האמת שזה לא נראה לי נכון לכתוב ביקורת רק על ספר אחד של אסימוב במנותק ממכלול יצירתו. בניגוד לעמוס עוז או איאן מקיואן שכל יצירה שלהם עומדת בזכות עצמה וחלקן טובות וחלקן גרועות, אייזק אסימוב ראוי להתייחסות כוללת על יצירתו, כמו נגיד, אליס מונרו. כמובן גם ביצירתו של היהודי השחצן הזה יש כמה סיפורים שבדיעבד היה שמח לייחס למישהו אחר.

לפני כחמישים שנה הפכתי בזכות אייזק אסימוב להיות חסיד מושבע של ז'אנר המדע הבדיוני, ולמרות שברבות השנים החלטתי שניל גיימן הוא הטוב בסופרי המדע הבדיוני, ויש עוד כמה שטובים בעיניי לפחות כמו אסימוב, עדיין אני שומר לאסימוב את חסד היותו הראשון. וחוץ מזה - מרבית סיפוריו של אסימוב באמת מצוינים. כמו יובל נוח הררי או ברברה טוכמן מדובר במדען שיודע להנגיש בצורה מרתקת את המדע למבוגרים ונוער (ראה לדוגמא את סיפרו הקצרצר "הצופן הגנטי" מהתקופה שבה התגלה הסליל הכפול וידידנו הפרופסור עסק יותר בביוכימיה ופחות במדע בדיוני)

הטוב בספריו לדעתי הוא מחר כפול 9 (Nine Tomorrows) המאגד, כמה מפתיע, 9 סיפורים. אסימוב עצמו טוען שהסיפור הטוב ביותר במכלול יצירתו הוא "שקיעה" המופיע בספר אחר הנושא שם זה, אבל לדעתי הסיפור הטוב ביותר שלו הוא דווקא "המשחקים האולימפיים" הפותח את הספר מחר כפול תשע.

הספר הראשון שקראתי היה "אנוכי הרובוט. כתלמיד טוב בחשבון אהבתי מאוד את הרעיון שיש רק כמה חוקים בסיסיים שאיתם משחקים ויוצרים על גבם בונים כמה חידות הגיון שצמד הגיבורים פאוול ודונובן פותר תחת השגחת סוזן קאלווין הכוהנת הגדולה של הפסיכולוגיה הרובוטית. זו ממש גיאומטריה אויקלידית במיטבה. מ. ש. ל.

הספר אנוכי הרובוט המחיש גם את סגנון כתיבתו של אסימוב ויש קורטוב אמת בטענה שאסימוב כלל אינו סופר במובן המקובל של המילה. דמיויותיו מתוארות בשטחיות מדהימה וכל תפקידם לשמש כלים פונקציונליים בתיאור חידה מדעית שאסימוב אוהב להמציא, להציב ולפתור. ככל חידה מדעית הוא לא טוען שהפיתרון שלו הוא היחיד האפשרי אבל הוא בהחלט בונה חידות יפות ומקוריות להדהים ומציג פתרונות מפתיעים ומהנים (כמו למשל בסיפור "הלילה הגווע").

כמה הערות לסיכום -

1. ראויים לציון שני ספרים באורך מלא - השמש העירומה ומערות הפלדה. אבל מאידך לא אהבתי את סדרת סיפורי המוסד שלו ואת סדרת לאקי סטאר בכלל לא קראתי. ביסוד סדרת המוסד יש רעיון נפלא אבל לדעתי אסימוב ממש טוב כשהוא דוחס את העלילה לסיפור קצר, או אפילו סדרה של סיפורים קצרים שעומדים כל אחד בזכות עצמו. סדרת ספרי המוסד קורסת תחת גודש מלל ויש בה פרקים רבים ומשעממים להחריד. ובכלל, לדעתי כתיבת סיפורים קצרים דורשת כישורים שונים לחלוטין מכתיבת ספרים ארוכים כמו, נגיד שכתיבת שירי האיקו דורשת כישורים שונים לחלוטין מכתיבת מאמרים בעיתון ישראל היום. למרות שיהיו כאלו שיגידו שבכל ארבעת המקרים מדובר בכתיבה.

2. טועים מי שחושבים שאסימוב לא חזה כמה מההמצאות הגדולות ביותר של המחצית השניה של המאה העשרים, ולא מדובר רק ברובוטים דמויי אנוש. למשל בשמש העירומה מתוארת בדייקנות מפליאה מערכת שיחות ועידת וידאו תלת ממדיות שהומצאה בערך רק לפני עשרים שנה. בסיפור המשחקים האולימפיים ובסיפורים נוספים מתוארת חשיבותם המכרעת של מחשבים אלקטרוניים לסוגיהם שרק הומצאו בשנים שאסימוב כתב עליהם. דווקא חוסר יכולתו לחזות את טכנולוגיות המזעור מדגישות את הקושי ולכן גם את הגאונות שבחיזוי. כמה מהשימושים המעניינים ביותר של "ביג דאטה" ומחשוב ענן נהגו כבר על ידי אסימוב בסיפורים על מולטיוואק, ובסיפור "איית את שמי באות ס'" ועוד ועוד.

