדעת במה מואשמים. ולו רק כדי להגן על עצמנו מכאלה הבאים עלינו לרעתנו. על כך כל העלילה שלנו נסובה. על החיפוש המתמיד של הגיבור באנשים שיעזרו לו לשפוך אור על המשפט שכפו עליו. וכמו בסרט רע של החיים הוא נודד במבוך של אנשים, שופטים, פרקליטים, אנשים הזויים שמצוירים בכוונה בקיצוניות שכזו כדי להראות שהאחיזה שלנו בחיים היא לפעמים אחיזת עיניים. התואר, המעמד או עבודה בכירה, בגדים מפוארים...אין בכך שום ממשות כשאדם מואשם וכל חייו מוטלים על מאזניים של בית הדין.

העלילה, שיש יאמרו גאונית מפי גאון היא בדיוק כזו. עד הסוף המר של הסיפור אין לקוראים או למר יוסף. ק הגיבור שלנו מושג ירוק במה הוא מואשם. אפשר בהחלט להאשים את קפקא שהוא סידר לנו מבוך לתפארת שאין לצאת ממנו. המבוך הוא סימבולי להלך הרוח בסיפור של חוסר תקווה, של ייאוש, של שיטוט במסדרונות בין הדין המחניק עד שאי אפשר לנשום מחוסר חמצן.

הדמויות שקפקא צייר לנו בעלילה לפעמים נראו תלושות מהמציאות, במיוחד נשים. אומרים שסופר בורא דמויות על פי איך שהוא תופס אותם במציאות או מבקש שאנחנו הקוראים נתפוס אותם מהעיניים שלו. אם כך איך זה שדמיות הנשים מתוארות בעלילה כל כך קלות דעת. כולן מפתות, כולן נראות נואשות לחום ואהבה. נתלות בבחור , בכל בחור שפוגשות על הדרך. הקלות הזו של גברים כולל הגיבור לקחת אישה ולהחפיץ אותה כרצונם קומם אותי. (לקחתי בחשבון שהספר נכתב לפני יותר ממאה שנה זה לא עזר להרגשה המקוממת).

יכולתי להזדהות בחלק מהסיפור כשהכהן דמות שיוסף פגש באקראי בבית כנסת סיפר לו סיפור ובכך דרך הסיפור ניתח את אישיותו ואמר : "תפיסתו משובשת בתמימות יתרה ובגבהות רוח גם יחד." כלומר יוסף ק היה תמים מדי וקצת מתנשא ובשל כך לא הצליח לראות כמה צעדים קדימה את כל התמונה. זה כמו לרדוף אחרי הזנב של עצמו. אפשר להשליך מצב זה על מקום עבודה, על המקום שלנו בחברה, במשפחה. על כהות שלעיתים כולנו לוקים בה.

ואולי אם נפקח את העיניים שלנו מעבר לשולחן המחשב, לפלאפונים, או למטלה שאנחנו צריכים להגיש בעבודה. להתחייבויות היום יומיות שהם מנת שיגרה שלנו. אולי אז נוכל להסתכל רחוק יותר ונוכל לצפות טוב יותר למצבים שאנחנו לא נרצה להיכנס אליהם.

הספר הוא די מדכא למרות השפה המוטעמת והארכאית. הוא טרחני וקשה מאוד למצוא בו עניין חוץ מהסקרנות לבדוק אם הגיבור ייצא מהלופ שנכנס אליו בלי ידיעתו.

שתהיה לנו שנה טובה של צלילות מחשבתית.....

לפני 6 שנים•
★★★★★
•חני
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

חלום בלהות כלוא בין דפיו של ספר. קראתי את המשפט תוך כדי שהייתי באתונה, בכל זאת לא הרגשתי כלל שאני רחוק מהבית או ממקום כלשהו. בפשטות - הייתי בתוך חלום הבלהות הזה, רואה את הדמות בוחרת בבחירות הכי גרועות, צועק לה בתוך ראשי שתפסיק - אך זה לא משנה דבר. ממש כמו בסיוט אמיתי.

