"סיפור פשוט? אתה קורא ש"י עגנון?" אמרה המוכרת בחנות
"כן. סיפור פשוט" עניתי לה
כנראה שהיא התפעלה מהבחירה הזאת, אחרת היא לא הייתה צועקת את זה.
"כן גם הבן שלי כזה!" מיהרה קונה אחרת להוסיף, שלא נחשוב חס וחלילה שהבן שלה לא.
אני לא מתיימר לדעת, אבל אני לא חושב שגם הבן שלה קרא את סיפור פשוט.
"אבל הוא קורא בעיקר מדע בדיוני.. זה הגיל לא?" הוסיפה לאחר רגע.
לא חשבתי אחרת.
***
זה היה הספר הראשון של ש"י עגנון שקראתי. לא, לא קראתי אותו לבגרות. לא, לא סבלתי ייסורי גיהינום בניסיון לשנן ולפענח אותו לקראת מבחן, ולא, אני לא חוזר אליו מחדש אחרי שנים, כי יש לי עוד זמן עד הבגרות (כן, אני יודע שהגיל שלי מראה אחרת, אבל אם תסתכלו בתגובות למטה תבינו).
תיכננתי לקרוא את עגנון לפני הבגרות במתכוון, רק כדי להיות בטוח שהחוויה המענגת שנקראת "בגרות בספרות" והקריאה הידידותית למשתמש בספרי הניתוחים האינסופיים לא ימאיסו עליי את עגנון עוד לפני שקראתי מילה פרי עטו.
איך שלא יהיה, נובל הוא נובל,הרתיעה הטבעית מלקרוא את גדול הסופרים שלנו יצרה אצלי פרנויות שאני לא קולט את כל הסיפור כולו ומפספס את העיקר. אבל במחשבה שנייה, אם דב סדן וגרשון שקד לא הבינו אותו על בוריו, למה לי לחשוש בכלל?

אני בטוח שיהיו כאלה שיצקצקו בלשונם וישלפו את הביטויים הידועים "זה לא מתאים לגיל שלך", "אתה לא תבין" "השפה קשה" "זה לא מעניין בכלל" וכן הלאה וכן הלאה.
אבל אם כל אחד מאיתנו היה עושה כל מה שאחרים אומרים לו, היינו:
א)סותרים את עצמנו
ב)לא מגיעים לשום מקום

אז בהליכה נועזת נגד הזרם, התחלתי לקרוא. ונדהמתי.
מבחינתי, הקריאה בספר נחלקת לשני סיפורים: העלילה עצמה, והלשון.
השפה הזאת, התנכי"ת/תלמודית/גרמנית/יידית פשוט מכשפת.
מהתיאורים הקטנים ביותר של שולחן האוכל, דרך העיירה וכלה בשמיים ובעולם כולו.
לדעתי, התיאור היפה ביותר (ואולי המפורסם ביותר) בספר, הוא גם אחד מהקטנים ביותר:
"יושבת לה בלומה בתוך כתלי ביתה והספר פותח לפניה פתחי עולם".
מי יכול לתאר את האמת הזו יפה יותר מעגנון? מי יכול להפוך קריאה פשוטה בספר לחוויה מסעירה ומרשימה כמו עגנון? מי יכול לדחוק כל כך הרבה יופי במשפט אחד? אומן לשון נכחד כבר אמרנו?

גילוי נאות, גם הקריאה בכל עמוד בספר התחלקה מבחינתי לשתיים:
א) העלילה עצמה
ב) הערות השוליים, שתופסות רבע מהעמוד במקרה הטוב וחצי מהעמוד במקרה הרע.
אבל גם כאן הסתכלתי רק על חצי הכוס המלאה:
אפשר להגיד שקראתי,ואם לדייק למדתי, על החברה היהודית בגולה יותר מאשר מה שכל שיעור היסטוריה יכול להעביר.
מהיום, בכל פעם שאני אשמע "סוחרים יהודים" אני אזכר בצירל וברוך-מאיר.
בכל פעם שאני אשמע "שידוך" הדבר הראשון שיעלה לי לראש זה יונה טויבר.
והכי חשוב, בכל פעם שאני אשמע את המילה "סעודה", מיד תקפוץ לי התמונה של שולחן ערוך ועמוס בכל טוב שניחוחות ממלאים אותו מכל עבר (למרות שהארוחה לא מייצגת דבר חיובי בסיפור).

