חייו של אדם יכולים להיות קשים עד אימה כשהוא קם בבוקר ואינו יודע היכן ישתה את הקפה שלו. יורם התעורר בבוקר החורפי ההוא והחליט להתחמם עם הפוך חזק ב"צזאר", מרחק רבע שעה הליכה מביתו.


לאחר שנכנס אל בית הקפה ובירך את הזקן שתמיד ישב שם, התיישב בפינה. הוא פרש במיומנות את העיתון, שכבר הוכתם באצבע לחה ובשוקולד, וקרא:


"בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על מותו בטרם עת של שוקה תמרי.


אב, סב, אח, חבר, לוחם".


על אף שלא הזמין כלום, אחרי כמה שניות הגיעה המלצרית עם קפה ועוגת שמרים.


"משהו חדש?" שאלה, כשהניחה בעדינות את הספל. נדף ממנה ריח קלוש של סיגריות כבויות ושמפו.


יורם לא הסיר את מבטו מהעיתון, לגם וענה בקול עמום משינה ומקפה: "חבר שלי מת."


מיד התחרט ששיתף אותה. רצה שתניח לו, ולכן לא הביט בה גם כשאמרה שהיא מצטערת.


במהלך השעות הבאות, בפה מר מקפה ובחניכיים חולים, קרא בחוסר ריכוז את מה שהיה קורא מדי יום בעניין ממשי. אל מול האותיות ותצלומי הספורט והמגזין, שאותם בחן בכל בוקר, ראה את מודעת האבל התחומה היטב בקו שחור, מוחלט, סופי, ואת פניו הנוראים של שוקה, פנים שמדי פעם היו מגיחים באמצע הלילה, מבין הסדינים והשמיכות, ונעלמים כשהיה פוקח את עיניו, מבוהל ומזיע.


*המשך העלילה בסיפור המלא*