מאוהבת ביצירותיו של אייטמטוב. כמו בסיפורים קצרים אחרים שלו הוא מצליח לקחת עלילה פשוטה ונדושה ולהפוך אותה ליצירת מופת של ממש. איך שהוא הסופר מצליח להעביר הלך רוח של תקופה שלמה, הריחות, המראות והצלילים בסיפור קצרצר ולרגש עד דמעות. לפעמים לא רוצים לסיים לקרוא ספר כי הוא מעולה. אני לא רוצה לסיים לקרוא את יצירותיו כי הם ליגה משם עצמם.

"זמן רב ישב השטן בבטלה משעממת עד שבא האדם לעולם, זה היחיד מכל הנפש החיה על האדמה שמצא בשטן מיד את מינו והתחיל לטפח את הרוע מיום ליום, ממאה למאה". את המשפט הממצה הזה הקדיש הסופר צ'ינגיס אייטמטוב לסטאלין, האיש ששלח את אביו למות בגולאג ושבימי שלטונו מתחוללת "המלחמה הפטריוטית הגדולה" שבצילה נכתב סיפור האהבה הקצר והנפלא הזה.

כשפיניתי את עזבונו של אבי ז"ל נתקלתי בספר הזה בין מאות הספרים שהשאיר אחריו. הייתי זקוק למנוחה קצרה, בעיקר נפשית, התיישבתי על אחד הרהיטים המאובקים ונטלתי את הספר הזה בעיקר משום שהיה דק (94 ע'). סיימתי אותו תוך כשעה ומשהו בהרגשה שעברתי חוויה.
זה סיפור על אהבות. אהבת הסופר לארצו ולתקופה שעברה ולא תשוב עוד, אהבת בוסר של נער לאישה ואהבת גבר ואישה (כנראה שאפשר לכתוב סיפור אהבה שאין בו סקס, סמים, כסף, כוח, תהילה מזויפת או כל יתר המרכיבים של "ספרות" ה-50 גוונים בת זמנינו).

הסיפור מתרחש בקולחוז חקלאי בקירגיזיה בזמן מלחה"ע השניה. ג'מילה היא כלה טרייה של חייל שנשלח למלחמה, דניאר הוא חייל פצוע שחזר לכפר להחלמה ובין השניים מתפתח סיפור אהבה מסוכן. צופה בהם המספר סאיט, נער מתבגר בעל נפש אומנותית המאוהב בסתר בגיסתו ג'מילה. ברקע ישנם הכפר והקולחוז המתנהלים בצל המסורת השבטית של עמי הקווקז מחד והשלטון הקומוניסטי-סטלינסטי מאידך.
בין השורות הסופר מעביר ביקורת על השלטון הקומוניסטי מהתקופה הסטליניסטית ועד תקופת ברז'נייב בה נכתב הספר (1980).

ספר קצר ויפה על אהבה שהצליח לרגש אפילו ציניקן כמוני.

הזמנתי את ג'מילה מהסיפריה וחיכיתי . גם המתנה וציפייה למשהו שאוהבים
כזה שלא מגיע או ניתן להשיג באינסטנט גם הוא משהו שלא קורה הרבה היום.
גם סיפור האהבה כאן הוא משהו שמתבשל לאט לאט בערך כמו מכחול וצבעים
שצובעים את הקנבס בציפייה לערבוב ודיוק מושלם. אך ציור האהבה כאן הוא הרבה הרבה יותר
מעבר לכל דמיון .היצירה כאן משתרעת בפאתי ערבות קזחסטן היכן שהאדמה בוערת בחום ככבשן
ושמש ערב ענוגה מפליגה אל מעבר לאופק..הכל הכל כל כך ציורי . הכפרים ,האנשים ,הצחוק הזיעה
של אנשים פשוטים בערבות האכזריות שבניהם יוצאים למלחמות והעול נשאר ביידי הנשים והילדים,דקות האושר שלהם
משום מה נראות רבות משלנו למרות כל הקידמה אצלנו והפשטות אצלם.

המאמץ הגופני שבהבאת פרנסה הגונה לבית ,כבוד ערך המשפחה והתאור של הלאות בסוף יום עבודה
כל כך פסטורלים מכאן..