לפני 5 חודשים•אביהוא
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

יצירה שלא הושלמה, לא הושלמה, לא הושלמה! זה מעצבן. אדם בשם ק' מתעורר יום אחד בחדרו ומגלה שעצרו אותו, על מה ולמה? שאלה טוב מאוד. הסוהרים שלו הם שני ברנשים שהופקדו לשמור עליו, הפרטים ללמה ק' בדיוק אשם לא ברורים. השניים עוזבים להם לבינתיים ואחר באים עוד שלושה ומופקדים לשמור עליו - ק' לא לגמרי אסיר בחדרו, מותר לו לתקשר במידה מסויימת עם העולם החיצוני, אך אם הוא רוצה לקבל מידע מפורט בנוגע לסיבת מעצרו, את זה הוא לא מקבל והוא לא חופשי כשם שהיה לפני המשפט עצמו. בזמן שההליך בנוגע להבהרת דינו של ק' מתנהל צצות להן דמויות שונות ומשונות שחלקן איכלסו את חייו לפני המשפט והעלילה הופכת להיות יותר ויותר מוזרה ואבסורדית - להזדהות עם ק' או פשוט לצפות ולגרד את הראש מרוב מבוכה? די קשה לנחש מה יקרה ככל שהספר מתקדם ויש קפיצות לא צפויות בכל.

זהו אחד מן הספרים המוזרים האלו שלא ברור איזה טעם הם משאירים בפה לאחר הקריאה שלהם. משהו חייב לקרות משהו תמיד חייב לקרות והספר משקף את האבסורד הגדול והנצחי - כל מה שאני יכול לעשות זה לצחוק צחוק גדול ומתגלגל בחזרה! ספר טוב לא הזדהיתי עם אף אחד אבל מעניין.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אָמוֹן
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

המשפט. ספר פשוט גאוני. אני אפילו חושבת שהוא מושלם אף על פי שלא הושלם. מה כבר כמה פרקים לא גמורים של קפקא יכולים עוד להוסיף לאווירה ההזויה של הספר הזה? יותר אקסצנטרי מזה- עוד לא ראיתי!

אודה באמת, לא הכי הסתדרתי עם משפטו חסר הרחמים של יוסף ק'...קראתי את הספר תקופה ארוכה והרגשתי כי כל עמוד נמשך כנצח. הכתיבה קולחת, פילוסופיה אין, אם כן, מה הוא הדבר שגורם לכל להיראות נצחי, ממושך ומתיש ברומן? ואיך זה שכמעט כל פעם שהתשישות תפסה אותי באמצע העמוד אילצתי את עצמי לחזור ולקרוא בו, עד שנפשי תהיה קשורה יחד עם עלילתו ה~סתמית~ כל כך של המשפט.

קפקא המציא ז'אנר, אין בכך ספק... הבלתי הגיוני שהופך להגיוני. כל אותם פרטים לא רציונאלים ולא מציאותיים במשפט ובכל רומן אחר שלו, נתפסים כמובנים מאליהם!! אמת ברורה וחקוקה בסלע. אפקט זה שופך את האור השיגיוני על כל היצירה- קבלתו של יוסף ק' את כל העובדות, המהלכים, ההתנהלות ואף גזר הדין חסר הפשר!
יש סתירה ברורה ונגלית לעין בין הפרטים המתוארים בדקדוק כמעט ראליסטי לבין הערפול הכבד במאורעות עצמם.
הרגשתי שכך האמן הזה, הכישרון המופתי הזה בהתגלמותו- פראנץ קפקא, רואה את העולם בעניים אלו של סתירה נצחית, מעבר לראיה של ה'פילוסוף'. חשתי שקפקא הוא אימפרסיוניסט דגול השופך לנו את אורו ועולמו למשפט של יוסף ק'...