בלי להגזים, זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, למרות שאני די בטוח שפספסתי חלקים גדולים מהמשמעות המורכבת של הסיפור, ואולי דווקא בגלל זה.
לכל תלמידי התיכון בעבר ובהווה, אני מבין את הקושי שבקריאה אבל ברצינות, נשגב מבינתי להבין מה כל כך נורא בספר הזה, ולמה הוא עד כדי כך טרחני ובלתי נסבל.

אלקים בשמים יודע שאין זה כך (:

"...The truth, it has the habit of revealing itself"

*לפני שאתם קוראים את הביקורת הזאת, כל מי שרוצה באמת להיכנס לאווירה של הספר הזה שייכנס לשיר הבא ושישמע אותו בזמן שהוא קורא את הביקורת:
http://www.youtube.com/watch?v=PLFVGwGQcB0
(זה לא בדיוק שיר, אלא מנגינה)
***
יש ספרים שאחרי שאתה גומר לקרוא אותם את אומר לעצמך "וואו! זה היה מדהים!" ויש כאלה שאחרי שאתה גומר אותם לשנייה, באמת רק לשנייה, הם אמיתיים. Five Little Pigs הוא מהסוג השני.
קרלה קרייל, אישה אמידה ויפה בשנות ה-20 לחייה, נפגשת עם הרקול פוארו,הבלש הבלגי המפורסם, ומטילה עליו משימה: לגלות מי רצח את אביה (אמייס קרייל, הצייר המפורסם) לפני 16 שנים.
באותו זמן כל היו בטוחים שהרוצחת היא אשתו של אמייס, קרוליין. ובאמת לא הייתה שום סיבה לחשוב אחרת: היה מניע, הזדמנות ואפילו טביעות אצבעות של החשודה על הכוס המורעלת. וחרף כל העדויות, קרוליין נשפטה למאסר עולם בלבד. אך גם שם מזלה לא שפר עליה, והיא מתה כעבור שנה בודדה בכלא.
לפני מותה היא כתבה לבתה (שאז הייתה בת 6) מכתב ודרשה שהמכתב הזה יפתח רק כשתהיה בת 21. במכתב קרוליין מצהירה שהיא חפה מכל פשע.
ועכשיו, נחושה שאמה באמת הייתה חפה מפשע, קרלה מבקשת מפוארו לגלות מי הרוצח האמיתי (אם בכלל), ומציגה לפניו את הפתרון החלופי: אחד מחמשת האנשים שהיו בזירת הפשע עשה את זה ("חמשת החזירים הקטנים"):
1.פיליפ בלייק, חברו הטוב ביותר של אמייס.
2. מרדית' בלייק, אחיו של פיליפ ורוקח חובב
3.אלזה גריר, המאהבת הצעירה של אמייס שבאה לגור איתו לתקופה מסויימת בבית המשפחה כדי שיוכל לצייר אותה.
4. אנג'לה וורן, האחות המעוותת בת ה-15 (אז) של קרוליין.
5. סיסילה וויליאמס, האומנת של אנג'לה.
והנקודה הזאת, פוארו יוצא למסע אל תוך הסודות,השקרים והפשעים של האנשים שסבבו את אמייס קרייל ומגלה, להפתעתו, שלאף אחד לא היה מניע לרצוח את אמייס, וכל רמז מצביע על אשמתה של קרוליין...

