• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•

הביקורת של נולי

תמונה של נולי
דירוגדירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0

הביקורת של נולי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של נולי
הקודמת
סנופקין
לפני 14 שנים

“אני מניח שכמו הרבה אחרים, גם אני לא הגעתי לספר הזה במקרה, אלא משמו המוכר. כך שלא ניגשתי אליו כל כך ב”

2/9
ביקורות על
הבאה
הִיפּאטִיָה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 9 שנים

“*עלול להכיל ספויילרונים כבר שנים הוא שכב במדף ואמא שלי המליצה לי עליו שוב ושוב, עד שלבסוף החלטתי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

מתוך רשימת קריאה רומנטית בחרתי להעביר ביקורת על ספר בלתי נשכח זה. למרות שעברו שנים רבות מאז קראתיו כמה טוב להזכר ביין נושן המשתבח עם השנים.

קלאסיקה במלוא מובן המילה על רקע מלחמת צפון ודרום. רומן אולטימטיבי עם תככים, מזימות וקנאת אחיות כשבראש סקארלט המניפולטיבית היפהפיה וירוקת העין הנחושה להשיג את אשלי בחיר ליבה משכבר הימים. אותו גבר אשר חושבת אותו למושלם הופך למאכזב, חלש וחסר חוט שדרה, אשלי אשר ללא מלאני אשתו הוא בעצם לא כלום. היא מבינה לבסוף שזה אשר אוהב אותה רט בטלר אשר נמצא מתחת לאפה הוא בעצם זה אשר יכלה לאהוב ולהיות מאושרת באמת...אך האמת מתגלה מאוחר מידי...

האומנם כך? ספר עם ניחוחות של אדמה יקרה- טארה מוטיב החוזר לאורך כל הספר, ספר אשר בו וילונות הופכים לשמלה מפוארת, צביטת לחיים משמשת כסומק ומי שלא קרא עדיין מוזמן לעשות זאת במהרה. חוויה בלתי נשכחת...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Lena
Lena
תמונה של ר י נ ת
ר י נ ת
תמונה של שוקולדה
שוקולדה
תמונה של הזקן
הזקן
תמונה של יוד
יוד
תמונה של natanjon
natanjon
ל
ליzי
11קוראים|גיל ממוצע56|82%נשים

על המבקרת

תמונה של נולי

נולי

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
52 ביקורות•5 נבחרות•407 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•מודעות עצמית•ספרות מתורגמת
תמונה של נולי
נולי
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות52
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבלה407
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית8מודעות עצמית5ספרות מתורגמת5

דיון על הביקורת

5 תגובות
ליז מאילת:-)
ליז מאילת:-)•לפני 15 שנים

חן חן נולי מתוקה!!!

נולי
נולי•לפני 15 שנים

תודה לך ליז יקרה!!!

אפילו לא הספקתי להודות לך על השבח שלך לספר הזה. מוטב מאוחר מאשר אף פעם ותודה נוספת על שנתת לנו אפשרות להנות מזיו פניך היפות...
ליז מאילת:-)
ליז מאילת:-)•לפני 16 שנים

קלאסיקה במלוא מובן המילה !!

ליז מאילת:-)
ליז מאילת:-)•לפני 16 שנים

קלאסיקה במלוא מוהן המילה!!

"וילונות הופכים לשמלה מפוארת,צביטת לחיים משמשת כסומק"....אהבתי!!
נ
נינה•לפני 16 שנים

ומרגשת!!!

אהבתי את זה
5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של נולי

השד במכונת הכביסה

השד במכונת הכביסה

אריק דרור

"השד במכונת הכביסה" הוא מסוג הספרים שקוראים אותם בנשימה אחת. ספור נרטיבי שמגולל חיים של אדם טכני מבריק
שכל חייו מוקדשים לעזרה לזולת דרך מתן שירות. הסיפורים המפתיעים מעוררים צחוק ומובאים ברצף מתחילת הספר ועד
סופו. הנאה צרופה.
הספר מלווה עם מסרים חשובים והציטוטים מדברי חכמים מעוררים מחשבה ורצון להיכנס להלך מחשבתו של הסופר.
בסוף הספר הוא מספר על מכתב שכתב לאביו ממנו אפשר ללמוד על חייו המורכבים למרות שהכול מובא עם חוש
הומור בריא:
"תודה אבא ששלחת אותי לעבוד כשהייתי רק בן שלוש-עשרה. כשהיית ישן שמתי לך את השכר מתחת לכרית השינה
שלך כפי שהורית לי לעשות, כדי לא להעיר אתך חלילה. על-כך אני מודה לך, שאם לא כן, אני לא בטוח שהייתי
לומד להיות כה חרוץ. מעולם לא הצטרכתי עזרה, אדרבה, עזרתי לכולם עד היום בשמחה רבה.
למרות שהיה לי לא קל אתך תודה אבא. נשלחת אלי משמים לטובה."
המלצה חמה שלי על הספר של סופר עם נפש רגישה ומיוחדת שיודע בחן רב להביע את מה שמתחולל בנפשם של
האנשים להם נדרש לתת שירות.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•נולי
שבועת אמונים [שוקן 1943]

שבועת אמונים [שוקן 1943]

ש"י עגנון

שמאול יוסף עגנון היה תמיד הסופר הנערץ עלי וידעתי שביום מן הימים אשוב לקרוא את ספריו. מכיוון שבימים אלה לא בנקל מוצאת זמן פנוי חשבתי שאתמוגג על ספרו הדקיק "שבועת אמונים". זו היתה הבחירה המיידית מכל ספריו שעמדו על המדף. הופתעתי לגלות שככל שהדפים מועטים כך נדרש ממני יותר זמן לעכל כל עמוד ועמוד. חודשיים תמימים עברו עד שהצלחתי לסיים את היצירה ולא בשל טורח או יגיעה. נהניתי מכל רגע אולם כדי להנות מספר כזה נדרשת מנה גדולה של תשומת לב וריכוז, וחלילה להיות מוסחים בעניינים אחרים שמא לא נוכל לתת את הדעת לביטויים המנוסחים בשפתו המיוחדת רק לו.

