"בודדים אומרים"
"יום ליום ינחיל שמש דועכת
ולילה על לילה יקונן.
וקיץ אחר קיץ יאסף בשלכת
ועולם מצערו מתרונן.
ומחר נמות, ואין הדיבר בנו,
וכיום צאתנו נעמוד לפני שער עם נעילה.
ולב כי יעלוז: הן אלוהים קרבנו,
והתנחם וחרד מפחד המעילה.
יום ליום ישא שמש בוערת
ולילה אחר לילה ישפוך כוכבים,
על שיפתי בודדים שירה נעצרת:
בשבע דרכים ניתפלג ובאחד אנו שבים. "
לא ידעתי אך ומה לכתוב עליו שאוכל להעביר את תחושותיי לגבי שירתו-התגלו לי מילים שכתבה עליו-
לאה גולדברג-
ואני כעפר -אל מול מילותיה-
"אחד עשר השירים שלו נדפסו במאספים שונים משנת תרע"ג עד תר"ץ, כולם זכו להוקרת קוראיו (גם להערכה בלתי מסוייגת של ביאליק). אחרי זאת סרב המשורר להדפיס אפילו שורה אחת משיריו, מסיבות שלא רצה לפרשן. כתב מעט, וחלק מכתביו הלך לאיבוד גם במלחמת העולם הראשונה גם בשניה. במקרה נתגלו עוד שירים אחדים בעזבונו, והם נכנסו לקובץ אשר לפנינו. הרבה יותר מזה אינם יודעים גם אנשים שזכו להיות בין מקורביו בשנות חייו האחרונות בארץ; והאיש, אשר גם אישיותו הדגולה היתה רבת-השפעה על שומעי דברו, כשירתו על קוראיו, הלך מאתנו כאותו חכם יווני - הלך ומסכה על פניו. על "סוד" זה של אברהם-בן יצחק, סודו של אדם שדחה מעצמו תהילת משורר, שסרב כמעט עד יומו האחרון להתיר למוקיריו לקבץ בקובץ את אשר כתב, שהיה חש כמעט כאב גופני כאשר הזכירו את שיריו בפניו, "
"הדייקנות שבשימוש הלשון העברית, חוסר הפשרה שבפסוקי השירה הללו, השימוש ביסודותיה המוזיקאליים של הלשון ואותו צירוף מופלא של ניב תנ"כי עם הרגשת-עולם של אדם מודרני, חפשי ורחב-אפקים - כל הדברים הללו אינם יכולים שלא לעורר מחשבה בלב משורר עברי בימינו ושלא להכריחו - בלי לחקות את שירתו של אברהם בן יצחק - למצוא דרך אליה וללמוד ממנה"















