אחרי 40 שנה חזרתי לספר. (כספר שמע שנתיבה עצמה מקריאה אותו )
ספר חובה. הממואר של נתיבה שכדרכה בוחנת בעין צלולה ובלב פתוח את שוברת מיתוסים בחדות אבל גם ברחמים.
יותר מתמיד הוא כל כך אקטואלי.
מומלץ לכולם

משהו בכריכה משך את ליבי, ולא טעיתי. סיפורים קצרים כתובים נפלא, נוגעים ללב. גיליתי סופר מוכשר ורגיש. מקווה שנזכה להמשך. ממליצה בחום.

את הספר אהבתי מאד, אתם מוזמנים לקרוא מה שכתבתי עליו בבלוג שלי
תודה
http://roashhorot.blogspot.com

...השני הוא ספרו של חיים באר "אל מקום בו הרוח הולך".
הכתיבה המייגעת הקפיצה את אצבעותיי בדילוג על קטעים ודפים שלמים, ולא נראה לי שהפסדתי משהו בדרך. העלילה הזויה, הקטעים הארוטיים מופרכים, הדיאלוגים שטחיים, והדמויות לא משכנעות. היתה לי הרגשה שחיים באר, החליט לכתוב ספר על פי מתכון לרב מכר. ויצא לו רומן סתמי .
סליחה חיים, אבל גם פה נתקפתי בגעגועים ל"נוצות", "חבלים" ו"לפני המקום".
לרשימה המלאה בבלוג שלי:
http://roashhorotvarod.blogspot.com

לאחרונה קראתי שלשה ספרים של סופרים ישראלים. שניים מהם נחשבים זה שנים כסופרים מהשורה הראשונה, והשלישי כוכב עולה ובצדק.
הראשון היה ספרו של א.ב. יהושע "חסד ספרדי".
למרות מאמצי לא הצלחתי לסיימו. סיבוכי לשון ועלילה, רב הנסתר על הגלוי, אבל יותר מכל. משהו בספר לא שכנע אותי. מבחינתי היתה חסרה בו אמת, מין תחושה עמומה שהסופר מזייף, קצת עובד עלי.
סגרתי את הספר ונתקפתי געגועים לספריו הקודמים של א.ב. יהשע, ל"מר מני", שקראתי אותו מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, התגעגעתי ל"מסע אל תום האלף" ואפילו ל "מאהב". ואילו עם "חסד ספרדי" הצלחתי להתגבר על נדודי השינה שלי.

לרשימה המלאה בבבבלוג שלי:
http://roashhorotvarod.blogspot.com

אני רוצה להודות לאשכול נבו, שהחזיר לי את עונג קריאת ספרות ישראלית.
הספר "נוילנד" הוא ספר של מסעות חיפוש, חיפוש במרחב הגיאוגרפי, ובעיקר חיפוש של אנשים בנבכי הנפש של עצמם, מסע חיפוש של אנשים פרטיים אחרי אהוביהם שבמקביל עורכים מסע חיפוש גם אחרי חייהם.
את המסעות הפרטים של הגיבורים מלווה באופן סמוי מסע חיפוש קולקטיבי שמצטרף לעלילה. מסע החיפוש של הישראלים, של היהודים, מסע חיפוש של המדינה את עצמה.
אשכול נבו אינו מצטעצע במילים, הדילמות סבוכות וכך גם הגיבורים, אבל הוא מצליח להגיש אותם לקורא בפשטות משכנעת ואמיתית. שפת הכתיבה, האופיינית לאשכול נבו, היא יום יומית אבל מצליחה לגעת בפצעים הכי פתוחים של הישראליות ובשאלות הכי עמוקות של חברות, זוגיות, ואהבה. אשכול נבו לא צריך להשתמש בארוטיקה גלויה ותיאורים מיניים בכדי לשמור על הקורא, להפך, "שמירת הנגיעה" של הגיבורים, לא תניח את הספר מידכם.
אני מסמנת את הספר הזה כספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי זה זמן רב.
ואני כבר מתגעגעת לספרו הבא של נבו.
לרשימה המלאה בבלוג שלי:
שלשה ספרים וגעגוע
http://roashhorotvarod.blogspot.com/

אחרי אות מאבשלום, הספר הזה הוא נפילה גמורה.
בנאלי, מלא בקלישאות, שפה רדודה. לא הייתי מגדירה אותו כספרות, לא בטוח שאוכל לסיימו.

לא הפסקתי לצחוק ולדמוע, הרגשתי כאילו הוא מספר את הסיפור האישי של משפחתי, אמנם בגליל ולא בעמק, אבל אותה מנטליות, אותן דמויות.
פיסת א"י שלעולם לא תמצאו בספרי ההסטוריה. לא להחמיץ

לא הנחתי אותו מידי עד שסיימתי אותו. אולי לא יצירת מופת במובן הספרותי, אבל עלילה מרתקת, משלבת עבר והוה, הסופרת בקיאה בהסטוריה היהודית ומחייה פרקים בתולדות היהודים. מרתק.
מומלץ, הביאו את הספר מתנה לנכדים ולילדים, הספר יקרב את ההסטוריה לליבם. מומלץ בחום.