ההשפעה מסיפורי המקרא בולטת והשמות הניתנים בספר גם כן מושפעים משם. הדוגמא הבולטת הן שתי החברות השונות כל כך במהותן רחל ולאה חברותיו אשר אופיין אף הוא מעוצב לא מעט בהשפעה המקראית.

יעקב ארליך, המורה העוסק בחקר אצות ים ואהובתו שושנה, נודרים נדר עוד בהיותם ילדים - "שבועת אמונים". הם גוזרים קבוצה משערם, שורפים, בולעים את האפר ונשבעים שברבות הימים יהיו שייכים אחד לשני. אותה אהבה אפלטונית לכאורה של יעקב ושושנה היא אהבה ברה ותמימה אולי בשל התקופה. הרשו לי להעביר בשפתו של עגנון שיחה בין בני הזוג שאולי תשעמם אי אלו בני נוער נמרצים:

"דבר זה שמעציב את ליבך שושנה מהו?"
חייכה שושנה ואמרה:
"ראה אתה שואל דבר זה מהו ובאמת היה לך לשאול דברים אלו מהם שהרי מרובים הם וכל דבר ודבר עצב מאד למה - איני יודעת"
"הלוא עדיין את, אנו עדיין צעירים וכל החיים לפנינו"
אמרה שושנה: "אלה החיים שהם לפנינו סבור אתה שטובים הם מן החיים שמאחורינו?"
אף יעקב עצב היה, תוך כדי הרהוריו הרגיש בעצמו שבלא עמה כל העולם מנוטל ממנו"...

ביטויים כמו "בלא עמה" כלומר בלעדיה או משפטים כמו
"אפשר שאתה מספר לנו מקצת עניינך?"
או: "מצטער שאני מבטיל אותו מן הקריאה"
ועוד רבים כאלה אולי בגלל איזו שהיא שריטה עגנונית אצלי תמיד עובדים עלי. האווירה האצילית של כבוד הדדי ואולי השפה התאטרלית גורמת לי לפחות לחיות באשלייה של עולם מתוקן, מנומס ואדיב :-)
הסוף שכמובן אשאיר לכם לחשוף בעצמכם מתעתע ומפתיע. כמובן שלא אגלה יותר אולי רק שמעורבת פה גם מחלת הנשיקה שבימינו הפכה להיות פופולרית כל-כך.

ש"י עגנון נולד בשנת 1888ונפטר בשנת 1970 בירושלים. בשנת 1908 עלה לארץ ישראל והפך מצ'אצ'קס לעגנון. ב1913 פגש למזלו את איש העסקים זלמן שוקן שהפך להיות המו"ל שלו. ב-1966 היה לראשון הסופרים הישראלים שזכה בפרס נובל לספרות ובפרס ביאליק.

אין צורך לומר שאני ממליצה על ספרו זה ועל ספריו האחרים ואשמח במיוחד לדעת שבני הנוער שלנו מושפעים מהספרים שלו כי עבורי הקריאה החוזרת בספר "שבועת אמונים" היתה חזרה לימי התום:-)

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נולי
חסות

חסות

סמי מיכאל

כבת למשפחה ימנית , הקרויה על שמו של דוד קצין שנפל בעת תפקידו לא חשבתי שארגיש רצון לקרוא דווקא בספרו של "סמי מיכאל".

גם כשהתחלתי להתגורר במעונות הסטודנטים ברמת אביב ונשאלתי ע"י אם הבית אם אסכים לגור עם "בת מיעוטים" לא חשבתי שאומר בלחש את המילה "טוב". גם כשנתבקשתי באגודת הסטודנטים באותה שנה לייצג את ה"ליכוד" בחוג לתיאטרון לקראת הבחירות לאגודת הסטודנטים עדיין לא ראיתי סתירה בפעילותי. "נעימה" הג'ינג'ית מכפר "טירה" נעמה לי כפי שהחברים באגודת הסטודנטים קסמו לי באותה תקופה.

בספרו של סמי מיכאל "חסות", נתנה שולה היהודיה את חסותה לפתחי המשורר הערבי משום שראתה זאת כחובה מוסרית כחברת אירגון שמאלני אליה השתייך גם בעלה מרדוך היהודי. התקופה היא מלחמת יום הכיפורים וכשהיא איננה שומעת מבעלה שום סימן היא מחליטה לפרוש מן האירגון. השיחות עם פתחי החוסה אצלה מתחילות להכביד עליה:
"אתה מסוגל לזרוק רימון על ילדים ונשים?"
"הייתי מסוגל להטיל רימון על שני האלה שעמדו מתחת לחלון"
"פתחי, אין דרך אחרת?"
"פעם האמנתי, אהיה ישר עימך שולה, איני רואה"
"או אנו או אתם!"