גיבור 'המשפט', הוא דמות מנוכרת וזרה לקורא, התמודדותו עם המציאות היא, כאמור, לא טבעית. ק' נאשם בלא עוול בכפו, אומנם ברצונו למחות, לשנות את גזר הדין והתוצאה, רוצה הוא להיות חופשי...אולם, מקבל עליו ק' את החוק! הוא סופג את העובדה ש''החוק'' הוא הסמכות העליונה, גם אם היא נראית לו בלתי הגיונית.
במהלך הרומן, באופן הדרגתי ומהמם, פוגש ק' דמויות אבסורדיות שונות בהקשר משפטו המצוות את הסתירות והניגודים בין צדק ובין מערכת משפטית (ניתן לומר כי משפטי הבא הוא ספוילר, אבל הסתרת עלילת 'המשפט' אינה רלוונטית ולכן אני משתמשת בה באופן מצומצם מאוד). החל מהאוסרים שלא מוסרים לק' דבר פרט לכך שנעצר, המשך בשופטים-חוקרים האנמים ונטולי הדיעה, הנשים חסרות הנאמנות, הספרים הלא ערכיים של בית הדין, הסניגורים האפסיים (ומן הסתם, סניגורו של ק' הוא חולה במחלת לב קשה ואינו קם ממיטתו!אם כן, מה מעשיו?) , הצייר המייצג את האמנות הכפופה אף היא לחוק ההזוי, וכן איש הדת!! כהן בית הדין המנהל עם ק' דיאלוג עוצר נשימה בבית הכנסייה (אחד הפרקים הטובים ביותר שקראתי מעודי) ומוכיח שאף הוא (!) לוקח חלק באותה שרשרת אבסורדית (כידוע, קפקא יהודי היה. יש כאן ביקורת נוקבת על הכנסייה והדת הנוצרית).
ולבסוף, גזר הדין עצמו, ה ח ו ק עצמו ומימושו.
***
לאחרונה קראתי ספר של גרוסמן, 'ותהיי לי הסכין'. באחד מן המכתבים (רומן התכתבות) מוזכר קפקא. כמה אבסורדי ונורא היה אילו קפקא נאלץ להיות תחת משטר הנאצים במלחמת העולם ה-2, ובשואת היהודים. ברוח זאת נאמרו הדברים, ואני לפתע חשבתי, כמה באמת אסון זה היה יכול להיות...ונראה כי מותו משחפת בגיל כה צעיר היה כמו מזל (נפטר ב-1924). עצם המחשבה על היותו נתון תחת המשטר הנאצי, לפני שהיו רוצחים אותו, מהותו כ''אסיר חופשי'' תחת החוקים האבסורדיים ונטולי הצדק והמשמעות..מרעידה את לבי- חזון יוסף ק' היה פשוט מתהווה במציאות נוראית.

זהו רומן מיוחד ומתיש לקריאה....אף על פי כן, הוא חובה חובה חובה!
מ ע ו ל ה!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תום
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

"המשפט" היה מאז ומתמיד סוג של פער בהשכלה הבסיסית שלי, ולכן שמחתי על ההזדמנות לגשת אליו (איך אומרים - עדיף מאוחר מאף פעם). הספר כתוב היטב, מעניין וייחודי (לא סתם קפקא הוא קפקא, כנראה) אבל בשלב מוקדם, אולי מוקדם מידי, נעשיתי פחות להוט בקריאה והרגשתי שהרעיון הכללי והאבסורד קצת מיצו את עצמם. הביקורת הקפקאית משתקפת יופי מן הכתוב אבל לתחושתי ניתנה פה במינון יתר. אולי היה צריך להיכתב מלכתחילה כסיפור קצר (קצר-ארוך?) כדי להתגבר על המכשלה הזו, אבל בכל זאת - ספר חשוב וטוב.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אורן
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

תמיד קשה לקרוא את זה. על אחת כמה וכמה בימים כאלה, כשאריין רובן עושה שוב את מה שהוא יודע לעשות כל כך יפה ולא משנה בכלל אם המגן שעומד מולו הוא מועמד לתואר כדורגלן השנה, והזמן שיש בין משחק למשחק בקושי מאפשר לי לשים את הכביסה במכונה, אבל הייתה לי הזדמנות, נדירה, להצטרף למועדון קריאה ששמעתי עליו מזמן והוא היה נחשק בעיני על אף שידעתי מראש שיש הפרש של שנים רבות ביני לבין צעירת המשתתפות בו ושסביר להניח שחלק ניכר ממה שמטריד אותי בחיי היומיום ולכן גם של רבות מהשאלות שאני שואלת את עצמי בחיי הנוכחיים יהיו לא רלוונטיים שם.

הן הסכימו לצרף אותנו, אותי, יחד עם חברה טובה שלי, זו שאיתה אני לא מסכימה על כלום, אבל בעיקר איתה מדברת על רבים מהספרים שאני קוראת. רק לנסיון. לא מצידנו. מצידן.

הן נפגשות כבר שש שנים. שמונה נשים, בנות שישים עד שמונים, מגיעות מאזורים שונים בארץ, גם מרוחקים מאד, חלקן באוטובוסים ועל כן צריך להתכנס מוקדם, וכל זה קורה בבית של אחת מהן, טיפוס אקסצנטרי, אישה נמרצת שחיה חיים מסעירים, כל הזמן על הקצה, אבל היום היא מרותקת לביתה, כבר יש לה אלצהיימר והיא רק מקשיבה, בעניין, אבל גם במידה של חוסר אונים.

