הספר הזה הצליח להפתיע אותי. בעיקר בנושא שהוא עוסק בו: פרויד מול היטלר. שני אישים שמעולם לא קישרתי ביניהם. הם היו מקוטלגים אצלי בהקשרים שונים לגמרי. מה לפסיכולוג הווינאי הנודע מראשית המאה העשרים ולדיקטטור רוצח ההמונים שעלה על בימת ההיסטוריה עשרות שנים מאוחר יותר? אז מסתבר שיש קשר, ויותר מאחד. קודם כל, פרויד, שכידוע היה יהודי, נאלץ להימלט מאוסטריה בשל השתלטות הנאצים עליה בשנת '38 (לא לפני שאנשי אס-אס ביקרו אצלו בבית, בתו אנה נלקחה לחקירה, עסקיו וחשבונותיו הועברו לפיקוח "ממונה" והוא איבד חלק גדול מרכושו). יחסם של הנאצים לתורתו גם היא נושא מעניין שהספר עוסק בו (בשתי מילים, הם ראו בו "מדע יהודי", שנכון רק ליהודים).

הקשר הנוסף בא לידי ביטוי ברמה הרעיונית: בין שלל תחומי המחקר והכתיבה של פרויד היה נושא הסמכות. במסגרת זו ניתח פרויד את המנגנון הנפשי שגורם לאנשים להעריץ מנהיגים מסוג מסוים, והכוונה למנהיגים חזקים, בעלי ביטחון עצמי ללא גבולות, מנהיגים שמציעים אמת אחת ויחידה שטובה לכל, שיוצרת אחדות, ושדוחה כל גישה אחרת זולתה. למעשה פרויד חזה את עליית המשטרים הפאשיסטיים, וגם מלחמות העולם שהתרחשו בימי חייו השתלבו בתיאוריה שלו, שכן הוא טען שהנפש האנושית מועדת להיסחף למצב של אלימות ומלחמה (ולכן מצב המלחמה, לשיטתו של פרויד, לא ייגמר לעולם). הספר מפרט את הגישה הזו של פרויד, וזה פשוט מרתק לקרוא איך מבנה הנפש והדחפים שעומדים בבסיסה של הגישה הפסיכואנליטית משמשים להסבר של תופעות ברמה הלאומית והבין-לאומית. (רק כדי להשלים את הרעיון הקודם, פרויד אומר שמצב המלחמה לא ייגמר מפני שאנשים נושאים בחובם מטען של אנרגיה תוקפנית, שאיתה הם יכולים להתמודד בשתי דרכים בלבד: לפרוק אותה על העולם או להמיר אותה לאנרגיה של יצירה. לדברי פרויד מעטים יכולים ללכת בדרך השנייה, ובמיוחד, מעטים הם האנשים שהם בעלי כישורים שמאפשרים להם לעסוק בדברים שיתגמלו אותם על עמלם במידה שתעשה את העסק לכדאי – שהסיפוק מהם עולה על הסיפוק שבפורקן הדחף התוקפני. וכלשון הספר: "כללית, לקרוא ספר או לכתוב ספר אינו יכול לשמש תחליף לשרפת הספרייה – וליתר דיוק לשרפתה בשם רעיון נשגב כזה או אחר").

הספר נע בין תיאור הרעיונות של פרויד בהקשר של פאשיזם, מנהיגות ואמונה באלוהים לבין תיאור חייו בשנתו האחרונה – מהשתלטות הנאצים על אוסטריה ועד מותו בייסורים מסרטן הלסת בלונדון בשנת 39'. יש לא מעט פרטים היסטוריים מעניינים שמוזכרים בספר: למשל, עם עליית הנאצים יהודים רבים ברחבי גרמניה ואוסטריה התאבדו על ידי בליעת רעל. גם במשפחת פרויד העניין נשקל - ונזנח. וגם: נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו סייע למאמץ להבריח את פרויד אל מחוץ לגבולות אוסטריה, ובלונדון, זכה פרויד לכבוד מלכים ואנשים רבים עלו אליו לרגל ובהם סלוואדור דאלי ווירג'יניה וולף.