הסיפור מחולק לשלושה חלקים:
חלק I: ראיון עם כל חשוד אפשרי
חלק II: כל חשוד מספר את אירועי יום הרצח כמו שהוא זוכר אותם.
חלק III: פוארו מציג את המסקנות שלו וחושף את הרוצח.
הספר הזה, שלא כמו רבים אחרים של אגאתה כריסטי, הוא פסיכולוגיה טהורה. שום דבר לא באמת קורה בסיפור הזה, הוא קורה כל כולו בעבר. זה יכול להיות קצת מרתיע, אבל זה באמת מרתק.
הספר הזה מיוחד בעיקר בגלל שהוא מראה את היכולת של כריסטי ליצור דמויות חזקות (דבר שהיא לא הייתה כל כך חזקה בו) ולתת לכל אחת מהן את המעמד שלה לספר את הסיפור בצורה ובסגנון שונה לחלוטין.
וכמו שאמרתי בהתחלה, אחרי שפוארו אוסף את כל הנוגעים בפרשה חזרה למקום ההתרחשות, ואחרי שהוא מציג את מה שקרה באמת (או שאולי זה אותו הדבר שידענו מההתחלה?), רק אז, לרגע קסום אחד, הכל אמיתי. הדמויות, הקורבן וכמובן הרוצח, הם כולם קמים לתחייה ובאמת תופסים את תשומת הלב והרגש של הקורא.מעט ספרים יכולים לעשות את זה ואני מכיר אנשים שהיו מרימים את אפם בזלזול למשמע המילים "אגאתה כריסטי" ו"ספר רציני" בנשימה אחת.
אבל הספר הזה הוא שונה, יש בו את המיטב של אגאתה כריסטי: רוע,טוב,טרגדיה,שמחה,דמויות,פסיכולוגיה וכמובן המון הטעיות בדרך.
הדבר היחיד שעלול לקלקל לקורא את הקריאה יהיה הציפייה לסוף מפתיע במיוחד כמו שיש ברוב ספריה. אז אל תצפו לזה, יכול להיות שהסוף יבוא לכם בהפתעה אבל היא בהחלט לא תהיה הגדולה ביותר שאגאתה כריסטי יכולה להפיק.
אבל השיא של הסיפור הוא רק אחרי חשיפת הרוצח, כשפוארו מסביר באחד המונולוגים הטובים ביותר שלו את המניעים האפלים שהיו מתחת לפני השטח שלבסוף שהובילו למותו של הצייר המהולל.

וכשהוא יגמור לדבר, פוארו ישים את כפפותיו, ייקח את מקלו,יחבוש את הכובע הקטן והעגול שלו ויצא מהחדר. ולאחר דקה אחרונה של דומיה, יפרדו כל חמשת האנשים שהיו קשורים בפרשה הזאת וילכו כל אחד לדרכו, כשהעבר מרפה מהם ומשחרר אותם לחופשי.

לכאורה.

***

***

***

יצירה אלמותית על הדרך שבה נכון לנהוג בחברה והדרך שבה יש לחיות את החיים כדי להגיע לאושר.
במרכז העלילה עומדות שתי אחיות, אלינור הקרה,המחושבת והזהירה שלא נוטה להביע רגשות ומריאן הרגשנית, מלאת להט וחסרת זהירות.
ג'יין אוסטן מזכירה כבר בפרק הראשון כי שתי האחיות חכמות ורגישות במידה שווה אבל כל אחת מביעה את זה בדרך אחרת.
הרבה אנשים חושבים שאלינור היא דוגמה ומופת להתנהגות נכונה ומריאן טועה בכל מה שהיא עושה אבל ג'יין אוסטן מראה דבר אחר בכלל, היא לא משבחת את אף אחת מהאחיות ומראה גם את היתרונות וגם את החסרונות שבתבונה ורגישות:
מריאן הרגישה מתאהבת יותר מדי בגבר ונוהגת בחוסר זהירות ביחסים ביניהם.
אלינור לעומת זאת, זהירה מאוד במעשיה אבל בכך היא מחמיצה את ההזדמנות שלה לחיות עם מי שהיא אוהבת.
מלבד אלה, ג'יין אוסטן מתעסקת בנושאים שמופיעים ברוב ספריה, כסף ומעמד חברתי, נושאים שעושים את הספרים שלה לרלוונטים מאוד גם כיום.
מעל לכל, זהו סיפור על שתי אהבות, שונות לחלוטין, שהצליחו לגבור על אלפי המכשולים שנערמו בדרכם בדרך לאושר.
הספר הזה מראה גם כמה חשוב לאזן בחיים בין תבונה ורגישות, וכנראה השפיעה על הרבה קוראים בעזרת יכולתה המדהימה של ג'יין אוסטן לכתוב,להרגיש ולהעביר את הרגש אל הקורא, גם אחרי 200 שנה.

