מקריאת המאחורה של הספר, עושה רושם שהעניין המרכזי בספר הוא הבגידה וההתמודדות עם הגילוי. אנני וגרהם, זוג מקסים ואוהב, חיים 30 שנים ביחד, עדיין אוהבים, עדיין נמשכים, עדיין נהנים מהביחד שלהם, ולילה אחד גרהם נפטר בפתאומיות. אנני, אישתו האבלה, מגלה שהוא ניהל רומן, ועכשיו היא צריכה להתמודד עם הגילוי שהאדם שחיה לצידו הוא (אולי) לא מי שהיא חשבה.
כך מתואר הספר, ולכך מתייחסות גם כל הביקורות שקראתי.
אבל עבורי זה בכלל לא היה העניין המרכזי בספר. כן, הוא היה נוכח, הוא השפיע על הדמויות, אבל הוא היה רק עוד חלק מהספר, לא העיקר.
העיקר בעיניי היה מערכות היחסים, והיופי והמורכבות שבהן.
האופן שבו הסופרת משרטטת את מערכות היחסים האלה - בין גרהם ואנני, פרידה אשתו הראשונה, לוקאס הבן מהנישואים הראשונים, שרה הבת מהנישואים השניים - נוגע עמוק בלב. כל אחת ממערכות היחסים בין הדמויות היא מערכת יחסים עמוקה, מורכבת, מלאה באהבה וגם במשקעים ובתובנות.
כל אחת מהדמויות מתמודדת בדרכה עם האובדן של גרהם, וגם עם הצורך לתמוך בבני ובנות המשפחה האחרים. האבל של מי חשוב יותר? מי נותן לעצמו להרגיש את האבל עד הסוף ומי שם אותו בצד כדי לתמוך באחרים? איך מתמודדים כמשפחה ואיך מתמודדים כל אחד בדרכו?
גילוי הבגידה בעיניי הוא רק עוד דבר להתמודד איתו. אבל ההתמודדות האמיתית היא עם החיים שאמורים להמשיך.
מעניין גם לקרוא את הסיפור שמספר על משפחתיות אמריקאית, ששונה כל כך מהמשפחתיות הישראלית. שם הילדים הבוגרים גרים רחוק, והמשפחה נפגשת פעמיים בשנה, בחגים. אין שבעה. בכלל לא ברור שיתקיים טקס כלשהו. חוויה אחרת לגמרי של אבל ואובדן. ובכל זאת, התמיכה הקהילתית, החברית והמשפחתית נוכחים מאוד. מעניין לקרוא ולהיחשף לאופן שבו התרבות מעצבת את המשפחתיות, כמה זה שונה, כמה זה דומה.
ולבסוף, המסירות. המסירות שבין הדמויות השונות (בעל ואישה, הורים וילדים, האישה הראשונה והאישה השנייה), שלמרות כעסים ומשקעים, כל כך נוכחת, ומעצבת את חייהם - ואת האהבות שבחייהם.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, לא עשיתי את זה כי חשבתי שהוא יחדש לי משהו מהותי. כולנו הרי יודעים כמה פעילות גופנית חשובה משלל סיבות. זה לא בהכרח גורם לנו לעשות את זה. התחלתי לקרוא את הספר כי קיוויתי שבתוך הקריאה הוא יעורר בי את המוטיבציה להתחיל. ואכן, הוא עשה את זה, והרבה מעבר. תוך מעבר בין מחקרים מרתקים לבין סיפורי מקרה מרגשים, והכל מסופר בצורה מהנה וקולחת, יכולתי להבין למה אנשים מתאהבים בפעילות גופנית, וזה עורר גם בי את החשק לעשות את זה. כשחברה שאלה אותי, כשהייתי עדיין בפרקים הראשונים, אם אני רוצה להצטרף אליה לאימוני ריצה - אם חודש לפני כן הייתי אומרת לה שאין סיכוי, הפעם משהו בתוכי היה פתוח לרעיון. התחלתי להתאמן, ולמרות שהספר כבר השיג את המטרה שלו מבחינתי, בכל זאת סיימתי אותו עד הסוף. הספר מראה לנו את הצד היפה ביותר בבני אדם, וזה צד שחשוב כל כך לראות. הספר היה עבורי הרבה מעבר למכתב אהבה לספורט - הוא היה מכתב אהבה לאנושות ולאנושיות, והראה מה אנחנו מסוגלים ליצור ביחד. הוא לא דיבר רק על ספורט, אלא גם על נתינה, על קהילה, על ריפוי. לכל מי שהנושאים האלה נוגעים בו - אני ממליצה בחום לקרוא.

על מלחמה ועל התנגדות; על לוחמי חירות ועל אנשים שרק מנסים לשרוד; על חיילים מאיימים ועל בני האדם שמתחבאים בתוכם ורק מחפשים את ההזדמנות לצאת החוצה ולהבהיר שהם בעצם לא רוצים להיות חלק מכל זה; ועל המוסיקה, השירה והספרות שנותנות לפרטיזנים את הכוח להמשיך ולקוות ולהאמין בנפש האדם.
ספרו הראשון של רומן גארי מספר את סיפורה של קבוצת פרטיזנים ביערות פולין בתקופת מלחמת העולם השניה. אבל זהו אינו סיפור של מעשי גבורה, אלא של האנשים שמבצעים אותם, מתוך מניעים שונים, ונחרדים לגלות מהו המחיר שעליהם לשלם על כל מעשה גבורה שכזה.
מומלץ בחום.