"יריעת לבד נתלשה מהאוהל ופרכסה, חובטת בכנפיה כציפור ירויה. גדם ניתך בפרצים עזים, כמכסה את הארץ בנשיקות."
השפה העשירה פשוט מחלחלת בשיא ההוד והיופי שקיימים.

בסיפור מעורבים רגשות שאצורים בהרמטיות בגוף כמו קיטור שאוצר בתוכו ומשחרר באיטיות את האדים.
"הורס" אותי בקיצור. אייטמטוב לא מוכן לשחרר לנו אנחת רווחה לקוראים הוא מחזיק אותם קצר
ומשחרר כל פעם נשימה קטנה ,אנחה קטנה ,מנגינה לעת ערב שקורעת את הלב.

והמתח הזה בין השורות שכקורא אתה כבר מתאפק כל כך הרבה עד שהוא סוף סוף מגלה טפח מעבירה אותי על דעתי.

לא מספרת עוד !!לכו לקרוא וזהו.

ספרון דק זה החובק 94 עמודים הוא תמצית האמירה "כמה קטן, ככה גדול. זהו סיפור אהבה פשוט המתואר ללא הרחבת יריעה לא נחוצה. הסיפור מתרחש בקירגיזיה לנוף הערבות האין סופיות המגמדות את האדם או שמא רק מחזירות אותו לגודלו הטבעי.
הסיפור נפרש על תקופה קצרה, עת קציר בכפר קטן ונידח בו שולטים זקני הכפר המכתיבים את אורחות החיים כפי שהיה מאות שנים קודם לכן. את סיפור המעשה מספר לנו האח הצעיר במשפחה שמפאת גילו לא גוייס למלחמה. "...בקיץ הבלתי נשכח ההוא, כשפרצה המלחמה,הובערו המדורות בערבה, עדרים של סוסי קרב ציעפו אותה באבק לוהט, הרצים שעטו לכל עבר. אני זוכר את הקזח הרוכב על הגדה שמנגד וצועק בקול רועים גרוני: עלו על האוכפים קירגיזים, האוייב בשער." (עמ' 60)
אל הכפר השומם כמעט לחלוטין מגברים מגיע חייל פצוע שנשלח "לביתו" למרות שהוא חסר בית. שם מתרחש המפגש בינו לבין המספר ובין ג'מילה אשת אחיו של המספר. אותו אח צעיר המספר לנו את הסיפור אינו יודע לתת שם להרגשתו כלפי ג'מילה ורק לאחר מעשה מבין שהוא מאוהב בה.
זהו סיפור על אהבה אסורה הצולחת ועוברת מעל מנהגי השבט, המסורת ושאר גינונים הנהוגים במקום כי את האהבה כידוע לא מנצח דבר.
"...דבר מה נאגר והבשיל בנשמתה וביקש לו מוצא והיא התיראה מפניו. בעת ובעונה אחת התייסרה ברצון ובאי הרצון להודות בפני עצמה שהיא מאוהבת, בדיוק כשם שאני רציתי ולא רציתי שתאהב את דניאר: הלוא אחרי ככלות הכל כלתם של הורי היא, אשת אחי" (עמ' 67).
הסיפור זורם ישר ולעניין, ערבות עצומות, עת קציר וזוג שאהבתו נראית בלתי אפשרית אוהב גם אוהב למרות הכל.
"זהו סיפור האהבה הטוב ביותר שנכתב" אומר נתן זך באחרית דבר לספר. אל תחמיצו.

