אדם נכנס לחדרניקול קראוס3מסכנה ניקול קראוס, שהרומן השני שלי פורסם בארץ לפני הראשון. זה לא ש"אדם נכנס לחדר" הוא לא ספר טוב. להפך- הוא חכם, מפתיע, מאוד מרגש וכתוב... ובכן, בטח לא כמו רומן ראשון. אבל "תולדות האהבה" טוב יותר. לא נעים להגיד, ומאוד לא פוליטיקלי קורקט להשוות, אבל ככה זה. "אדם נכנס לחדר" מספר על פרופסור אמריקאי, שמאבד את כל הזיכרון המאוחר שלו (מגיל 12 והלאה), ונאלץ בתחילה להרכיב את חייו 'לאחור' לפני שהוא מחליט לחשוב 'קדימה' וליצור לעצמו חיים חדשים. יש בו עלילה מצוינת, דמויות מאוד אמינות ומרגשות והכישרון של ניקול קראוס, זה שמאוחר יותר יביא אותה לכתוב רומן שני ונפלא (לא, אני לא מתעייף מלהחמיא ל"תולדות האהבה". לא נראה לי גם שאי פעם אתעייף) בהחלט ניכר. האם זה הספר המטלטל ביותר שתקראו השנה? לא בהכרח, אבל הוא רחוק מלהיות אפילו בינוני.
האלים משתולליםמארי פיליפס3רעיון מעולה, שממש מתבזבז על הספר הסופר-סתמי הזה. זה משהו שאפשר לקרוא בשעתיים, ולשכוח בשעה השלישית שאי פעם בכלל קראת אותו. כחובב "לייט" מצוא של המיתולוגיה היוונית (אפילו זיהיתי חלק מהרפרנסים בעצמי, למרות שהסופרת דואגת להסביר לך כל אחד ואחד מהם בכוח), התאכזבתי.
אמנות עכשווית אני מדברת אליכםרותי דירקטור4אני לא מבין הרבה באמנות. אחרי קריאת הספר הזה, גם הבנתי למה אני לא מבין הרבה באמנות. אני מאלה, שרואים את העבודות במוזיאונים, ואומרים דברים כמו, "אבל גם ילד היה יכול לצייר את זה- איפה פה האמנות?". הו, אז הנה היא. אמנות היא כל דבר, בכל מקום, ובכל צורה. להתייחס אליה כאל אוסף של קווים שאמורים לעשות נעים בעיניים זה חתיכת עוול. הספר הוא מעין מבוא, מאוד אינטלגנטי אבל גם ממש לא מתנשא, לכל הנושא הרחב והמשונה של אמנות פלסטית. לא בטוח שסיימתי את הקריאה בו כשאני שוחר אמנות נלהב. גם לא אכחיש שזה עדיין מבאס אותי לראות שלושה קונוסים ותרנגולת מפלסטיק, שפתאום מישהו החליט שהם מסמלים את מערכת היחסים שלו עם אבא ואמא. אבל כן נהניתי מאוד מהקריאה, וגיליתי המון הערכה לאותם קונוסים ותרנגולת מפלסטיק, כי לפעמים כל היופי הוא לאו דווקא להבין.
ילדים קטניםטום פרוטה6איזה כיף זה להיכנס באמ-אמא של הפרוורים האמריקאים, נכון? נראה כאילו כולם עומדים בתור, ורק מחכים לחשוף את הפרצוף האמיתי מתחת לדשא המטופח והשמלות המגוהצות. אני לא אומר שזה ספר רע, חלילה. הוא מעניין, חכם ואפילו מרגש במקומות הנכונים. אבל במהלך הקריאה הרגשתי כאילו בסרט הזה כבר היינו (אגב, העיבוד הקולנועי של הספר גם לא רע בכלל). אחרי אלוהים-יודע-כמה עונות של "עקרות בית נואשות", וכל האוסקרים של "אמריקן ביוטי", אני לא אתפלא לגלות שכל יושבי השכונות השקטות האלה הם בעצם סוטים נאלחים/אובדניים ומיואשים/פרפרים רכים שמישהו רמס את חלומותיהם. יאללה, הלאה, בואו נמצא איזה בועה חדשה לנפץ. זה לא ספר רע, כאמור. לפעמים הוא אפילו ממש טוב, למרות התרגום המסריח והרבה יותר מדי תיאורי פוטבול. אבל הבעיה הבאמת-רצינית שלו היא, שבספר הזה כבר היינו.
שירה והירושימהעופרה עופר0מאוד קריא. הגימיק של החלפת הדמות המספרת בכל פרק לא נמאס בכלל, אלא דווקא מנוצל בחוכמה ובעניין. הפיתרון לתעלומה (למה שירה עשתה את מה שעשתה) קצת צפוי מאמצע הספר, אבל מסופר בצורה מרגשת ומעניינת.