מה שחיבר ביניהן זו האהבה לספרים והצורך לדבר עליהם. בעיקר זה. פחות הצורך לדבר על עצמן. אין ביניהן כמעט חברויות של יומיום אבל הצפייה במרחב השיח שהן יצרו לעצמן, זה היה נהדר. השתתפתי בחודשים האחרונים במועדון קריאה של נשים בנות גילי פחות או יותר, אבל זה היה כל כך לא דומה. רוחב האופקים, עומק הדיון, ההקשרים התרבותיים. הדיון על הקשר ועל ההבדלים שבין הסוריאליזם לבין זרם התודעה היה מרתק. דיון שלא יכולתי לתרום לו הרבה, אבל גם לא הייתי צריכה. רק להקשיב. והאופן שבו הן דיברו על הצייתנות האירופאית של הזמנים שבין מלחמות העולם, לא מתוך קריאה בספרי ההיסטוריה, אלא מתוך הנסיון, שלהן עצמן, חלקן הולנדיות שגדלו שם וחוו את הדוקטרינות החינוכיות האלה על בשרן.

חלק לא מבוטל ממה שיש לי להגיד עכשיו על הספר הוא תוצאה של המפגש הזה ובכל זאת היו גם דברים שחשבתי עוד לפניו, במקביל למועקה ולדכדוך שהוא השרה עלי. נדמה לי שבקריאה הקודמת שלי אותו, לפני עשרים שנים לפחות, לא יכולתי להבין בכלל את ההתנהלות של הגיבור הזה, יוזף ק, שמואשם בעבירה שאינו יודע מה היא, אדם בודד שמנסה לתמרן לו דרך תחת מערכת חוקים שאינה ברורה לו, של ממסד שרירותי ולא נגיש שאינו חסר פניות. והוא לא בועט בה, במערכת הזו, אלא מתנהל תחתיה, מאפשר לה להכריע אותו ואפילו מאמץ את נוהגיה כדי לנסות לנהל את ענייניו. שיתוף הפעולה הזה התמיה אותי אז. אני לא חושבת שהייתה בי ההבנה שכך מתנהלים רובינו, גם אם אנחנו לא רוצים להאמין בזה, תחת הסדר החברתי, גם כאשר אנחנו לא מסכימים ומתקשים לקבל את הדין.

והסיטואציה סוריאליסטית (כן, כן, זה הן אמרו, והן לגמרי צודקות) על אף שהספר ככלל אינו בהכרח כזה, כלומר, הוא מייצר את חלום הבלהות של האזרח הקטן אל מול הרשות, אבל הוא יכול היה לצייר פה גם תמונה מציאותית יותר, של מקום מכובד לכאורה, אדיר מימדים ומרהיב ביופיו, כמו שנראים היכלות המשפט שלנו, לא אלה שבספר, ועדיין האזרח אותו אזרח והתוצאה יכולה להיות אותה התוצאה. לי זה הזכיר את הנסיון האחרון שלי לקבוע איזו בדיקה לא שגרתית בבית חולים עבור הבת שלי, נסיון שעוד לא עלה יפה מפאת דיני קופות וביטוחים שעדיין לא הבנתי את פשרם.

זה לא ספר שכיף לקרוא, אפילו להפך, אבל, לטעמי, הוא חשוב, גם מפני שהוא נשאר רלוונטי על אף שעברו מאה שנים מאז שנכתב וגם משום העומק הרב שמשאיר כר נרחב מאד לפרשנויות רבות שנוגעות בסופו של דבר לחיים שלנו כיחידים בחברה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

"המשפט" הוא ללא ספק אחת מהקלאסיקות המרשימות של המאה שעברה, בה האדם מבכה את מר גורלו אל מול הלא נודע.

זהו ספר מרתק, לעיתים מתיש ואף מהלך אימים, הוא התגלמות (חלקית) של הביורוקרטיה המשפטית. קפקא, שבהשכלתו הוא דוקטור למשפטים, מיטיב לתאר בספר את הלך הדברים, אך משום מה הוא מחסיר חלק מהשלבים במשפטו של יוזף ק', אשר מואשם בוקר אחד, ואינו יודע על מה. ההזדהות עימו היא כמעט טוטאלית, ולאורך כל הספר אנו עדים לניסיונותיו להציל את עורו מידי השלטונות, באמצעות שלל דמויות... נראה, שמעבר לסיפור עצמו קפקא רצה להשמיע את זעקתו של האדם הפשוט לנוכח המציאות הבלתי מובנת וניתנת לשינוי, וכמו כן את ביקורתו הנוקבת כנגד השלטונות והממסד שממנו בעצם יצא והיה אמור לייצג.