אין בנמצא ספרים כאלה,
שהם פרוזה,
המעורבבת בשירה פילוסופית,
רבת עומק,
חתרנית,
נוקבת,
אך לא נטולת רגישות,
ועדינות נפש.
העדינות בה בשפע, ככלה בתולית וענוגה ביום חופתה,
השומרת על תומתה.
כנגן הפורט על גיטרת רגשותיו את כמוסות ליבו ושאיפות חייו ומביאם אל תודעת אהובתו הנעלמת, החמקמקה.
ספרים אשר נכתבו מתוך אהבה טהורה ואידיאלוגית ולא מתוך מניע של בצע כסף והתעשרות מזדמנת.
אלה אמירות שחוקות ומכובסות אך במקרה זה, הקלישאה מנצחת ובגדול. ספרים דקיקים, מנימליסטיים, שצופנים בתוכם רובדים לשוניים ותיאוריים רחבים, אשר קימוץ במילים אינו ערובה להמעטה בחשיבות עולם רגשי ונפשי עשיר ומפולפל. במעט מילים ניתן לומר הרבה מאוד וביכולת זו מצטיין הספר יותר מספרים רבים אחרים, ספרים עבי כרס, שמנמנים שרב המלל על האיכות.
מן המילה הראשונה הקורא מפלס לעצמו דרך אל עולם מסובך, מופלא ומאופק ובת בעת רוחש ומבעבע מתחת לפני השטח, גדוש מראות, צבעים וריחות המציפים את כל החושים יחדיו- העיניים, הניחרים ואפילו את חוש המישוש והשמיעה, שותפים לחוויה אלמותית ובלתי נשכחת.
התיאורים חדים ומדויקים עד שבאפשרות הקורא לעצום את עיניו ולדמיין מולו את פלאי הטבע המתוארים בספר. את נהימות הרוח הענוגה והמשתובבת בקלילות וניבזות כאחד, פורעת רעמות שיער כהנפת אצבע דקיקה, אוושת העלים המרשרשת ביום סתווי אדמדם, ריח הלענה החרפרף והמתוק, המרטיט בנחיריים לאורכו של היום.
בסמוך לכל אלה, או שמא יותר מדויק לאמור בצל כל אלה, נרקם לו סיפור אהבה קטן אך בו- זמנית כביר. פשוט אך גם עשיר, ממלא ומרחיב את הנפש ככל שהדפים חולפים להם ביעף.

סיפור האהבה בין ג'מילה לבין דניאר הוא סיפור פשוט המתרחש על רקע מלחמת העולם השניה, כאשר בעלה של ג'מילה נשלח אל החזית והיא נותרת בגפה, תורמת את חלקה למשק הבית בהעדרו. מדובר בבחורה צחקנית, עצמאית שיודעת לעמוד על שלה ובמידת הצורך להעמיד אחרים במקומם.
דמות יחסית חריגה בנוף השמרני והקומניסטי של ימי ברית המועצות, כאשר קירגיסטן [ דאז קירגזיה] הייתה נתונה לשליטתה של רוסיה והיוותה חלק ממנה. אל אותה ג'מילה נקשר בחבלי אהבה חרישית בחור צעיר הממעט במילים ואף משונה במקצת שאחדים מבני הכפר לועגים לו ולמנהגיו המשונים.
הדבר אינו מונע מג'מילה להתאהב בבחור ולפרוץ ביתר חוזקה את מוסכמות סביבתה ותרבותה ואף בדרך עקיפה להשפיע על מספר הסיפור, שהוא בעצם גיסה בן ה-15 סאיט, להבין שהחיים אינם מסתכמים בדלת אמות ביתו אלא ביותר מכך, אם רק ירצה, שטיח החיים פרוש לרגליו, כל שעליו לעשות הוא לצעוד עליו.

דניאר וג'מילה, על פניו, הם ניגודים. ניגודים משלימים. הוא מהורהר ושתקן, שתקנותו העיקשת כמעט פילוסופית, מה שאיננו הוגה במילים הוא מרבה לומר כאשר הוא פוצח בשירה, שירה קולנית, לוהטת ומהדהדת, הנשארת בזיכרון זמן רב לאחר שפסקה מלרנן ולענג את האוזן. לעומתו, ג'מילה תוססת, מחוצפת ופלרטטנית, שכל המביט בה נשבה בעיניה השחורות המהפנטות, בצבע עורה השחום המעיד על בריאות איתנה,, כעץ עלון עבה גזע וארוך שורשים.

ועל צמד הנאהבים מתבונן מן הצד סאיט הנער ששותף בשמחת אהבתם ונקרע בעקבותיה שכן ליבו שומר אמונים לג'מילה שנים קודם לכן.