ומכיוון שעניין האמונה באלוהים אינו שולי התייחסות אליו הכרחית:
בספר מתוארת ההקבלה שעושה פרויד בין סמכות פוליטית לבין סמכות דתית, בין הערצת שליט סמכותי ויודע כל לבין האמונה באלוהים, שגם הוא יודע כל. מבחינתו מקור הצורך בשתי הסמכויות האלה זהה. מדובר בהתמכרות לאב הקדמוני. זהו בעצם ניסיון לשחזר את ההערצה כלפי האב בתקופת הינקות. פרויד רואה באמונה באלוהים של שלוש "דתות האב" סם משכר שיש להיגמל ממנו וחושב שהאמונה מטמטמת את האדם משום שהיא מסיגה אותו בחזרה אל ינקותו. וכאן יש גם נקודה יהודית מעניינת. פרויד רואה ביהדות דת חכמה ומתקדמת יותר מבחינה רוחנית מהנצרות, מכיוון שהאל בה הוא מושג מופשט, פנימי. דבר זה מחזק את כושר ההפשטה של הבריות. לדעת פרויד, אופייה זה של האמונה היהודית מאפשר ליהודים להתבונן פנימה אל הנפש ולהבין אותה, את זאת הם יוכלו לעשות באמצעות הפסיכואנליזה. התבוננות זו, טוען פרויד, תגרום לנטישת האמונה, בשל ההבנה של הצרכים הפסיכולוגיים של הנפש. בכך נתן פרויד חיזוק לטענת משמיצי הפסיכואנליזה, שטענו שזה מדע יהודי (!).

מבחינתי זה היה ספר מרתק. הוא מעשיר, מלא כרימון וזו הייתה חוויה לקרוא אותו. גם מי שאינו סומך את ידיו על התיאוריה הפסיכואנליטית, כמוני למשל, יכול למצוא בו עניין. דמותו של פרויד והתקופה שבה הדברים אירעו, כמו גם הגישה הביקורתית של המחבר הן אולי חלק מהסיבות לכך.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. בעיקר בנושא שהוא עוסק בו: פרויד מול היטלר. שני אישים שמעולם לא קישרתי ביניהם. הם היו מקוטלגים אצלי בהקשרים שונים לגמרי. מה לפסיכולוג הווינאי הנודע מראשית המאה העשרים ולדיקטטור רוצח ההמונים שעלה על בימת ההיסטוריה עשרות שנים מאוחר יותר? אז מסתבר שיש קשר, ויותר מאחד. קודם כל, פרויד, שכידוע היה יהודי, נאלץ להימלט מאוסטריה בשל השתלטות הנאצים עליה בשנת '38 (לא לפני שאנשי אס-אס ביקרו אצלו בבית, בתו אנה נלקחה לחקירה, עסקיו וחשבונותיו הועברו לפיקוח "ממונה" והוא איבד חלק גדול מרכושו). יחסם של הנאצים לתורתו גם היא נושא מעניין שהספר עוסק בו (בשתי מילים, הם ראו בו "מדע יהודי", שנכון רק ליהודים).