הקטעים האלו הכבידו גם עלי אבל תמיד חזרתי לנופי ילדותי של חיפה ובשפתו עתירת המילים של סמי השופעת דימויים יכולתי להזכר ולמצוא נחמה:
"רק על שפת ימה של קרית חיים, בשעת הדמדומים, כשהיו מהלכים יחפים על הקו החמקני שבין הים ובין היבשה מצאו מרגוע. אבל השעות האלו היו קצרות עד יאוש."

חוף ימה של קרית חיים החוף בו ביליתי שעות רבות בילדותי ועכשיו סמי מחזיר אותי לאחור. קצת אחרי שרותי הצבאי לפני שהגרתי לת"א כשעבדתי בחיפה ברח' העצמאות במשרד החקלאות כמזכירת מנהל אגף הדיג הייתי אמורה כל בוקר להביא את הדואר. בעלותי לקומה הראשונה, שם הוא ישב, בראש מורכן, שפוף וכותב. תמיד תהיתי על מה יש כל-כך הרבה לכתוב ב"משרד החקלאות". על הדלת היה מודבק בקטן השם "סמי מיכאל", ואז עדיין לא הבנתי שאותו אדם צנום מראה כותב, כותב הרבה ויש לו על מה לכתוב. חוץ מחיוך או תודה כשהנחתי את הדואר על שולחנו אף פעם לא שוחחנו. אף מילה.

הייתי חייבת לעצמי לקרוא את ספרו שהזדמן לידי ולו רק כדי להבין במקצת את מהותו של אותו סמי שהכרתי כעובד אפרורי משהו ב"משרד החקלאות" של אותה עיר המשקיפה לים, העיר בה מדובר כה רבות בספרו. אותו סמי שעבד איתי כשנה שלמה מתגלה לי בכשרון כתיבה רהוט, קולח, מעמיק וכה מטיב להבין את מורכבות הנפשות המסובכות בקשיי החיים הבלתי אפשריים. ואכן מצאתיו בהחלט ראוי ומצדיק את שפע העיטרים בהם זכה.

אינני רוצה לשפוט בביקורתי את השקפותיו הפוליטיות למרות שבהחלט כאבתי את השנאה עליה כותב בלי הרף, לעומת זאת אוכל להדגיש את הנקודות החשובות בעיני. עלילת הספר שמתרחשת רובה ככולה בתקופת "מלחמת יום הכיפורים" מהווה עבורי ציון דרך בשל "חג הפורים" ההולך וקרב עלינו לטובה. זאת תהיה דרכי האופטימית לעשות לספר סיום משלי. כפי שידוע "יום הכיפורים" מהווה רק תחנה התחלתית לעומת חג הפורים המסמל את החג האמיתי. זהו החג בו אנו יכולים לצאת מן ההסתר לגלוי כפי שעשתה אסתר המלכה ולהגיע לדרגה הגבוהה של "עד דלא ידע". אם סיבכתי אתכם בביטויים שלא מן העולם הזה, תיקחו בקלות, העיקר שיהיה לכולכם חג פורים שמח:))

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נולי
להתחיל מחדש

להתחיל מחדש

עליזה רמתי

מאחר וגדלתי בשנה, חשבתי לעצמי שדווקא היום כדאי לי לכתוב את הביקורת על ספרה של עליזה רמתי "להתחיל מחדש".
השם אומנם מתאים לאנשים שחוגגים יום הולדת, אבל הספר עוסק בנושא די מרוחק מחגיגות. הספר מביא את סיפורו של תמיר הילד הדיסלקטי.

עליזה רמתי כיועצת חינוכית בעלת נסיון בתחום, שעסקה בהוראה במשך שנים רבות הצליחה להעביר בספר בפשטות רבה ובבהירות את התחושה שעובר ילד לקוי למידה למרות האינטלגנציה והייחוד הבולט, וכן בד"כ ילדים אלה לא במקרה גם קצת חסרי סבלנות ולרוב היפראקטיביים.

תמיר מתגלה כילד מבריק רק כשעובר ללמוד בפנימיה. עד אז הוא ילד של תלאות וייסורים רבים בבית ספרו, מקום בו לא זוכה להערכה אלא לזלזול ולהתייחסות משפילה, שהרי קל לקטלג אותו בקטגוריה של הילד הבעייתי חסר התקנה.

כשקראתי את הביקורת של נינה בסימניה אודות הספר הבנתי שהנקודה החשובה ביותר הועברה בדייקנות ובברור. עקרון האהבה והבטחון חשוב ביותר לילד עם מגבלה שכזו או כל מגבלה אחרת. כאשר המדריכה חגית שואלת אם הוא עצמו מבין את בעיותיו עונה בבטחון:" אם אני מבין? אני מבין את זה יותר מידי טוב לצערי. בטח שיש לי בעיות רגשיות. כל ההפרעות שלי היו בגלל הדיסלקציה הזאת. כמה הפרעתי בכיתה, כל המורים שנאו אותי בגלל זה. גם החברים שלי כעסו עלי, ולאט לאט התרחקו ממני. בטח שיש לי תסכולים. ידעתי את החומר יותר מהרבה תלמידים בכתה אבל אף מורה לא ידע את זה, הם רק רצו שאכתוב כמו כולם"...