אני נדהם כל פעם מחדש לגלות את גאונותו של קפקא (לא שצריך להוכיח זאת). לקראת סוף הספר בפרק הלפני אחרון, הטוב שביניהם (גם לטעמי), קפקא פוגש את הכומר שהוא למעשה כהן האסירים, וזה האחרון מספר לו את הסיפור "בפתח החוק", (כמה סמלי) שהוא למעשה סיפור בפני עצמו שקפקא כתב עוד לפני "המשפט", וזה משכיל להשתיל אותו כאילו היה זה חלק בלתי נפרד מן הספר, כך שמי שלא קרא אותו קודם, פשוט לא ירגיש בדבר. פשוט מבריק.

בעקבות "המשפט" מצאתי את עצמי אף קורא שוב את "הגלגול" על גריגור סמסא, שבוקר אחד הפך לשרץ ואינו מבין על שום מה מתעללים בו ומענים אותו. רק שפה, הוא מקבל ציביון אחר ורלוונטי יותר (אם תרצו, קפקא למתקדמים).

אני תוהה לפעמים, אם אפשר היה לתת את ה"נובל" בדיעבד לסופרים שפוספסו (אולי צריך להמציא דבר כזה?). מה שכן, אני בטוח שקפקא היה בין הזוכים. ולגבי הספר, אם עדיין לא שמתם ידכם עליו, ההפסד כולו שלכם.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

לא מכבר חגגתי את יום הולדתי ה40. תאריכים עגולים מעוררים בנו משום מה את הצורך לעשות לעשות לעצמנו כל מיני חשבונות, ואצלי בטור החובה הופיעה העובדה שעדיין לא קראתי את אחת מיצירות המופת המדוברות ביותר, "המשפט" של קפקא.
במהלך קריאת הספר התעוררה בי לא פעם השאלה "מה בדיוק עשיתי רע למישהו שמגיע לי העונש הזה?". אם לפרט יותר, הנה מספר מילות תואר שמתקשרות אצלי ישירות לקריאת "המשפט": מחניק, מלחיץ, מעיק, מדכא, מעצבן. נראה לי שזה די מסכם את רוח הספר.
ובכן, מה בכל זאת גרם לי להמשיך לקרוא את הספר? מדוע כשסיימתי אותו הבטחתי לעצמי שבקרוב אקרא אותו שוב? קשה לי לענות תשובה הגיונית וברורה, אבל נדמה לי שבכל פעם שאני נתקל בגאונות, אני עומד פעור פה ומוכה תדהמה אל מול יכולתו של הסופר לשאת אותי אל המקומות הגבוהים ביותר אליהם יכולה להגיע הנפש האנושית.
"המשפט" סוחף אותך ללא רחמים מהרגע הראשון לתוך מציאות משוללת כל הגיון וסדר. הגיבור מוצא עצמו קרבן להחלטה שרירותית, למערכת משפטית מסואבת וחסרת אנושיות, עם כללי התנהגות לא ברורים.
חלק מהסצנות בספר הם כל כך אבסורדיות, עד שאתה לא יודע עם לצחוק לנוכח הטמטום או לבכות על גורלו המר של הגיבור, אדם משכיל ונבון שנאלץ לעבור את הגיהינום הזה. קפקא יותר מהכול גרם לי להרגיש שהאדם במו ידיו יצר מערכת ביורוקרטית שהופכת את מציאות חיינו לגיהינום עלי אדמות. לפעמים גם חשתי שיש משהו מעט נבואי בספר, שנים מעטות לפני שהמציאות אכן הפכה לגיהינום.
לסיום, אני מרשה לעצמי הפעם ללכת עם הזרם, ולקרוא ליצירה הנפלאה הזאת ספר חובה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•עמיר
המשפט

המשפט

פרנץ קפקא

לכתוב ביקורת על יצירה ספרותית לא גמורה – איזה אבסורד.

הרי קפקא כתב את "המשפט" בערוב ימיו, על ערש דווי, ולא הספיק להשלים אותה כאוות נפשו.
לא ניתן לשער אילו שינויים היה עושה, האם היה מוותר על פרקים מסוימים, כותב חדשים או משכתב לגמרי את הסוף.
האם ראוי לפרסם יצירה לא גמורה של סופר, אף על פי שביקש לכלות אותה בצוואתו? – מקס ברוד, ידידו הקרוב היה סבור שהתשובה היא כן – לעניות דעתו, בפרקים המעטים שהספיק קפקא לכתוב, טמון המסר שביקש להעביר אל קוראיו, ועובדה זו מצדיקה את פרסום היצירה.
האם קפקא היה מסכים עם קביעה זאת? לעולם לא נדע, יש לי תחושה שלא.