הכול מוארג'ונתן ספרן פויר2ספר יפהפה, מרגש, חכם ותובעני. לא קל להתמסר אליו, בעיקר בגלל הבחירה של הסופר לערב סוגים שונים של כתיבה ולדלג בין הזמנים, אבל שווה כל רגע. הפרקים האחרונים מרגשים עד דמעות (לא שבכיתי, כמובן. אני גבר-גבר).
מבוטל1נוצר הרושם, כאילו חייבים להיות מעריצים נלהבים של סילביה פלאת' בשביל לקרוא את הספר הזה. אז: א. מה רע בלהיות מעריצים נלהבים של סילביה םלאת'? ב. לא לגמרי נכון. כלומר, הספר הזה כמעט עומד בפני עצמו, והכמעט הזה הוא מה שבעיניי הופך אותו לאוצר החבוי שהוא. מאוד כדאי להכיר את הביוגרפיה של הכותבת, ומאוד מעניין להתעמק ביומנים ובמכתבים המצורפים בסוף הספר. אבל גם אם מחסרים את כל אלה, עדיין מדובר באוסף מאוד מרשים של סיפורים מרגשים ומכושפים. אני נבוך להודות שלא את כולם הבנתי, אבל כמעט (שוב המילה הזאת...) את כולם אהבתי. הסיפור שנתן את שמו לספר כולו הוא יצירה מפחידה ומרגשת, המתארת מעין צניחה חופשית אל תוך הטירוף. רק בגלל "ג'וני פאניקה" שווה לקרוא את הספר הזה, מה גם שאני בטוח שעל הדרך תמצאו עוד כמה סיבות.
תמונות משפחהמאיה ערד4יום יבוא, ואני אפתח מכונה לקריאת מחשבות. מאיה ערד היא אחד האנשים הראשונים שלמחשבותיהם אני מתכנן להציץ באותה מכונה, ואני מצפה ליהנות מכל רגע. אחרי שכתבה רומן מחורז, מחזה וגם סתם רומן סטנדרטי ("שבע מידות רעות", שהיה ההיפוך המוחלט של 'סתם'), התפנתה ערד לקובץ סיפורים קצרים, ואיזה כיף שהיא עשתה את זה. שלושת הסיפורים בספר עוסקים במשפחות שנאלצות להרכיב את עצמן מחדש כתוצאה מגירושין. את זה יכולתם לקרוא בכריכה האחורית של הספר. מה שאותה כריכה לא תגלה לכם, שכל סיפור חד, מצחיק ומרגש מקודמו. הגיבורים של ערד תמיד אמינים, תמיד בני-הזדהות, תמיד מפתיעים ברגישות שלהם. העברית של הספר נפלאה- אינטליגנטית וחריפה מצד אחד, אבל אף פעם לא גולשת למליצות מיותרות. העלילות, והדבר בולט בסיפור הראשון ובשלישי, מהודקות ומעניינות. והפאנצ'ים, אותם רגעים קטנים של חסד בסופי הסיפורים שמצליחים כמעט לדחוס את כל היופי של 70 העמודים שקדמו להם בשורה אחת, איפה היינו בלעדיהם?
נערה עם עגיל פנינהטרייסי שבלייה0הספר הזה היה קריאת חובה בלימודי האנגלית שלי בכיתה י\"א, ולא אהבתי אותו בשעתו. הוא מאוד קיטשי ולא שומר על עניין לכל אורכו. אבל אולי בסיטואציה אחרת, קצת יותר רצונית, הייתי מפתח כלפיו פחות אנטגוניזם, כי הוא לא הדבר הכי גרוע שקראתי.