פה בפנימיה תמיר לומד להפתח, להתמודד עם הבעיה, לכתוב בעזרת קודים, רוכש בטחון, מחולל פלאים והופך לילד חיוני ביותר.

אפילו מלילך חברתו הטובה מפסיק להתבייש וחושף את בעייתו: "אני דיסלקטי, ועד היום אני לא יודע לכתוב. אני יודע לקרוא אבל לאט מאד, כל האותיות מתערבבות לי מול העיניים, את יודעת מה אני מרגיש כשאני רואה כל כך הרבה אותיות רוקדות לי מול העיניים? אני לא יודע על איזו אות להסתכל קודם"...

הספר מומלץ לכל חברי סימניה שאוהבים לבלוע ספרים כדי להעשיר את הידע הכללי בנושא, ולהבין שיש אנשים שמשתוקקים לקרוא מהר יותר, או לכתוב ארוך יותר ללא שגיאות כתיב אבל המגבלה קיימת ובכל זאת לא יוותרו על ספר טוב:)

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נולי
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

"מלחמה היא שלום", "חירות היא עבדות", בערות היא כוח", כך על פי "מיניסטריון האמת" הן שלושת הסיסמאות של המפלגה השולטת בספרו של ג'ורג' אורוול.

ג'ורג' שהשאיר את הנכס הזה, את ספרו הקרוי "1984" נפטר בשנת 1950, שנה אחת בלבד לאחר שיצא הספר לאור, ואי אפשר לומר שהוא לא חזה את העתיד כמעט בברור. המפלגה היא השלטת ולא סופרת אף אחד ממטר...

ה"טלסקרין" או ה"אח הגדול", כפי שאנו מכירים אצלנו, רואה ושומע הכל. אין דבר הנסתר מעינו, אין להתחמק אפילו ממחשבות כמוסות, לא כל שכן דיבורים או מעשים.

כשקראתי בשנות נעורי את ספרו של אורוול: "חוות החיות" לקראת בחינות הבגרות באנגלית, אהבתי את הראש המבריק, המרתק, המנתח בחוכמה רבה את ההיררכיות אצל בעלי החיים מול האדם בעיני החיות כפי שרק ג'ורג' יכול לראות. פשוט גאוני.

הספר "1984" תורגם מאנגלית ע"י ג. אריוך בהוצאת "עם עובד", ומגולל את סיפורם העגום של ווינסטון וג'וליה, הזוג הרומנטי אשר למרות הקשיים בשל צו האיסור הקיים, הם מוצאים מקומות מיסתור קסומים, מן אהבה של "מים גנובים ימתקו" עד הסוף המר, הכניעה המוחלטת, ההשלמה וההזדהות האבסולוטית, עד האהבה בסופו של דבר אל ה"אח הגדול".

וינסטון המספר לג'וליה את חלומו ,חושף את ג'ורג האמיתי:
"החלום רחב הידים היה מלא אויר, וכל חיי נדמו פרושים בו כנוף בערב קיץ לאחר הגשם. הכל נתרחש בתוך אבן העשויה זכוכית, אבל פני הזכוכית היו כיפת הרקיע ובתוך הכיפה היה שפוך על הכל אור צלול ורך המאפשר ראות למרחקים אינסופיים"...לזה אני קוראת רוחניות לשמה.

הספר רובו ככולו מדבר על תהליך בו האגו הולך ומתבטל עד להזדהות מוחלטת עם השנוא עליך ואולי זה אתה עצמך. גם פה כמו ב"חוות החיות" מודגשת ההיררכיה בין 3 קבוצות: עשירים, עשירים יותר והפרולים שלא שייכים למפלגה, המעמד השלישי העני יותר ואולי המעמד שממנו דווקא תצא הישועה. אולי דווקא הם יבנו חברה טובה בה אף אחד לא יצטרך לוותר על כישוריו המיוחדים, כי למה לעזאזל נשאף לבטל את מה שקבלנו כל אחד במתנה מן הטבע והרי:
כל אחד נולד שונה, עקשן או מוותר,
אחד נולד לשיר, אחד נולד רק לצייר,
אחד נולד עם חוש הומור, אחד מאד זריז,
אחד רוצה לבכות בלי סוף האחר עליז,
למרות האופי שניתן לנו מהתחלה,
כדאי ללמוד לתת כבוד אל החברה כולה,
אם את אופיו של האדם נדגיש לא נבטל,
נוכל את תכונותינו לטפח ולגדל,
נפתח מדדים, נלמד להעריך,
את השונה בין כל אחד אפילו אם צריך,
לוותר לעצלים שאולי כל תפקידם,
לכתוב ספרון קטן שחשוב לכל העם,
וזה אשר נולד חרוץ וכלל לא מתעצל,
יפסיק לחשוב שהעצלן אותו רק מנצל,
כל אחד נולד שונה, לכל אחד תפקיד,
ואם נרצה נוכל להיות מאושרים תמיד,
את הסיבות לכל נדע כשנתחיל לחקור,
מהו שורש רוחני ומהו המקור.

לא, כמובן שזה לא ציטוט מהספר,קטונתי, זהו חלומי שלי בהשראת אורוול וספרו המצויין "1984" - יצירת אומנות לשמה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נולי
בלאנש

בלאנש

יצחק גורמזאנו גורן

קשה לי לכתוב את הביקורת באובייקטיביות, אבל אשתדל להשאר כזו כמה שאפשר. את הספר "בלאנש" קראתי לאחר שקראתי ספר נוסף שכתב יצחק שנקרא "קיץ אלכסנדרוני".

