נסו לדמיין תחנת רכבת תחתית בלונדון. מדרגות מעופשות שמובילות אל מתחת לאדמה ולצידן שלט עם המילה "Underground", כי בשונה מבאמריקה, ששם אומרים סאבווי, או בכלל ממוסקבה ופריז, ששם זה מטרו, באנגליה זה אנדרגראונד.
וזה נקרא ככה בצדק, שהרי, זה מתחת לאדמה. ושם, יש מנהרות מלוכלכות הומת אנשים, שכולם בטוחים לחלוטין לאן הם אמורים להגיע, ואיך הם יגיעו לשם, והם לוקחים את הכרטיסים ומעבירים אותם במכונה ועוברים בשערי המתכת הקטנים האלו. והם עולים ויורדים במדרגות נעות, וכל מי שרוצה לעמוד ולחכות שהמדרגות יביאו אותם לאן שהם רוצים, עומד בצד ימין של המדרגות ונותן מרחב למי שרוצה לרוץ ולמהר ולהגיע כמה שיותר מוקדם. וכולם יודעים מה צריך לעשות ואיך, ואת זמני ההגעה ואת התחנות. ובעצם, תחנת רכבת תחתית באנגליה היא כמו מכונה משומנת היטב, שכל החלקים בה פועלים בדיוק איך שהם אמורים.
ובין כל החלקים האלו, שפועלים לפי התוכנית המקורית של המתכנת של המכונה המורכבת הזו, נמצא אדם אחד, רק נער, ונער שלא מהסביבה ושמעולם לא ראה לפני רכבת אמיתית או מדרגות נעות או כרטיסים שהם בחלקם צהובים ובחלקם כתומים. והנער הזה הוא לא בדיוק נער רגיל, כי יש לו אולר בכיס אחד וחולדה בכיס השני, והוא לא מבין את חוקי החברה כמו שהוא מבין את חוקי המתמטיקה, וחוץ מזה הוא ברח מהבית שלו, כי אבא שלו מפחיד אותו עכשיו והוא רוצה ללכת לאמא שלו.
ומה הייתם חושבים על אותו ילד, בקושי נער, שנמצא שם? כי הוא לא רגיל, ואתם יכולים להבין את זה מהצורה שבה הוא מתאר דברים ובצורה בה הוא מתנהג והצורה שבה הוא מתאר את הצורה בה הוא מתנהג.
אני אגיד לכם את זה כאן ועכשיו- כריסטופר הוא ילד עם לקות שכלית. לקות התנהגותית וחברותית, אם לדייק. והוא מכיר את כל המספרים הראשוניים עד 7,507 וקיבל 100 בבגרות במתמטיקה של חמש יחידות למרות שהוא רק בן חמש עשרה ואיזה מין ילד בן חמש עשרה בא ועושה בגרות במתמטיקה של חמש יחידות ומקבל מאה?
ובכן, אם כבר העליתי את השאלה, אז ילד שאוהב כלבים יותר מכל דבר אחר בעולם, ושקרא את הספרים של סר ארתור קונן דויל ויודע שבעצם שרלוק אף פעם לא אמר, "זה אלמנטרי, ווטסון." במקור, ושיש לו קופסאת אוכל מיוחדת ושהוא לא מדבר עם זרים ושיש לו חולדת מחמד בשם טובי וכשהוא מרגיש שהעולם סוגר עליו ומגיע הרבה יותר מידע והוא לא מצליח לטפל בכולו הוא פשוט צורח או מסתגר בתוך עצמו באופן הכי פיזי שהוא מסוגל אליו, ושהוא מרביץ כדי להתגונן ושהוא יכול לפגוע הרבה יותר עם המילים שהוא לא אומר מאשר עם הזרועות או האולר שלו.
הוא לא ילד קל, נופר כבר אמרה. לא קל לטפל בילד עם אוטיזם. לא כשהוא כל כך לא אוהב שנוגעים בו עד שהוא צורח כשמחבקים אותו או נוגעים בו כדרך אגב בכתף. לא כשהוא לא מבין איך נימת הקול והפנים של האדם שהוא מדבר איתו קשורים לדברים שהוא אומר. לא כשהוא מתייחס לעובדה שאמא שלו שכבה עם השכן בכזו אדישות.
ברגע שהתחלתי את הספר החלטתי שאני אוהבת אותו. הכתיבה, שכל כך התאימה למארק האדון, שזכרתי כבר מבום!, ספר שמספר על ילד ביסודי וחבר שלו שמגלים ששניים מהמורים שלהם הם חייזרים והם יוצאים למרדף אחריהם עד סקוטלנד או משהו. והכתיבה הזו, שמאפיינת חשיבה של ילד שאני אוהבת כל כך, כי הפשטות הזו, והישירות הזאת פשוט זורמים לי חלק בראש.
ואז קראתי שוב את הביקורת של נופר על הספר. וחשבתי לעצמי, רגע, מה בעצם אני מרגישה לגבי הספר הזה?
שהרי, למרות האהבה שלי לזרימה של הכתיבה, לא יכולתי לומר מה הרגשתי בנוגע אליו, אילו רגשות הוא עורר בי.
וכשסיימתי, כשהפכתי את הדף האחרון המלא בחישובים מתמטיים שפשוט מורכבים מדי לחשיבה המוגבלת שלי, שבקושי מצליחה להסתדר עם משוואות פשוטות, הכתה בי ההבנה, שלמרות הכל, למרות הכתיבה המהנה והעלילה המענה מעט, אני באמת ובתמים לא מרגישה כלפי הספר הזה כלום. שום צמרמורת לא עברה בי. שום ריקנות מהדהדת שצועקת בתוכי שלעזאזל, הספר נגמר. לעזאזל.
בכל זאת, ספר ששווה קריאה. ספר ששמור לזמן הפנוי בסופי שבוע, בין ספר מרגש אחד לאחר, כשרוצים כבר מנוחה מהפילס שיש בשפע מכל ספר איכותי אחר.