וכמו בביקורת שנכתבה לפני, גם אני אסיים בכמה ציטוטים מהספר שראויים להיזכר (וכמו שכתב אליהו, הספר גדוש באבחנות יפהפיות):

"אני אוהב את כל העמים, אבל אינני אוהב אף לא אומה אחת. אני פאטריוט, אבל אינני לאומני."
"מה ההבדל?"
"הפאטריוטיזם זו אהבת יקיריך. הלאומנות, זו שנאת הזולת".
(עמ' 181)

"אלמלא היה קיים לב האדם, לא היה ייאוש עלי-אדמות." (עמ' 204)

למרות ההתלהבות הגורפת, אני לא כל כך אהבתי את הספר.
מקריאת התקציר של הספר הייתי משוכנעת שהספר יהיה מעולה. הנושא של האנשים הרגילים בגרמניה הנאצית מרתק אותי, והסיפור של זוג פשוט שהחליט למרוד נשמע בעל פוטנציאל אדיר.
בערך באמצע הספר התחלתי להתלבט אם להפסיק לקרוא באמצע. זה משהו שאני אף פעם לא עושה. החלטתי בכל זאת לסיים, אולי מתוך כבוד לסופר...
החלק הטוב של הספר הוא האופן שבו הוא מצליח להעביר את תחושת הפחד ששררה בברלין באותה תקופה. הפחד המצמית שמשתק את כולם ולא מאפשר לאף אחד לפעול. כמעט. את התחושה הזאת העביר הסופר בצורה מצוינת.
החלק הרע של הספר הוא הדמויות. חוץ מאשר במקרים מיוחדים מאוד, אני לא מסוגלת לקרוא ספר רק בשביל הסיפור. הדמויות הן מה שיותר מעניין, בעיקר בספר כזה, שבו אנחנו מדברים על מניעים ופעולות של בני אדם. אבל כל הדמויות שבספר הן דמויות פלקטיות לחלוטין. כל דמות מאופיינת על ידי תכונה אחת בדיוק וכל פעולותיה נגזרות אך ורק מתכונה זו (פחדנות, טוב לב, חוש צדק, רשעות וכו'). הדמויות הן לחלוטין לא ריאליסטיות. יש טובים ויש רעים, אין שום דבר באמצע. זה לא מספיק לי. אני מחפשת מורכבות ודילמות. אני לא מקבלת את זה שלכל דמות ברור בדיוק מה היא עושה ולמה, והיא הולכת בקו הישר שמותנה מכך. אני יכולה להבין למה זה קסם לכל כך הרבה אנשים, אבל אני לא אהבתי את זה.

ועוד הערה אחת - למי שרוצה להבין מה היו התחושות של גרמנים "שפויים" בגרמניה הנאצית ומה גרם להם להתנהג כפי שהתנהגו, אני ממליצה בחום על הספר "סיפור של גרמני 1914-1933" מאת סבסטיאן הפנר. קראתי אותו כבר לפני כמה שנים, אבל הוא השאיר עליי רושם עמוק. המחבר מנתח באופן מבריק את התהליכים שקרו בגרמניה, הן מבחינת החברה כולה והן מבחינת האדם הקטן.