יצחק גורן כפי שהכרתי אותו בהיותי כבת 16 הוא אותו מדריך שביים אותי בחוג לדרמה שם בקרית-אתא(אנקה לא להתרגש מידי). את הספר "בלאנש" הקדיש לאשתו שושה, זו שהיתה המורה המחליפה בבית ספרי בטרם החליטה להיות שחקנית.

רק בשנים אלו גיליתי את ספריו, ולמרות שהבקורת נכתבת על הספר "בלאנש" חייבת מילה על "קיץ אלכסנדרוני" עם כל אהבתי אליך יצחק גורן. והמילה היא "פיספוס", או ליתר דיוק מעין פרומו לספר בלאנש. כבר שם עורך לנו יצחק הכרות עם בלאנש ורפאל הזוג בו ידובר רבות בספר בלאנש. ולמרות האווירה הצבעונית, האותנטית של אלכסנדריה באותו "קיץ אלכסנדרוני" חושבת שהתאורים הנועזים בלשון המעטה על מעשי הסדום של הילדים היו מיותרים בהחלט ולא הובילו לשום מקום.

קריאת הספר "בלאנש" לעומת זאת היתה עבורי חוויה שלא תשכח במהרה. יצחק מדריכי הנערץ ביסס את הרומן על מציאות אמיתית, והכתיבה הקולחת, המיוחדת, רווית אווירה אלכסנדרונית וארץ ישראלית יחד, שופעת תאורים עמוקים על נבכי הנפש הסובלת, והתרכזות בעלילה שיש לה הקדמה, אמצע, פסגה מופלאה וסוף לא פחות מרתק.

בלאנש הססגונית, היצרית, הדמות הלקוחה מהחיים האמיתיים תשאיר את חותמה בי ובטוחה שבכל מי שיכיר אותה עוד זמן רב.

יצחק כתב עשרות תסכיתים ביניהם הסדרה "תמול שלשום" עפ"י עגנון, וב1982 הקים עם רעייתו שושה את בימת "קדם". יחד עם שלמה ניצן עיבד את "ספור פשוט" של עגנון שהוצג בהבימה.
הספר יצא בהוצאת עם עובד, ומיותר לציין שוב שאני ממליצה בחום, אז הרשו לי להמליץ בחום:-))

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נולי
אל תחכה לגלגול הבא

אל תחכה לגלגול הבא

שרון עטייה

את הספר קניתי פה בסימניה ולכן מרגישה עונג לכתוב ולדווח עליו באתר.
שרון עטייה עיתונאי שלומד קבלה, מצא שם אטרקטיבי לספר שהוא לא פחות כובש. מודה שהשם הוא שפיתה אותי לקנות את הספר ולהבין מדוע אסור לנו לחכות לגלגול הבא. קראתי לא מעט ספרי קבלה אבל חושבת שהמסר של הספר הזה התיישב חזק במקום בטוח וחידד לי עוד כמה סוגיות שלא הבנתי.

אז מדוע לא לחכות לגלגול הבא? מנמק עטייה שכל עוד אנו נמצאים בגופנו ניתנת לנו ההזדמנות לתקן את עצמנו, שאם לא כן נמשיך ונתגלגל לעולם רע ומייסר יותר.

"ברגע שאנחנו מגיחים לאויר העולם אנו מתחילים את המסע על המסילה הזו המובילה אותנו בסופו של דבר אלי קבר"... נראה כי אחת התקופות הקשות ביותר שנבאו הנביאים בספריהם מתגשמת מידי יום לנגד עינינו. רעידת האדמה הבטחונית היא חלק מרעידת אדמה כלכלית של אותה רעידה. השוק המקומי אינו מצליח להתאושש מהמיתון המתמשך, עשרות אלפי עובדים נפלטים ממקום עבודתם ולא מוצאים מסגרת תעסוקתית. מפעלים נסגרים , עסקים קורסים ובאחרונה הגיע המיתון לדובדבן שבקצפת חברות ההייטק פיטרו אלפי עובדים.

שרון מוסיף ומנמק :"הכוח העליון העניק לנו "ספר חוקים" שלם על מנת שנעשה בו שמוש רוחני. המטרה היתה ונשארה לחזור עוד בחיים למקום שממנו הגענו."...

בחג החנוכה כשיערות הכרמל השתוללו והשריפה השתלחה בנו וכילתה כל דבר טוב, חשבתי על הספר הזה של שרון שמתאר בחן ויופי את מטרת הבריאה, ובעצם כל פעולה שאנו עושים בניגוד אליה מאלצת את הטבע לפעול במלוא הכוח, על מנת להזכיר לנו במדוייק "מאין באנו ולאן אנו הולכים"...

מומלץ לקרוא, להחכים וליישם עוד בגלגול הזה...

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נולי
השלג השחור

השלג השחור

מיכאיל בולגקוב

ה"שלג השחור" מדבר על הבוהמה הרוסית בראשית ימי תהילתו של מיכאיל. כל כך דומה למה שקורה כאן אצלנו. בשפה עשירה מביא מיכאיל את האוטוביוגרפיה שלו.