"כל החיות שוות, אבל יש חיות ששוות יותר"
אין על מה להיתווכח, אלגוריה פוליטית מעולה חובה לכל אחד לקרוא.
"זו ההיסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה והתירוצים המצויינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התורה המקורית"
זהו תיאורו של ג'ורג' אורוול לספר הזה שעבר תלאות רבות לפני שהתפרסם (על בעיות פירסומו של הספר אפשר לקרוא את ההקדמה שכתב אורוול לספר "חופש העיתונות" ובאחרית הדבר).
המשל והנמשל ברורים לחלוטין, אורוול דאג לוודא זאת כשמינה את החזירים כאלה ששולטים בחווים ואלה שגרמו גם לשיעבודה וסטייתה של המהפכה מהדרך.
הגזלנות הזאת, היצר הנורא הזה של החזירים לקחת לעצמם את הכל שמתפתח ככל שהספר נמשך והעובדה שהם מצליחים גם להסביר זאת לחיות האחרות עצוב כל כך שהוא כמעט מעלה גיחוך.
בכישרון מדהים אורוול מתאר מהפכה עצומה בעזרת "סיפור ילדים" קצר (הסיפור כולו לא עולה על 85 עמודים) על חווה קטנה שמאסה בשליט שלה והחליטה לעשות מעשה.
בשורה התחתונה, פשוט מבריק הכתיבה, האלגוריה, המסר, המחאה הכל, ספר מעולה.

קלאסיקה בלשית מעולה.
בתור אחד שאוהב יותר את הסגנון של אגאתה כריסטי הרקול פוארו ומיס מארפל שמשתפים אותך בחקירה ומצאים איכשהו סוף מפתיע לתעלומת הרצח הנוראית אני חייב להגיד שהעובדה ששרלוק הולמס עושה את זה אחרת לא מפחיתה מהספר.
הקורא לא אמור לפתור את התעלומה (למרות שיצא לי לפתור כמה בעצמי)והרמזים המסתוריים המועטים שהולמס זורק לך לא יעזרו לך להבין את התעלומה, כי בהסבר (הגאוני) שהולמס תמיד מציג בסוף הסיפור הוא גם מספר איך חקר דברים שלא היו נודעים לקורא.

הולמס הוא פשוט דמות מרתקת, מן אב-טיפוס לגאון מתבודד שלא רואה הרבה אנשים מלבד לקוחותיו וידידיו הקרובים ובעל הרגלים משונים ביותר.
השילוב בינו לבים ד"ר ווטסון הוא פשוט גאוני, הם מתאימים אחד לשני בצורה מושלמת.

אני זוכר במיוחד לילה אחד כשקראתי את הסיפור "תעלמות הרצועה המנוקדת" הפחד כמעט הרג אותי (ביחס לעובדה שאני קורא את הסיפור בחדר חשוך ב-2 בלילה) אני לא אשכח איך קראתי כשהלב שלי עצר את פעימתו את הקטע בו מספרת האחות (שמה הלן) על דבריה האחרונים של אחותה לפני שמתה:
"אך כאשר גהרתי מעליה- הצטווחה לפתע בקול שלא אשכח לעולם:
"' הו, אלוהים! הלן! זו היתה הרצועה! הרצועה המנוקדת!"
קונן דויל בהחלט מצליח להעביר את התחושה הזאת של פחד לקורא (ביחוד ב-2 בלילה), עד היום יש לי צמרמורת כשאני קורא את השורה הזאת.