אני חושב שמי שעדיין לא קרא מעולם את אסימוב כבר תפס את התמונה הכללית ולכן אעצור כאן.

תשכחו מהסרט. אין קשר בין הסרט הנהדר בעיני לבין הספר המעניין של אסימוב, אלא רק ברעיון הכללי - מרידת הרובוטים בבני האדם

כמי שכתב בשנות החמישים על תחנות לווינים בחלל, רובוטים בשרות האדם, בינה מלאכותית ואנרגיה סולארית, הוא בהחלט היה בעל חזון. ואנחנו שחיים בעתיד עליו הוא כתב רק יכולים לבחון על מה הוא חלם ולאן אנחנו הגענו.

אסימוב מביא בספר מספר מקרים של רובוטים תבוניים שבשלב זה או אחר מורדים בבני האדם, כשלתחושתם הם מרגישים חכמים וחזקים מהאנשים הדי חלשלושים, ולמרות שהם הוטענו בשלושת חוקי הרובוט שעיקרם שאין לפגוע בבני אדם ואף למנוע כל סכנה מהם, הם מוצאים דרך להביע את התנגדותם. אפשר לראות זאת כאלגוריה מארקסיסטית, התנערות מעמד הפועלים.

כרגע כל הסיפור הזה הוא מדע בדיוני, שהרי הרובוטים בימינו הם פונקציונליים ובנויים לפעולות אותן הם מבצעים. אבל מה אנחנו יודעים, ימים יגידו.

אני, רובוט, אייזיק אסימוב
סוגה: מד"ב
במילה אחת: מדע בדיוני עתיק וארכאי
דירוג: 3 כוכבים

בקצרה: הספר אני, רובוט, שנכתב בשנות החמישים וחזה את חשיבותם הגדלה והולכת של האוטומטים בחיינו. בספר זה ניסח אסימוב לראשונה את שלושת חוקי הרובוטיקה, ובכך שינה לחלוטין את אורח החשיבה שלנו ביחס לרובוטים, להתנהגותם ולמקומם בחברה האנושית העתידית. בתערובת של עובדות מדעיות ומדע בדיוני שהיתה לסימן ההיכר שלו תאר אסימוב את התפתחותם של הרובוטים - ממצבם הפרימיטיבי הנוכחי ועד לשכלולם המוחלט. בין שלל טיפוסי הרובוטים המגוונים שיצר אסימוב בסיפוריו אפשר למצוא רובוטים שיצאו מדעתם, רובוטים קוראי מחשבות, רובוטים שפיתחו חוש הומור, רובוטים פוליטיקאים, ורובוטים שמאחורי הקלעים מנהלים עולם שבו האנושות עצמה הפכה למיושנת.

מד"ב: כאשר הספר נכתב, בשנת 1950, רובוטים היו דבר בדיוני. רוב הטכנולוגיה המוזכרת בספר נחשבת כיום לטכנולוגיה של הדור הקודם. הרובוטים האנושיים והמסע בחלל עדיין בדיוניים. הספר מתאים גם למתקשים במדע.

מתח: זה ספר מד"ב אולד סקול. לא נכתב כספר מתח.

טכנולוגיה: עתיקה. פקס וכדומה. קצת נתיבים פוזיטרוניים. שום דבר לחשוש ממנו.

PG: מתאים לבני נוער.

מתאים ל: קוראים המתעניינים בפילוסופיה וסוציולוגיה של חיים לצד רובוטים מתקדמים ואנושיים.

קריאה חוזרת: זו הייתה קריאה נוספת, ואחרונה, לאחר שקראתי את הספר כנער. ממליץ רק למי שמעוניין להרחיב את הרקע סביב חוקי הרובוטיקה של אסימוב.

סיכום: לאורך שנים רבות, שמרתי פינה חמה ורומנטית לספריו של אסימוב. בקריאה הנוכחית של הספר, התאכזבתי. כנראה שהכתיבה מתאימה לנוער בתמימותה ואף בשיטחיותה. העלילה מעט איטית, ילדותית ואינה מורכבת. תורמת לכך גם הכתיבה הארכאית והטכנולוגיה העתיקה שחזו בשנת 1950. הספר מורכב, למעשה, מאוסף של סיפורים סביב סוזן קלווין – רובופסיכולוגית – ודורות שונים של רובוטים. הסיפורים מתקשרים אחד לשני באופן מעט רופף.
אין ספק שאסימוב גאון ואולי גדול סופרי המד"ב. חוקי הרובוטיקה הנדונים בספר מהווים את הבסיס למספר לא קטן של ספריו על הרובוטים. עם זאת, בקריאה עכשווית, 70 שנה לאחר כתיבת הספר, הקסם הראשוני ששמרתי לו שנים כה רבות, פג.