אחרי ההתלהבות האדירה מ"רוחות מלחמה" (שהוא בפירוש אחד הספרים שנהניתי ביותר לקרוא), ספר ההמשך, "מלחמה וזכרון", רומן הסטורי על רקע מלחמת העולם השניה, היה מאכזב במידה מסוימת, למרות שהוא עדיין ספר טוב מאוד.
כנראה שהדבר שהכי הפריע לי הוא התרגום המזעזע לעברית. אני מרגישה שאני משתמשת בביקורת הזאת ביותר מדי סופרלטיבים, אבל אני נאלצת לומר שזהו התרגום הגרוע ביותר שנתקלתי בו אי פעם. היו חלקים שבאמת נראו כאילו המתרגם הכניס את המשפט לתרגום האוטומטי של גוגל ופשוט העתיק את מה שיצא לו, גם אם אין למשפט שהתקבל שום הגיון בעברית תקנית. מספר דוגמאות:
-אם אחת הדמויות bathed, אז בעברית היא לא התרחצה, לא התקלחה, ואפילו לא עשתה אמבטיה. היא "התאמבטה".
-מילים רבות נשארו בגרסה הלועזית, גם אם יש מילים מתאימות בעברית. למשל, הספינה הפליגה ב"קורס" המתוכנן. מה רע במילים "מסלול" או "נתיב"?
-שמות פרטיים תורגמו אות-אות. למשל, השם hugh תורגם כ"יוג'".
ועוד ועוד ועוד.
רק אחרי כמה מאות עמודים הצלחתי להתרגל לתרגום המחריד ולהתחיל להנות מהספר.
בקיצור, אני ממליצה בחום לקרוא את הספר באנגלית.
ולגבי הספר עצמו. הוא מעניין. הוא מלמד המון על חלקים של מלחמת העולם השניה שלא נהוג לספר עליהם. והדמויות עדיין מקסימות. עם זאת, הרגשתי שבקטעים רבים הסופר פשוט נסחף לספר את ההיסטוריה עצמה, ושוכח את הדמויות שלו בצד. הדמויות נזנחות לטובת סיפורי קרבות ומהלכים הסטוריים, ולדעתי זה גורם לספר לאבד חלק מהקסם שהיה ב"רוחות מלחמה".
נושא נוסף שהספר עוסק בו, לאחר שהוזכר רק במרומז בספר הקודם, הוא נושא השואה. לדעתי הנושא מטופל בצורה מעולה עבור אנשים שההיכרות שלהם איתו היא מצומצמת (בעיקר לא-ישראלים ולא-יהודים, אני מניחה). אבל עבור מי שכבר קרא אי אלו ספרים על השואה, ההסברים ההיסטוריים הבסיסיים והארוכים (למשל, מה זה בכלל אושוויץ ולמה הוא היה מיועד) הופכים להיות מתישים למדי.
לסיכום, הביקורת הזו אולי נשמעת שלילית למדי, אבל זה בעיקר בגלל הציפיות הגבוהות שהיו לי בעקבות הספר הקודם. למרות המגרעות שלו ולמרות התרגום הנוראי, עדיין קראתי את 1142 העמודים שלו בעניין רב. הדיוק ההיסטורי מרשים והאופן שבו הדמויות הפיקטיביות משתלבות באירועים אמיתיים הוא מרתק.

גם את הספר הזה, כמו את שני קודמיו, אי אפשר להניח מהידיים. למרות שפע פרטי הפרטים הטריוויאלים וחסרי החשיבות, כמו מה בדיוק לובשת כל דמות ומה היא מורחת בסנדוויץ', הספר עדיין מצליח לרתק.
עם זאת, הוא הספר הכי פחות מעניין בסדרה מבחינת העלילה. אין פה שום תעלומה. מההתחלה ברור מי הם הטובים ומי הרעים, ועכשיו נשאר לנו רק משחק המוחות ביניהם, שאפילו הוא לא מותח במיוחד. ולמרות כל זאת, ללרסון יש כשרון נדיר לשבות את הקורא בקסמם של הפרטים ושל הדמויות הלא שגרתיות, ולהפוך את הקריאה לחוויה (ואפילו לדון בנושאים חשובים באמת ולהבהיר את הסכנה בגברים ששונאים נשים. ולפי התיאורים שלו, לא חסרים כאלה).
חבל שלא נזכה לקרוא את הספרים האחרים שהוא תכנן לכתוב בסדרה הזו.

האמנות היפנית ידועה באסטתיקה שלה, ואכן הספר הזה הוא פשוט פנינה של יופי וטוהר. הקריאה בו השרתה עליי תחושה של רוגע ויופי, שקשה להסביר במילים.
הספר מתאר תקופת זמן קצרה בחייה של צ'ייקו, נערה יפנית צעירה בקיוטו, אולם חלקים נרחבים ממנו מוקדשים דווקא לתיאור הפריחה, העצים והחגים השונים הנחגגים בקיוטו. לכאורה אין זה נשמע מעניין במיוחד, אולם התחושה שליוותה אותי במשך הקריאה הייתה שאני מוקפת ביופי. פתאום היה לי חשק לצאת לטבע וללמוד להעריך מחדש כל פרח וכל עלה. כנראה שאני לא אצליח לחוש את התפעלותה של צ'ייקו מהטבע ברמה הזאת, אבל אולי כן אצליח לתת תשומת לב מיוחדת לפרטים שנקרים על דרכי.
העלילה, יפה וצנועה, חושפת את הקורא למפגש שבין יפן המסורתית ליפן המודרנית. החשיפה לעולם השונה והמרתק, כמו גם לעולמן הפנימי העשיר של הדמויות, מוסיפה לספר פן מקסים ומעניין. אולם בעיניי העלילה היא משנית בספר זה, שכולו ציור יפהפה.

מאז שסיימתי לקרוא את הספר, אני לא מצליחה להפסיק להמליץ עליו לכל מי שאני פוגשת, כדי שגם אחרים יחוו את החוויה הנפלאה שאני חוויתי. ספר מדהים, שמפגיש את הקורא עם דמויות נפלאות, ותוך כדי כך חושף בפניו את המהלכים המרתקים, המוכרים והפחות מוכרים, של מלחמת העולם השנייה, ואת הדמויות הגדולות שעיצבו את המהלכים הללו. למדתי ממנו המון ונהניתי הנאה צרופה.

ספר קטן ומקסים, על קשר בין שני אנשים, שכמו בכל קשר, לתוכו נכנסים לא רק שני בני הזוג, אלא גם כל המטענים הרגשיים והחברתיים שהם סוחבים איתם. לא ספר גדול, פשוט ספר יפה ונוגע.