בכל הסיפורים התעלומות מיסתוריות וכמעט בלתי אפשריות (לכאורה) מסמכים סודיים שנעלמו בלי להשאיר עקבות, בית שמחלונו מציץ פרצוף מעוות וחולני, אישה שמתה מוות מיסתורי בזמן שהייתה נעולה בחדרה, משרת שנעלם בלי להשאיר עקבות, את כל אלה מפריך הולמס לכל הרוחות ומוכיח בעזרת שיטות חקירה משונות שלכל דבר יש הסבר הגיוני.

היו גם כמה חסרונות בספר, הבולטים שבהם הוא המבנה שיש לסיפורים (אפשר ממש לראות אותו בכל סיפור וסיפור) ואם זאת אני מתרשם, לקונן דויל היה בסה"כ חודש לכתיבת סיפור ואם ניתחשב בעובדה שהוא שנא את הולמס זהו הישג.
גם חלק מהפתרונות לתעלומות לא תמיד סיפקו אותי, קשה להסביר, אני פשוט ציפיתי כנראה לאיזה פתרון מפתיע ומקפיץ בסגנון אגאתה כריסטי.
פרט שולי מאוד (שכנראה מציק רק לקטרנים כמוני) הוא השמות של הסיפורים, חלקם נשמעים מטופשים אם לא קוראים את כל הסיפור ומבינים כמה טוב הוא.
פרט מיוחד הוא שמתוך 23 סיפורים ב-8 מהם הולמס אכן מצליח לפתור את התעלומה אך לא לתפוס את הפושע, דבר שמותיר הרגשה של מיסתורין בנוגע לגורלם של הפושעים (אחרי שגמרתי לקרוא את הסיפורים תהיתי מה עלה בגורלם, מאוד מעורר מחשבה).

כהרגלו פותר שרלוק הולמס את התעלומות המסובכות בהרבה היגיון, הומור בריטי יבש והכי חשוב הוא מוציא את המשטרה מטומטמת בכל פעם מחדש.

למרות שדויל שנא את הולמס כי חשב שבגללו לא לוקחים אותו כסופר רציני העובדות מדברות בעד עצמן, הוא התברך ביכולת לכתוב סיפור בלשי מקסים אם כי לא תמיד מגוון בדמויות, ויצר את הבלש הנודע ביותר בהיסטוריה (למרות שאני תמיד אשמור מקום בלב לבלש בלגי שמנמן וקשישה אנגלייה תמימה למראה) שהשפיעה על כל כותבי סיפורי הבלשים שבאו אחריו.

מבין כל הסיפורים אני ממליץ במיוחד על "תעלומת הרצועה המנוקדת", "הבעיה הסופית", "תעלומת עמק בוסקומב", "הפנים הצהובות" ו"הטקס של בני מסגרייב".
למרות זאת כל הסיפורים היו מרתקים, ללא יוצא מן הכלל.