סיום הקריאה, כדרכי, מלווה אצלי במחשבות והרהורים רבים. מה שאהבה גורמת לאדם לעשות, כיצד היא פוקחת את עיניו כאשר הוא מגיח ממערבולת הרגשות הראשונית שנצמדה אל עורו. מה שהטבע מסמל עבור הדמויות הללו ועבורנו. מעין סיפור אגדה מתוק ומציאותי. מעין חלום ליל קיץ שהדמויות הנמות מתעוררות בשלב מסוים ומתפכחות, עושות מעשה נועז והטבע הוא תפאורה נאותה למעשה זה, או מדויק לומר שאולי הוא הגורם לכך, הזרז המאיץ ביצרים הנחבאים לפרוח ולפרוץ קדימה, לסטות מן המקובל ולגדוש את הסאה בנעורים צעירים ורעננים.
כאשר אתה נמצא במרחב הפתוח, השמש הלוהטת קופחת על ראשך בעוצמה, יוצרת עגלי זיעה עגולים ורטובים, ואתה חופשי להלך כרצונך בסיום עמלו של היום או במהלכו, להתרוצץ, להביט אל השמיים המבצבצים שקצם טרם נראה ומרבית הסיכויים שלעולם לא יופיע, אולי באמצעים כאלה קל לך יותר להיות עז מצח ולמרוד, להתעופף לארבעת רוחות השמיים. להתמזג עם הטבע הסורר, שקובע את חוקיו לעצמו ולהניח את גורלך בכפותייך שלך. להיות אדון לעצמך, יהיה אשר יהיה המחיר.

נ.ב
במהלך הקריאה, לא יכולתי שלא להיזכר בשני אנשים יקרים לליבי, שהכתוב כאילו נכתב בשבילם. שגרמו לי אושר ושמחה בדרכם והאירו את יומי בנוכחותם יום-יום והוכיחו ביתר שאת את דבריו של אייטמטוב בספר זה. הביקורת מוקדשת להם.

אהבה במעצורים - כך הרגשתי בראשית הספר הקסום הזה, על תאורי השמש המתגלגלת בצחוק אל הים, ושמי הסתיו הדהויים שעומדים להמטיר חיים על ג'מילה ודניאר, אבל עוד לפני זה, סקרנותי לגבי השם גילתה לי כי פירוש ג'מילה זה - יפה,
וראיתי כמה שם הספר תואם את תוכנו, ואת גיבורתו, שהיא יפה מבפנים ומבחוץ -
עליצות חיים יש בה, צחוק ושובבות, עם יופי אדמוני ונמשים שזופים (או איך שתדמיינו אותה^^) חדווה נשית ועוצמה מעשית.

והמלחמה ,כמו במלחמה לוקחת את הגברים אלי קרב ומותירה מאחור ילדים נשים נוער וקשישים.

הסיפור הקצר הזה מהדהד סוגים של מערכות יחסים, כאשר עיקרו הוא אהבה הנובטת בין ג'מילה (שבעלה משרת בחזית)
לחייל פצוע שהגיע לכפר.
זו אהבה שקטה ועמוקה, מטלטלת ומפגישה עם רגשות אנושיים המבקשים להתעלות מעל המוכר והידוע, המוסכם והשחוק.

לא תמצאו בה פורקן יצרים כמו שמציין נתן זך ב'אחרית דבר':
"מי שנוטל לידיו את 'סיפור האהבה היפה ביותר בעולם' חייב לשכוח, מלכתחילה, את ספרות דורנו והדור שקדם לו. לא סקס, לא זימה ולא ניאוף, לא סמים ולא האלימות והשחיתות של הערים הגדולות, לא דעת קהל מסוחררת ולא שליטים מושחתים, לא עיתונות 'צהובה' ורדיו וטלוויזיה ולא אופנה ולא דוגמניות ולא 'כוכבים נולדים' מן הריק"

בשפה קולחת ועשירה התוודעתי לתאורי טבע ונוף מאלפים, ולשירתו של דניאר, נטולת מילים הנוגעת במסתרי נפש האדם,
ובצורך הקיומי ביותר- אהבה וקבלה.

הוא שר לג'מילה את כל ישות אהבתו -
"היה זה אדם מאוהב עד עמקי נשמתו. לא היתה זו, כך חשתי בברור, מאוהבוּת כפשוטה, באדם אחר.
זו היתה אהבה אחרת, כבירה: לחיים, לאדמה. כן הוא אצר את אהבתו בלבו, בניגון שלו. היא היתה נשמת אפו....
מה שהדהים אותי יותר מכל היה התשוקה והלהט שהלחן עצמו היה רווי בהם...לא ידעתי להגדיר האם זה הקול לבדו, או שמא דבר מה חשוב ממנו, הנובע ממעמקי נשמתו של אדם, משהו עלום שיש בו כדי לעורר אותה התרגשות אצל הזולת ולהפיח חיים במחשבות הלב הכמוסות ביותר...." [עמ' 55]

אולי תגלו לי - איפה ישנן עוד אהבות כמו האהבה הזו.....