ספר נחמד, לא יותר מדי "מדהים" ולא יותר מדי "משעמם". נחמד.
כעיקרון יש לי כזה קטע שדמויות כאלה אלקטרוניות נראות ממש חמודות בשבילי, ואני לא יכולתי שלא לאהוב אותם מאוד, יש בהם משהו תמים וחמוד כזה יותר מדי, כמו לברווזים -החיה האהובה עליי-.
הסיפורים היו נחמדים, והרובוטים היו מקסימים.
יום יבוא ואולי אקרא שוב, הרי זה ספר מאוד נחמד בסה''כ. אבל כמו שאמרתי, זה רק נחמד, וטוב להעברת הזמן.

ספר מומלץ מאוד.
לפני הכל ספר מדע בדיוני קליל ומהנה.
אסימוב כהרגלו בורא עולם משלו עם חוקים משלו, מצליח להציב דילמות ולפתור אותן בלי סתירות ובלי שפנים מהכובע, הכל בעזרת הרבה היגיון וחשיבה, מומלץ לקריאה לפני סידרת הרובוט.

הבעיה עם אסימוב היא שהנבואות שלו לא התגשמו.

אסימוב התיימר לנבא את העתיד, אבל הוא לא חזה את מהפכת המיחשוב שעמדה ממש מעבר לדלת, וכתוצאה מכך גם לא את מהפכת האינטרנט - כמו גם מהפכת הטלפונים הסלולריים, הרשתות החברתיות, וכל שאר המהפכות ששינו את עולמנו באופן קיצוני מבחינה טכנולוגית וחברתית כאחת.

במקום כל אלה הוא התברבר עם רובוטים והתחרבש עם סוגיות מוסריות כגון האם הגולם יכול לקום על יוצרו.

קראתי את אני רובוט בזמן השרות הצבאי, וכבר אז הוא נראה לי קישקוש.

ה"נבואה" היחידה שלו שהתגשמה היא שואב-האבק הרובוטי, שמצוי כיום בהרבה בתים. יש בכך מן האירוניה - שכן כל שאר "נבואותיו" של אסימוב התפזרו כאבק פורח.

לכל מי שחושב שהסרט איכשהו קשור לספר הזה (מלבד שלושת החוקים) - הוא לא.

ספר מצויין המורכב מסיפורים קצרים שבהם אסימוב 'מתרברב' ביכולתו הוירטואוזית בכל הנוגע לכתיבת נרטיבים.
בכל סיפור בעיה - וגם פיתרון יצירת וחכם.
הספר נוגע הרבה בפילוסופיה ובעיות מורכבות הנובעות מאינטלגנציה מלאכותית.
למשל הוא קובע את שלושת החוקי הרובוטיקה שאינם יופיעו כחלק מתמנזג ברובוקים כמו שימור עצמי,
ואכן למה יש צורך בחוקים האלה מלכתחילה האם אינטלגנציה גורמת גם כן לרוע?
פיסת היסטוריה חשובה בספרות המדע הבידיוני, ספר מהנה מאוד, אשר יכול ללמד אותם על הטבע שלנו וגם נותן לקורא לחוות קורטוב של טעם העתיד.

מה שאהבתי אצל אסימוב זה לא היה הטכנולוגיה הבדיונית כל כך אלא הבעיות המוסריות והאנושיות שהיא יוצרת. משונה שדוקא סופר בעל ידע טכנולוגי אקדמי מתעסק בעתיד פסימי הנוגע לתחום שבו בחר ללמוד מתוך אופטימיות. בכל אופן סיפוריו מרתקים ואני זוכר שהיה קשה לי להניח את ספריו לפני סיומם. סדרת המוסד פחות טובה בעיני מספריו האחרים. זוכר לטובה את : אני רובוט, מחר כפול תשע, מערות הפלדה,נמסיס ושמש עירומה.

אין לי שמץ של מושג מדוע על עטיפת הספר מופיעים אלמנטים מהסרט, בשעה שכלום מלבד שם הספר ושלושת חוקי הרובוטיקה לא משותפים בינהם. כמו שכבר כתב משהו כאן באתר. את זה ברוב טפשותי קראתי רק לאחר שקראתי את הספר. רציתי לתת סיכוי לספר אחד מבלי לקרוא קודם ביקורות עליו. זה לא הצליח, בלשון המעטה. אולי זה יצליח בספר הבא, מי יודע.
בכל מקרה, הספר נחמד מאוד לבני עשרה שוחרי הרפתקאות וחוויות שמשולבות מדע בדיוני, הספר מלא בהם. הוא מתאר עולם שבו ישלטו מכונות על עתיד האנושות. עולם מושלם מבחינתו.
לי אישית קצת קשה להתחבר לעולם שבו לא יהיה מקום לטעויות אנושיות, מין עולם אוטופי כזה. אני מעדיפה מקום ובו פתוחות האפשרויות כמו טעויות ומחילה וסליחה.
עדיין ספר אהוב שנגמר בתוך שעות בודדות.