ג'ון גרישם אינו נמנה עם הסופרים האהובים עלי, והז'אנר הזה הוא לא בדיוק כוס התה שלי, ובכל זאת החלטתי לקרוא את הספר מכיוון שהנושא המרכזי ריתק אותי במיוחד.
עורך דין צעיר, מנסה בכל כוח להציל את חייו של נידון למוות, גזען הנאשם בפשעים נוראים, והדילמות העולות מהספר?
- קשות מנשוא.
כאשר שומעים על מקרה נורא, שהאכזריות שלו מונעת מאיתנו לחשוב בהיגיון יש כאלה שמעלים על הפרק את הנושא של גזר דין מוות, כביכול כדי לעורר הרתעה ולהשיב מידה כנגד מידה כלפי אלו שהאכזריות ניצחה את האנושיות שלהם.
במהלך הספר התחבטתי מאוד, מי הוא זה הרשאי ליטול חיי אדם, אפילו כאשר אותו אדם כבר איבד צלם אנוש?
מי הוא זה שיחליט מי לחיים ומי למוות? מלבד זה שבשמים?
והאם כאשר אנו מחליטים על עונש מסוג זה איננו נדמים לאותם חלאות אדם שנטילת החיים באה להם בקלות רבה כ"כ??
שאלות כואבות וקשות, שאנו מעדיפים לא לשאול אחרים, ובטח שלא את עצמינו.
לא פעם גיבורנו בספר מתחבט בשאלות אלו, מצד אחד ניצב מולו קשר הדם, עמוק ככל יהיה, ומצידו השני ניבטים אליו מבטי הנפגעים, ולא פעם מוצא עצמו הקורא נושם לרווחה שלא הוא זה המתלבט.
מעבר לסיפור העלילה, ישנה שאלה גדולה של מוסריות, אם זה מאותו מנהל בית סוהר, שמקווה בכל מאודו שלא על ידו תינתן פקודת המוות, אם באותו סוהר המביט בצער בחיים- מתים המהלכים לנגדו, או בקורבנות של מעשים נפשעים שמשוועים לצדק.
אינני חושבת כי עונש מוות הוא נכון או ראוי, הוכחה לכך שאפילו בימי סנהדרין שהייתה מורשת לגזור דיני נפשות שכאלו, עשו זאת לעיתים רחוקות מאוד, ואותה סנהדרין הייתה קרויה: "סנהדרים חובלנית" כגנאי.
תוך כדי העלילה נחשף הקורא לאמריקה של פעם, טרם קבלת זכויות האדם, הצבעת שחורים ונשים, ארה"ב של ה"לבנים", בעיקר חלקה הדרומי שאינו קיבל את השינוי בזרועות פתוחות, מדהים איך לפני לא כ"כ מעט שנים חייו אנשים עם דעות שכאלו, שנאה תהומית שכזו, ואולי ישנם כאלו עד היום?
אך למרות השאלות החשובות הללו הספר נגוע בכמה נגעים:
הרגשתי לאורך הקריאה כולה שגרישם מקטין בתיאוריו את הזוועות שחלאות האדם מבצעים ולעומת כך מגדיל בצערם של אותם אלו שיושבים בתאים ומחכים לזמנם, יש אמפתיה מוגזמת כלפי אנשים שאולי לא מתפקידנו לגזור עליהם מוות, אך בוודאי שאין להפוך אותם לקורבנות.
ספר טוב, שמעמיד את הקורא במצב מביך, מצב בו עליו לחשוב על עניין סבוך, מכמה היבטים, דבר שבחיי היום-יום כמעט ואיננו נדרשים לכך.