מומלץ: למי שמאמין שלאהבה יש עומק זוהר ללא נצנצים חיצוניים
לא מומלץ: לאנשים צינים.

ספר קטן עם נשמה גדולה

אהבה בין בני אדם

אהבה לטבע -

אהבה של פעם

פיוטי


מומלץ בחום

סיפור אהבה שובה לב שמתחולל בכפר קטן בקירגיזסטן בעת מלחמת העולם השנייה.
הסיפור מסופר מנוקדת מבטו של אומן קירגיזי, אשר נזכר בימי ילדותו.
זהו ספר על טבע,אהבה,מלחמה ואמת-שלא תמיד היא מוסרית.
הכתיבה יפיפיה ועם תיאורים יוצאים מן הכלל!מומלץ!

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, והרחק הרחק בערבות קזחסטן ומעיניו השמרניות של כפר קירגיזי נידח, במהלך מסע משותף בערבה נרקם סיפור אהבה אסורה בין ג'מילה, צעירה יפת מראה, דעתנית ומלאת שמחת חיים לבין דניאר, חייל צעיר, פצוע ומופנם.

הימים הם ימי מלחמה, אחיו של סאיט, נער מתבגר ומספר הסיפור, נלקחים לחזית והוא תופס את מקומם והופך למגן ולמפרנס המשפחה (דיג'יגיט). יחד עם הנשים הצעירות, אחותו וג'מילה גיסתו, מסייע סאיט בטיפול במשק הבית ועל הכל וכולם שולטת ביד רמה אם המשפחה. החיים בכפר הנידח הם חיי קולקטיב והכל חשוף לעיני כולם, אין פרטיות במערכת יחסים זוגית ולא נהוג להפנות לאישה מכתבים הנשלחים מהחזית כי אם לכל הכפר והמשפחה וזאת גם על פי סדר היררכי קבוע וברור. יום אחד מגויסים אל המאמץ המלחמתי, סאיט, ג'מילה ודניאר ויוצאים למסע בערבות קזחסטן להובלת שקי תבואה אל תחנת הרכבת לצורך מזון לחיילים הלוחמים בחזית. שם בערבה הפראית מתעוררים לחיים משאת הנפש והכיסופים של כל אחד מהגיבורים. דניאר השתקן נותן את קולו בשירה ומותיר את ג'מילה, חדת הלשון, מתמוגגת ושקועה ובסאיט מתעורר הצורך להביע את עצמו באמצעות האומנות.

אייטמטוב רקם סיפור קצר על אהבה בין גבר לאישה ואהבה לארץ ונופיה הקסומים. זהו סיפור על אהבה המתחיל במסע ההופך למסע לגילוי עצמי בחיפוש אחר האושר האישי. מסע שתחילתו ידועה אולם סופו הוא חידה, ואייטמטוב בונה עלילה בכישרון רב ושפה עשירה, ושוזר באופן קסום ומעורר השראה צורות שונות של הבעת אהבה: המבטים המצטלבים, העיניים המצועפות, המתח בין המילים, השתיקה הרועמת, החיוך המבויש והצחוק המתגלגל, הלחישות הקטנות, השירה הנכספת, הצבעים של הנופים, הציורים החבויים והנאמנות הנאצלת. גם בתיאורי הטבע, הצמחים והפרחים מצליח ליצור חיות פואטית מרשימה. אחת הסצנות הנוגעות במיוחד היא כאשר דניאר נושא את שק התבואה הכבד ומתעקש להשלים את המשימה למרות רגלו הפצועה. אי אפשר כמעט שלא לחוש את תחושת הכאב והעלבון הצורב.

אז אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, מגלים גוונים חדשים ומתוודעים לרגשות, דילמות והחלטות אמיצות. ואולי אייטמטוב גילה זאת לפני ד"ר סוס...
פנינה של סיפור.