העמק הוא חלום
משאיות הענק נשפו ונאנקו בעלייה לטבעון, עמדתי בצד הכביש והבטתי בבולי העץ הענקיים הקשורים לארגזי המטען, שהובאו מאפריקה כדי לייצר לבידים באפיקים, והרגשתי תחושה של הערצה לקיבוץ שהיה לו מפעל ענק, ששמו נישא בפי הילדים, קלת אפיקים - דוגמה להצלחה ולהגמוניה הקיבוצית, בתחומים רבים כמו ספורט, מנהיגות פוליטית, חקלאות וצבא.
אחר כך עבורו מספר שנים, בגרתי והייתי סטודנט. הארץ עברה מהפך, בגין עלה לשלטון והשתלח בקיבוצים, בפרט באלו שבעמק וטען כי ישובי העולים הוקמו בכדי להוות כוח עבודה זול לקיבוצים. ההסתה נגעה בנקודה כאובה, הקיבוצים הפסיקו להרגיש יפים וצודקים, ונכנסו למשברים כלכליים וחברתיים, כאלה שכמעט פירקו אותם לרסיסים.
לפני שנים לא רבות, פגשתי את הבת דודה שלי שעלתה מחבר העמים ונישאה לחבר קיבוץ אפיקים, אישה בשנות החמישים, שסיפרה לי בחשש גדול על תהליך השינוי והפרטה עבורה, על פתיחת חשבון בנק לראשונה בחייה, על מציאת פרנסה קטנה, כמעצבת ציפורניים, אותה היא מנהלת כעסק, והבנתי שכעת בקיבוצים יש אנשים עניים כבת דודתי, באותו רגע הרגשתי כאב וצער על בת דודתי ולמי שהיו האליטה וכעת הם נאבקים על הישרדות.
מאז אני קורא ספרים העוסקים בחלום הקיבוץ ושברו, ובאמצעותם אני מחפש תשובה, האם לקיבוץ עתיד ומקום בציונות הישראלית המשנה את פנייה, האם הקיבוץ יעבור את המשברים ויצא לדרך חדשה ?
לפני שנים, ראיתי סרט ישן של הארכיון הציוני על חלוצי העמק, הוא נשא את השם, הכול כך יפה, העמק הוא חלום, תמיד תהיתי למשמעותו העמוקה והמדויקת של השם, כעת כשאני קורא את סיפרו של אסף ענברי, הביתה, אני מבין כי החלום מתייחס למעשה אנושי גדול מהחיים, כזה שהופך את הבלתי אפשרי למציאות של חיים מלאי גאווה, למה שהעמק מסמל לתושביו.
ענברי מספר סיפור אנושי מרגש, על חלוצים שהאמינו ברעיונות לתיקון עולם, שהגיעו למקום שבו היו ביצות וקדחת, וחלמו חלומות ענקיים להפריח את השממה, לסלול בה כבישים, באמצעות גדוד פועלים, להקים יישובים, חלוצים שרעבו לחם, עבדו בפרך בשמש קופחת, רקדו ושרו בהתלהבות משיחית, ולעתים שקעו למרה שחורה, וסבלו געגועים לבתים שנטשו מאחור, נשברו וחזרו, התאבדו, מתו ממחלות, נהרגו בפרעות, או במלחמות, היו ששרדו, ולבסוף הגשימו את החלום.
החלמות הפכו לממשיים יותר, לתמונת קיבוץ בה, בולט מגדל המים מעל לבתים עם גגות רעפים אדומים הטובלים בירוק, ובקדמת התמונה טרקטור חורש תלמים. מול הדימוי היפה מתוך גלויות שנה טובה, הייתה מציאות תובענית אותה הקיבוץ ניסה לעצב כארגון מכוון משימות לאומיות, לגוף שהפך את השוויון האוטופי לדת חדשה, שלוותה בדיונים, בויכוחים אין סופיים ובחוקים ובתקנונים מפורטים ומוקפדים, שניסו לשנות את הטבע האנושי, כמו הלינה הקבוצתית. בדרך ליישום האוטופיה הקיבוץ העדיף את האינטרס הקבוצתי על האינטרס האישי, והצורך האנושי. היו שתמיד ידעו להסתדר עם השיטה, הם נסעו משליחות אחת לשנייה. לבסוף הגיע דור הבנים שהנהיג את הקיבוץ לקריסה.
אסף ענברי, מספר את סיפור אפיקים שבעמק, הוא מתאר בערגה, באהבה, ובחמלה את החלוצים שייסדו את הקיבוץ, הוא מצליח לדחוס שמות, חלקם גיבורים אלמונים ולבנות סאגה קיבוצית נפלאה, הוא יודע לתאר את האידיאולוגיות והמתחים שהניעו את החלוצים, למול החולשות האנושיות, ולצידם המעשיות, הנועזות ויכולת ההמצאה. ענברי מתאר בהומור עדין, בעצב ובסרקסטיות את שלל הטיפוסים, והמצבים העצובים והמצחקים. יש בספר תיאורים נפלאים של הטריקים, והשטיקים בהן משתמשת הנהגת הקיבוץ בכדי להעביר החלטות במשק, על הגזברים שעשו את כול הטעויות. מהבחינה הזאת הקיבוץ הוא המיקרו קוסמוס לאופן שבו נבנתה המדינה. הספר הזה הוא סוגה מיוחדת, קו תפר בין תיעוד היסטורי לכתיבה ספרותית ביוגרפית, התוצאה היא סיפור מופלא לחוויה האנושית שבנתה את הקיבוץ, תהליך של הגשמת חלום, וגם של שבר גדול. הספר הביתה של ענברי, מילא אותי געגועים ועצב לתקופה שחלפה, אך גם בתקווה להמשכיות הקיבוץ המוצא כעת דרך להתחדש ולהיות רלוונטי בעידן נטול חלומות.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
יוחנן סימון - קיבוץ