קפקא, נסיך האבסורד שלא הספיק להפוך למלך, מגולל בספרו "המשפט" את סיפרו של יוסף ק', פקיד בנק בכיר המועמד לדין על-ידי בית משפט בעל סמכויות אדירות ובלתי מוגדרות, מבלי לדעת מהו הפשע שלכאורה הוא ביצע.

אל הספר ניגשתי כחלק מהכנה לקראת קריאת הספר "המיתוס של סיזיפוס" (של אלבר קאמי), בו מותח קאמי ביקורת על האבסורד המאפיין את כתיבתו של קפקא, ועל התקווה המיותרת שהוא מותיר בקוראיו.

סגנון הכתיבה האהוב עלי הוא סגנון כתיבה שוטף ואוורירי, כזה המעוטר במשלב לשוני גבוה ובמטבעות לשון. ציורי הלשון בו מרהיבים, ומשמשים כמו גשרים המובילים את הקורא מפסקה אחת לאחרת, תוך שמאפשרים לו ליהנות תוך כדי מהנוף שבדרך.
סגנון כתיבה של קפקא הוא ההפך הגמור מכך – כתיבתו היא ישירה ויבשה, נמנעת מציורי לשון כאלו או אחרים, ומותירה אותך לשוטט לבד בין השורות הצפופות, עם תחושת מחנק בלתי נגמרת.

לא שאני מזלזל חלילה בקפקא, עליו השלום, סיפורו "הגלגול" הוא יצירת מופת שכדאי שכל אדם באשר הוא יקרא - הביקורת החברתית הנוקבת בו על המין האנושי מדויקת ורלוונטית גם לימים אלו.
עם זאת, לדאבוני, ביקורת שכזו לא צלחה בסיפורו הנ"ל.

יוסף ק', או יוסף קרימינל אם תרצו, הוא לא אדם שמעורר אמפתיה רבה כלפיו, חרף השתלשלות האירועים ההזויה.
ק' הוא אדם ממעמד חברתי-כלכלי גבוה, אשר הפך מתנשא כלפי הזולת, כמו גם כלפי הנשים איתן מתהולל.
אומנם כנראה אינו עובד הוא במוסד ממשלתי, אלא פרטי או ציבורי, אבל גם מוסדות הבנק אינן ידועות בניקיון הכפיים ובחמלה שלהם כלפי האדם, השחיתות ומשוא הפנים חלחלה גם אליהם.

על אף שעולם המשפט הוא סמלי בעלילה, ניכר שחלפו כמאה שנים מכתיבת הסיפור, זאת בגין התמורות הרבות שחלו - חוסר האונים של האדם הפשוט מול שלטונות המדינה אינו כפי שהיה, החירות שלו (בדגש על חופש המידע) רבה בהרבה מאשר הייתה דאז.

אומנם גם היום אנו כאזרחים מוצאים עצמנו חסרי אונים מול הרשויות האדישות והמושחתות, אלו הדוגלות בבירוקרטיה סבוכה ובלתי נסבלת, שהמשפטים במסגרתה עלולים להיסחב במשך שנים, אך עדין, לא ניתן להשוות זאת לחוסר האונים המוחלט שמביע קפקא בספרו.

הספר לא פשוט לקריאה ולדעתי גם אין זו חובה לקרוא אותו, נהפוך הוא, תוכנו אינו מוסיף דבר בעיניי, ואת המסר העיקרי של קפקא ניתן לדלות מהתקציר שבכריכתו האחורית –
"הסיפור על יוסף ק' שנאשם ואינו יודע במה נאשם, וניסיונותיו להגיע אל הרשויות השופטות כדי לטהר את עצמו מאשמה שאינה ידועה לו מסמלים את מבוכתו של האדם המודרני ואת חוסר האונים שלו".

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור שהם
דירוג
4.0
לפני 15 שנים

“פרנץ קפקא הוא בן זמנם של סטפן צוויג ופרנץ ורפל. בעוד אלה כותבים בלשון מודרנית ונטולת מליצות, קפקא מס”

35/45
ביקורות על המשפט
הבאה
אושר
לפני 9 שנים

“עד כמה שהספר הזה לא ערוך במיוחד התקשיתי לסיים אותו (במיוחד כי ידעתי מה יהיה בסוף). אפשר להגיד שכול ע”