הקשר הנוסף בא לידי ביטוי ברמה הרעיונית: בין שלל תחומי המחקר והכתיבה של פרויד היה נושא הסמכות. במסגרת זו ניתח פרויד את המנגנון הנפשי שגורם לאנשים להעריץ מנהיגים מסוג מסוים, והכוונה למנהיגים חזקים, בעלי ביטחון עצמי ללא גבולות, מנהיגים שמציעים אמת אחת ויחידה שטובה לכל, שיוצרת אחדות, ושדוחה כל גישה אחרת זולתה. למעשה פרויד חזה את עליית המשטרים הפאשיסטיים, וגם מלחמות העולם שהתרחשו בימי חייו השתלבו בתיאוריה שלו, שכן הוא טען שהנפש האנושית מועדת להיסחף למצב של אלימות ומלחמה (ולכן מצב המלחמה, לשיטתו של פרויד, לא ייגמר לעולם). הספר מפרט את הגישה הזו של פרויד, וזה פשוט מרתק לקרוא איך מבנה הנפש והדחפים שעומדים בבסיסה של הגישה הפסיכואנליטית משמשים להסבר של תופעות ברמה הלאומית והבין-לאומית. (רק כדי להשלים את הרעיון הקודם, פרויד אומר שמצב המלחמה לא ייגמר מפני שאנשים נושאים בחובם מטען של אנרגיה תוקפנית, שאיתה הם יכולים להתמודד בשתי דרכים בלבד: לפרוק אותה על העולם או להמיר אותה לאנרגיה של יצירה. לדברי פרויד מעטים יכולים ללכת בדרך השנייה, ובמיוחד, מעטים הם האנשים שהם בעלי כישורים שמאפשרים להם לעסוק בדברים שיתגמלו אותם על עמלם במידה שתעשה את העסק לכדאי – שהסיפוק מהם עולה על הסיפוק שבפורקן הדחף התוקפני. וכלשון הספר: "כללית, לקרוא ספר או לכתוב ספר אינו יכול לשמש תחליף לשרפת הספרייה – וליתר דיוק לשרפתה בשם רעיון נשגב כזה או אחר").

הספר נע בין תיאור הרעיונות של פרויד בהקשר של פאשיזם, מנהיגות ואמונה באלוהים לבין תיאור חייו בשנתו האחרונה – מהשתלטות הנאצים על אוסטריה ועד מותו בייסורים מסרטן הלסת בלונדון בשנת 39'. יש לא מעט פרטים היסטוריים מעניינים שמוזכרים בספר: למשל, עם עליית הנאצים יהודים רבים ברחבי גרמניה ואוסטריה התאבדו על ידי בליעת רעל. גם במשפחת פרויד העניין נשקל - ונזנח. וגם: נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו סייע למאמץ להבריח את פרויד אל מחוץ לגבולות אוסטריה, ובלונדון, זכה פרויד לכבוד מלכים ואנשים רבים עלו אליו לרגל ובהם סלוואדור דאלי ווירג'יניה וולף.

ומכיוון שעניין האמונה באלוהים אינו שולי התייחסות אליו הכרחית:
בספר מתוארת ההקבלה שעושה פרויד בין סמכות פוליטית לבין סמכות דתית, בין הערצת שליט סמכותי ויודע כל לבין האמונה באלוהים, שגם הוא יודע כל. מבחינתו מקור הצורך בשתי הסמכויות האלה זהה. מדובר בהתמכרות לאב הקדמוני. זהו בעצם ניסיון לשחזר את ההערצה כלפי האב בתקופת הינקות. פרויד רואה באמונה באלוהים של שלוש "דתות האב" סם משכר שיש להיגמל ממנו וחושב שהאמונה מטמטמת את האדם משום שהיא מסיגה אותו בחזרה אל ינקותו. וכאן יש גם נקודה יהודית מעניינת. פרויד רואה ביהדות דת חכמה ומתקדמת יותר מבחינה רוחנית מהנצרות, מכיוון שהאל בה הוא מושג מופשט, פנימי. דבר זה מחזק את כושר ההפשטה של הבריות. לדעת פרויד, אופייה זה של האמונה היהודית מאפשר ליהודים להתבונן פנימה אל הנפש ולהבין אותה, את זאת הם יוכלו לעשות באמצעות הפסיכואנליזה. התבוננות זו, טוען פרויד, תגרום לנטישת האמונה, בשל ההבנה של הצרכים הפסיכולוגיים של הנפש. בכך נתן פרויד חיזוק לטענת משמיצי הפסיכואנליזה, שטענו שזה מדע יהודי (!).

מבחינתי זה היה ספר מרתק. הוא מעשיר, מלא כרימון וזו הייתה חוויה לקרוא אותו. גם מי שאינו סומך את ידיו על התיאוריה הפסיכואנליטית, כמוני למשל, יכול למצוא בו עניין. דמותו של פרויד והתקופה שבה הדברים אירעו, כמו גם הגישה הביקורתית של המחבר הן אולי חלק מהסיבות לכך.