ההתהוות של הרעיון להעלות מחזה המבוסס על הרומן שכתב מתואר לפרטי פרטים. היצירתיות מפעמת בקרבו ולאט לאט הוא עצמו מתחיל להבין מהן התמונות המשונות שעולות בדמיונו:
"באחד הלילות גמרתי אומר לתאר תיבת קסמים זו. התמונה נדלקת התמונה נצבעת. טובה היא בעיני להפליא. אם כן אני כותב תמונה ראשונה. רואה אני את הערב, מנורה דולקת, הגדילים של האהיל, התווים על גבי הפסנתר, מנגנים את "פאוסט", פתאום "פאוסט" משתתק ומתחילה לנגן גיטרה, בסופו של הלילה השלישי הבינותי, כי מחזה אני מחבר"...

האכזבה הגדולה של מיכאל מתחילה כאשר הוא צופה בחדר
החזרות. הבמאי הדגול "איוואן וסילייביץ" מבקש מהשחקנים להרגיש, לחוש אך לא לדבר. נפל אצלו האסימון. אין התייחסות לטקסט עליו עבד קשה כל כך. נזכרתי בדתיה בת דור שנלחמה על כל שורה בטקסט שלה לפני שנים ב"פרפר נחמד", אך בסופו של דבר הוא מקבל את כל השבחים כשההצגה מועלית על בימת ה"תיאטרון הבלתי תלוי".

מצאתי את עצמי מזוהה לגמרי עם כל המצבים אותם עובר מיכאיל, אהבתי את ההומור המיוחד המתבסס על תכונתו האופיינית להיות מודע למגרעותיו ולרדת על עצמו ממש כמו ב"סטנד אפ קומדי"...

הספר תורגם בידי צבי ארד בהוצאת "עם עובד" ומומלץ לכל מי שמתעניין בעולם התיאטרון, או מי שאוהב את בולגאקוב...(יש מי שלא?)
אני אהבתי מאד, ממליצה להציץ ולהפגע:))

ושיהיה חג אורים שמח!!!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נולי
נדיה

נדיה

יומי עיני

"שמח להקדיש לך את המרתק מבין ספרי, קריאה מהנה, יומי עיני 21.10.2010 כך בהקדשה שקבלתי מן הסופר האהוב עלי, לאחר שניתנה לי אפשרות לבחור בעוד ספר מספריו.
"נדיה!, בקשתי נחרצות, חברתי רינת קראה והרעיפה תשבחות על הספר. היא כתבה בקורת נהדרת בסימניה. האם אתה נכנס לסימניה?"
תשובה לא ברורה , מן מלמול של כן ולא נשלפה מן השפתיים של יומי, מה שאצלי התפרש כלא יודע על מה את מדברת,ומקוצר זמן לא ניסיתי להבין אם אכן צדקתי. הבנתי שאצטרך בפעם אחרת להסביר לו על מהות האתר".

עם שלושת ספריו של עיני עשיתי כבר הכרות קודמת.
ספרו לילדים ציף ציף ציף נכתב בחרוזים, חמוד להפליא.
ספרו השני פנצ'ו הבלש בממלכת הג'ונגל נכתב במהלך סיור מודיעיני באפריקה הרחוקה, וספרו השלישי "זינוק הקונדור" רומן ריגול נכתב על רקע שנותיו הרבות ביחידת מודיעין. המשותף לכל הספרים האלה הוא אהבה אל ממלכת החי, אל הצפור, התוכי והנשרים. שם הוא חושף את חוכמתם הרבה.

נדיה זהו ספרו האחרון של יומי, העשירי במספר ואולי בשל כך אולי השקיע בו את כל מרצו והשראתו.
גם רומן זה מושפע בעיקר מהאוירה אותה לקט ואסף תוך שרותו כקצין אסוף במודיעין.

נדיה יכולה להיות מושא אהבתו של כל אחד, אך זוכה בה דווקא זה אשר לא יכול להעניק לה את המילוי אותו מחפשת. גבר מבוגר, מכוער ועב כרס. היא איננה מוצאת מכנה משותף בבחורים בני גילה והעושר הרב מצליח לכבוש את לבה.
האהבה אשר מוצאת אצל חאזם קצין מוסלמי גורמת לה לזעזועים פיזיים ונפשיים. אותו קצין אשר נשבה תחילה ע"י חוליית חיל המודיעין הישראלי ולאחר מכן ע"י המודיעין הסורי מוכן לעזוב את אשתו וילדיו ובלבד שיוכל להשאר עם אהובתו נדיה שזכרה לא מש ממנו לדקה.

בשפה מיוחדת ליומי, עם ניתוח אופי של פסיכולוג, הבנה בכל מה שאשה אוהבת, מעניינים קוסמטיים גרידא ועד לפרט האחרון באופנה, כך ידע יומי להוליכני שולל ולגרום לי להסחף אל תוך הכתוב.

הפגישה המרגשת והסודית ביותר בין נדיה הנוצריה וחאזם המוסלמי במסעדת אלאדין שביפו, המסעדה האהובה עלי, המחישה את העלילה שנראתה לי כה אמיתית.
מידי פעם הבטתי בתמונתו של יומי הדומה ללא ספק לבתו לימור תכולת העין ובהירת השיער זו שנישאה לליאור, זה שעד לפני מספר שנים ליווה אותי בדרכים עם הגיטרה ברחבי הארץ, והייתי גאה ושמחה שיש חלקות קטנות אשר ללא ספק צ'ופרתי בהן.