בכבלי אנושסומרסט מוהם7איך מסכמים בקצרה רומן המשתרע לאורך 941 עמודים (מהדורה של HEINEMANN)? 'בכבלי אנוש' הוא רומן חניכה הכתוב בסגנון ריאליסטי מחמיר שאינו ממוסגר במבנה פורמלי והתפתחות העלילה שלו מועטה, אך הוא משופע בתקריות. לאלמנט האוטוביוגרפי שבספור חשיבות ממעלה ראשונה. אנו פוגשים בפיליפ קארי בן ה-6 שזה הרגע התייתם מאמו והוא נותר בעולם לבדו. הוא נשלח לחיות עם דודתו ודודו, הכומר של בלייקסטייבל. פיליפ אינו סובל מהגמגום שייסר את מוהם בילדותו, יש לו רגל קלוטה (קלאב פוט) מהסוג שאינו ניתן לריפוי. בבית הספר הוא נופל קורבן להתעללויות (סצנות המתוארות במיידיות אכזרית) ובבית הוא מדוכא. הוא מפקפק במיניותו ונחבא אל הכלים. בשל נטיתו הטבעית להאמין לכל דבר הוא מרשה לעצמו להגרר אחרי דמויות חזקות ממנו, למרות שהן תמיד מתגלות בזיופן. אין לו מושג מי הוא מעונין להיות, רק ממה הוא רוצה לברוח, והוא סובל ממפחי-נפש רבים. הוא הולך לפאריס ללמוד ציור. מורתע ממחירו הקודר של הכשלון הוא בסופו של דבר חוזר ללונדון ללמוד רפואה. כאן מתחיל חלקה הבלתי-נשכח של הנובלה. פיליפ, החי בתנאים אומללים, נסחף בתשוקה משפילה למלצרית, מילדרד, שאישיותה המרושעת ללא-תקנה משעבדת אותו לחלוטין וכמעט מביאה למפלתו. בשל תובענותה נוטש פיליפ את לימודי הרפואה והופך לעוזר בחנות. רק עם מות דודו הוא יורש מספיק כסף המאפשר לו לשוב ללימודיו, לסיימם, ולהתאהב בבתם של זוג חביב שהתיידדו אתו- ולצפות לעתיד חופשי ומאושר כרופא כפרי. הכח המניע והחיוני של הנובלה הארוכה טמון בחלקו ביריעה הפנורמית, עם פרקים בפאריס והיידלברג, ובחלקו במגוון המבריק של הדמויות המבריקות והנמרצות ובראשן דמותה המרתקת בתיעוב של מילדרד בגוון גופה הבהיר, חזה השטוח וחמדנותה הערמומית. בילדונגרומן מהמשובחים שקראתי, מקיף בחכמה את כל נושאי החיים ונוגע בהם ללא הרף לאורך כל העלילה. לא בטוח שאני מסכים במאת האחוזים עם המסקנה, אבל הפרספקטיבה בהחלט מאירת פנים. “It is an illusion that youth is happy, an illusion of those who have lost it; but the young know they are wretched for they are full of the truthless ideal which have been instilled into them, and each time they come in contact with the real, they are bruised and wounded. It looks as if they were victims of a conspiracy; for the books they read, ideal by the necessity of selection, and the conversation of their elders, who look back upon the past through a rosy haze of forgetfulness, prepare them for an unreal life. They must discover for themselves that all they have read and all they have been told are lies, lies, lies; and each discovery is another nail driven into the body on the cross of life.”
בכבלי אנושסומרסט מוהם7מעולם לא אהבתי בריכות, בייחוד כשמדובר בבריכות ציבוריות מלאות בילדים צווחניים ואימותיהם האימתניות למראה. האריחים קרים מדי, לא משנה כמה חם בחוץ והופכים את ההליכה לדשדוש בלתי יציב. אם זאת, הרומן "כבלי אנוש" מדמה לצלילה לתוך תודעה אנושית חסרת פשרות, שקט שמותיר ממהומת ההמון הד עמום בלבד. מוהם שומר על מבנה עלילה ברור עם התחלה אמצע וסוף, צורתה הפשוטה לכאורה, אכן מזכירה בריכה מרובעת, אך אדוות המים שבתוכה נוצרים את כל הסתעפויות חיי האדם. מוהם, צולל אל חיי האדם בעיניים פקוחות, הוא רואה את מומיו של פיליפ כשם שרואה את אוצרות הנפש האנושית על כל צבעיה שאינם נמנים עם הלבן והשחור. הניכור שחש גיבורו מתחיל ממשפחתו ממשיך בחברה כולה וכלה באלוהיו עד שמוצא את עצמו חוזר אל כל אלה בדרך ארוכה ומתעתעת, אותו הניכור הוא הוא מעגל החיים. פיליפ איננו גיבור וחייו אינם שונים מחיי רבות מן הבריות, הוא מחפש ומוצא את דרכו הלא זוהרת אל השקט.
בכבלי אנושסומרסט מוהם4הספר ראוי למקום של כבוד במחלקת הספרים העצובים. לעיתים הסיפור ממש מרתיח, לעיתים ממש מדכא. באופן מפתיע, על אף כל אלה, מצאתי את עצמי "בולע" את הספר. יש בו קסם, ויש בו תקוה. אני מבטיח למי שינסה לצלוח את הספר, שיש בשביל מה. אני ממליץ בעיקר לאוהבי קלאסיקה. ההוויה המתוארת בספר לקוחה מעולם רחוק, שונה ולא יאומן. עולם שהיה קיים בסך הכל לפני כ-100 שנה.
בכבלי אנושסומרסט מוהם3ספר מומלץ מאוד לאנשי הספרות הקלאסית המעמיקה ממעלה ראשונה. אם כי צריך להודות שבתהחלה הוא מעט מייגע אבל מומלץ בחום.