שמעתי הרבה שבחים על הספר הזה ומעולם לא יצא לי לקרוא אותו, יום אחד בשבת בבוקר אני מוצא 2 ספרים על השולחן שלי: את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" והשני הוא לא חשוב כרגע.
הסתבר לי שאבא שלי הביא אותו מחבר שלו שהוא מעריץ מושבע של מדע בדיוני (וספרים קלאסיים), וככה התחלתי לקרוא.
הספר, שמכיל בסה"כ 143 עמודים מכיל בתוכו חומר רב למחשבה, צחוק ועוד מחשבה.
הסאטירה החברתית שבספר הפילה אותי, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (מה"ל) מפרש את המושג "הנשיא בגלאקטי" כך:
אדם שכל תפקידו הוא להסב את תשומת הלב של הציבור מהממשלה והלאה, אין לו באמת סמכות או כוח בידיים והוא בסה"כ בובה של חברי המועצה. זאת הסיבה שאדם שהוא רברבן, שחצן וחמדן הוא המושלם ביותר לתפקיד כזה.
ביד אמן מעביר דאגלס אדאמס בעזרת מילים פשוטות ביותר (ולעיתים בסלנג ממש)לקורא את ההומור הרב שבספר ואת כל הדיאלוגים,המושגים במה"ל ושאר תיאורים שטבולים באיגיון שגורם לך לתהות על משמעות החיים וכמעט להשתכנע כי הסיפור המוזר על היווצרות כדור הארץ אותו תווה אדאמס לאורך הסיפור הוא אכן אמיתי וכי עכברים הם יצורים היפר-אינטילגנטים שלא אנחנו עורכים ניסויים עליהם אלא הם עלינו.
לעיתים הייתי מוצא את עצמי צוחק בקולי קולות מהדיאלוגים שיש בהם הרבה הומור ואיגיון שמאפיינים בריטים.
הספר מציג הסברים לדברים שנראים בהתחלה מטופשים אך לאחר מכן נראים איכשהו הגיוניים כמו למה מגבת היא דבר מאוד חשוב כשאתה טרמפיסט בגלקסיה או למה כשאתה מציג הוכחות לקיום אלוהים אתה בעצם מפריך את קיומו.
היו גם קטעים רבים בהם אדאמס מציג מושגים חלליים שלאף אחד אין מושג בהם, צריך קצת יותר ריכוז לקטעים האלה שמערבים בותכם מושגים מדעיים (בדיוניים כמובן).
הספר פשוט נגמר מהר מדי, חבל שהוא חילק ככה את הספרים, ובכל זאת נהנתי מהספר בצורה שבאמת קשה לתאר במילים, רק מי שקרא את הספר והבין את ההומור של אדאמס יבין למה אני מתכוון כשאני אומר את זה.
לסיכום: ספר קליל בעל תובנות מיוחדות, עם משפטים קצרים בעלי משמעות גדולה ומדע בדיוני שנכתב כאילו הוא האמת לאמיתה.

הספר הטוב ביותר מבין 4 הרומנים של שרלוק הולמס וכנראה גם בין כל קבצי הסיפורים.
העלילה מותחת, שופעת ברמזים, בדמויות שיש להם סודות ודברים להסתיר וכמובן הסביבה בה מתרחש רוב הסיפור תורמת לאווירה הקודרת הזו של רומן גותי (כל האזור שבו הספר מתרחש מוקף בביצות ובמזג אוויר סוער).
ארתור קונן דויל מעמיס בספר הזה תעלומות רבות למן ההתחלה: אדם מיסתורי שנראה משוטט באזור, הכלב הרצחני, המשרתת נוהגת לבכות בלילות מסיבה לא ידוע ואם כל זה לא מספיק אסיר פסיכופט ברח מהכלא ומסתובב חופשי ואף אחד לא מוצא אותו.
הספר מסופר בצורה כל-כך קולחת,מותחת ומעניינת שהיו רגעים שהרגשתי שהכלב הולך לצאת מתוך הספר ולהרוג אותי.
שרלוק הולמס כהרגלו משתמש ב"יכולות ההיקש" שלו (ככה הוא מכנה אותם) מחבר את הרמזים ופותר את התעלומה (עוד דבר שחשוב להזכיר באף ספר או סיפור קצר של שרלוק הולמס הוא לא אומר את המשפט הידוע "אלמנטרי ווטסון", המשפט הזה הוסף ע"י הרדיו והטלוויזיה מאוחר יותר), לאלה שמצפים לפתרון סטייל אגאתה כריסטי שהרוצח מתגלה ממש בעמוד האחרון אל תצפו לזה, הפתרון אומנם מתוחכם והרוצח זה כמובן מישהו מהדמויות אבל אל תצפו לטוויסט מטורף בעמוד האחרון כי הולמס מגלה אותו כבר קודם, למרות זאת זה לא גורע מהסוף הנהדר והמותח בו כל הקשרים והסיבוכים מותרים, הדמויות מאושרות והולמס חוזר ביחד עם ווטסון למקום משכנו האגדי ברחוב בייקר.
בשורה התחתונה: מעולה