רומן עשוי כהלכה המביא פיסת חיים אמיתית של השתקפות חיי גבורים שכל אחד מהם מחפש לעצמו אידיאל, אבל נשאר עם מה שהחיים מזמנים עבורו.

לכם הקוראים מובטחת הנאה צרופה מסופר אשר יודע לעשות היטב את מלאכתו. אני אהבתי מאד.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נולי

ביקורות נוספות על "null"



אני מניח שכמו הרבה אחרים, גם אני לא הגעתי לספר הזה במקרה, אלא משמו המוכר. כך שלא ניגשתי אליו כל כך באופן אובייקטיבי, וניסיתי לחפש, לפחות בהתחלה, מה מיוחד בו, למה הוא כל כך כבש. לאט לאט, הספר "הוכיח" את עצמו בשבילי. למרות שהתרגום קצת בעייתי ויש לא מעט שגיאות (למרות שחלקן לפי דעתי מכוונות, כי רק כשהכושים מדברים אז יש אותן), נכבשתי בקסמי השפה ואופן הכתיבה שבו העבירה מרגרט מיצ'ל את הרומן. לכאורה, סיפור אהבה רדוד, אבל עם הזמן, מיצ'ל יוצרת תורה שלמה של מהי אהבה בכלל. האם אהבה היא אהבת גוף או אהבת נפש? האם אפשר לאהוב בגיל כל כך צעיר באמת, והאם האהבה בכלל קיימת - או שמא היא מוסד כדי לחיות בו? מעבר לזה, מיצ'ל מייחדת מאוד את גיבורת הסיפור, סקראלט, באופי מאוד מורכב. מצד אחד היא מאוד סוציומטית, נרקסיסטית, קלת דעת, טיפשה (תופסת מאוד לאט), אך היא גם היחידה שמצליחה לשרוד בגלל משהו מאוד עמוק ופנימי שקיים בה, והוא הרצון לחירות פנימית. אני חושב שהמסר כאן הוא לא נכון, ואני לא מסכים בכלל; מצד שני אני גם נגד התרבות הדרומית, שלא יכולה הייתה להכיר בימים שעברו, לא יכולה הייתה להכיר במציאות החדשה, והעדיפה להישאר עמוק בעבר, עם כל הכאב ולחיות בן ההריסות, אבל המשיכה לשמור על גינוניה, על כבודה, על המסורת שגם זה מאוד חשוב. מיצ'ל, לכאורה מביאה לכאן אמירה שאין אפשרות לשלב בין הדברים, אין אפשרות להיות שלם כלפי פנים וכלפי חוץ, ולחיות ככה. ואני אסיים במשהו שהטריד אותי הרבה, ואני חושב שהוא גם משהו מבריק שהסופרת עשתה ולא כולם שמו לב אליה. השם "חלף עם הרוח" מתייחס כמעט לכל נקודה בספר, ולא רק, בפן הפשוט, לחיים הדרומים, לחיי העושר והגינונים, לחיים הטובים שחלפו ולא יחזרו עוד לעולם. "חלף עם הרוח" גם מתייחס לאהבה של סקראלט אל רט באטלר, העובדה שהיא הצליחה להכיר באהבה הזו, כשזו בדיוק נגמרה מבחינתו. החומר (אשלי וילקס) מושך אותה מלראות את הרוח (רט באטלר), למרות שבספר "הרוח" הזו לא תמיד חיובית, וזה בדיוק מה שקרה... חלף עם הרוח...

הספר ריתק אותי מאוד, נהניתי כמעט מכל חלק בו, הוא עורר בי המון מחשבות גם בעת הקריאה וגם לאחריה, ואני ממליץ עליו בחום רב. השפה לא כל כך קלה והספר אמנם עב כרס, אבל הספר מקנה ידע היסטורי רב על אותה תקופה, ובעיקר לפי דעתי, נותן מעבר להנאה הספרותית שלו, המון מחשבות והרהורים לאן החיים מובילים אותנו, והאם ניתן לאמונה שלנו לחלוף עם הרוח. אני מאוד מקווה שלא.

לפני 14 שנים•סנופקין


*עלול להכיל ספויילרונים

כבר שנים הוא שכב במדף ואמא שלי המליצה לי עליו שוב ושוב, עד שלבסוף החלטתי לקרוא אותו. וזאת אחת ההחלטות הכי נכונות שעשיתי בחיים שלי! אני לא מצטערת אפילו מעט על שעות השינה שנגזלו ממני בשל הקריאה...

"חלף עם הרוח" הוא רומן היסטורי שקראתי בשקיקה וללא הפסקה. מהעמודים הראשונים הוא תפס לו מקום נכבד במוח ובלב שלי. מלבד ההנאה, דרך הקריאה למדתי על מלחמת האזרחים בארה"ב, שלא ידעתי עליה מאומה, וזה הרחיק אותי צעד מלהיות בורה מוחלטת.
העלילה מתרחשת בתקופה שאני מאוד מחבבת, תקופה שבה כל הבנות לבשו שמלות מפוארות, כל הבנים רכבו על סוסים והיו מין ג'נטלמנים קשוחים כאלה, היו משרתים והיו הרבה גינונים ונימוסים. מסיבות שונות לא הייתי רוצה לחיות בתקופה הזאת, אבל לקרוא אודותיה זה נורא נחמד.

