מאוד התלהבתי מהדרך שבא כתוב הספר. אחרי הקריאה בספר, כשפניתי לספרים אחרים שהכתיבה בהם נראתה לי סבירה, הבנתי שזה לא מספיק לי ואני רוצה להמשיך לקרוא ספרים שכתובים ברמה של "בדידותם של המספרים הראשוניים".
הספר עצמו חודר עמוק מאוד לתוך נשמותיהן של הדמויות ובמהלך כל הספר הם נראים אבודים, מחליטים החלטות שאין בהם נכון, החלטות שבנויות על טעויות שנעשו, זה מרגיש כאילו יד הגורל מעורבת ביחסי בין השניים. אפילו כשהדמויות מתבגרות ומתרחשים בהם הרבה שינויים פזיולוגים המדגישים את זה (כמו שמתואר - העור של מתיה נעשה קשה יותר, הופיעו לו קמטים זעירים וחיוורים בפנים...) מבחינה נפשית הם נשארים תוהים ומתנדנדים, וממש מהססים עד הרגע האחרון. אפילו בסוף הספר לא ברור עם הבחירות שהן עשו באמת הולכות לשפר את החיים שלהם, או את מה שעל ליבם או שזאת דרך נקיטת התנהגות בכדי לברוח ממשהו שמפחיד אותם ולא נראה להם.
חוסר התזוזה הנפשית שלהם משגרת אותי היישר אל חוסר התזוזה של מייקלה, שנתקע בילדות המוקדמת עקב מחלתה ומתחת לכל שכבות המילים בהן היו עמוסות ההתרחשויות הוא כניראה בה להראות לנו כאן משהו.
הספר בא להדגיש בסופו עיקרון שהוא ה"מאוחר מידי", ובעצם שובר פה כלל מאוד ידוע, "אף פעם לא מאוחר" למעשה לא חל על כל דבר בחיים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