העוני והקשיים המתוארים שם גורמים לך להסתכל בפרספקטיבה נכונה על החיים שלך, ואם אין לך את הפלאפון שהכי רצית או את הבגד שממש אהבת בחנות, או דברים אחרים קטנים, זה כלום וזה חיים של מרשמלו וקצפת בהשוואה למה שמתואר בספר (עוני, התאלמנות, מוות, פחד, ייאוש, רצח, רעב ועוד ועוד)

בכיתי כמה פעמים במהלך הקריאה, אבל זה היה כאין וכאפס לעומת הסוף. הסוף פשוט שבר אותי והתייפחתי בקולי קולות וזעמתי על מרגרט מיצ'ל המוכשרת והאכזרית, שהעיזה לתת סוף שכזה.

בנוסף הקריאה בעברית גבוהה, יש כאלה שלא יאהבו את זה אבל בשבילי זה מאוד מעשיר את הקריאה. גם למדתי מילים ספורות שלא הכרתי.

תוך 100 העמודים הראשונים הוא הפך לספר האהוב עלי ביותר, בלי צל של ספק!!!
*רק הערה קטנה: היו מספר קטעים בספר, של תיאורי המלחמה, ששיעממו אותי קצת וקראתי אותם ברפרוף. לאט לאט הם הפסיקו לשעמם אותי, ככל שהתקדם הספר, כך שאם אתם קוראים את הספר, אל תיבהלו אם יש קטעים שבא לכם לדלג עליהם, ותמשיכו לקרוא בכל זאת.

אני בטוחה שתתאהבו בדמויות האנוכיות והאינטרסנטיות של סקארלט ורט, ובסיפור האהבה הכואב שלהם. נהניתי מכל רגע, עד כדי כך שנעלם לי החשק לקרוא ספרים נוספים - כי דבר לא יגיע לרמה של "חלף עם הרוח"! ונותר לי לשאול רק דבר אחד;

למה לא כתבת עוד ספרים, מרגרט מיצ'ל???

לפני 9 שנים•
★★★★★
•הִיפּאטִיָה


אפוס היסטורי-רומנטי המתרחש בימי מלחמת הארחים בארצות הברית.
אותי הוא סחף ונקרא כל-כך בקלות שמצאתי את עצמי ערה הרבה אחרי שעת השינה שלי, שקועה בקריאה. מאוד מהנה ולא כבד (רק פיזית כבד עד מאוד!).
וגם, דרך מעולה ללמוד קצת היסטוריה. מאוד מהנה!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•תמר


הספר הזה נמצא ברשימת הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא בחיי.
במשפט אחד מסכם אפשר לומר שרט באטלר פשוט נכנס אליי לראש ולא יצא במשך מספר שבועות.
הדמויות כ"כ חזקות, והספר כ"כ יפה. צריך לצלול אליו ולהתמכר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קארטה


לא סתם רבים מחשיבים אותו כאחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם, חלף עם הרוח הוא ספר יפהפה שאין שווה לו! נהניתי מכל רגע, רומן מלא הפתעות, חצוף, מרשים שגרם לי להתאהב בתקופה, בדמויות, להזדהות עם המצבים הנעימים או המבהילים שבו.
אני לא בטוחה שישנן מילים שעשויות להמחיש בדיוק את אופיו של הספר, אך לא ארבה במילים ואסכם אותו במילה אחת על כל גוניה -
מ ו ש ל ם !

לאחרונה יצא לי לשאול מורה לספרות על דעתה על הספר והיא ביטלה אותו באמרה "רומן רומנטי תקופתי" ותו לא. האין זה מעשה שיעלה סומק גם בלחייה של סקרלט עזת המצח עצמה? אני חושבת שראוי להוסיף ולומר שסקרלט היא דמות מדהימה. נכון, היא לא אוחזת בחרב נלחמת אך היא גם לא יושבת בית המחכה לאהוב שישוב. היא לא דמות פסיבית בעליל וזה מרגיז אותי כי אנשים רבים שצפו בסרט דווקא טוענים כך (אף כי גם בסרט היא אינה מצטיירת ככזאת). אני רוצה להדגיש שסקרלט או'הרה היא אישה מדהימה. אמיצה, עזה, מתוחכמת, יפהפייה ויודעת לעמוד על שלה בגבורה, לנצח כל מכשול, להתגבר על כל דבר ולוותר - גם על האהבה הגדולה שהייתה בחייה - עבור עצמה, כי רק סקרלט יודעת מה טוב בשביל עצמה, ואיש לא יכתיב לה אחרת. היא מתמרדת ובכך נחשף אופן החשיבה המאלף שלה, המכה את הקורא בתדהמה: זאת הנערה, שנראה שיש לה הכל ואינה חסרה דבר, מלינה על כך ואף יוצאת כנגד המסגרת? לא מקובל! אך זהו כל היופי בדמותה, היא מהווה מודל לחיקוי, הן בצורה גלויה והן מתחת לפני השטח. היא לא הבחורה המאוהבת, החלשה, השבויה בקסמו של באטלר, כנראה בתמונה, המצילהּ מפרשים המבשרים את אימת המלחמה שמשתוללת ממש מתחת לאפה המושלם. היא הבחורה האמיצה, שסגרה את הדלת מאחוריה ויצאה לעולם, סוף סוף, הצליחה מעל ומעבר, סוף סוף, ועברה את הסף. בסוף, היא לא עזבה את באטלר. לא, היא אינה תלויה בו, אינה מוגדרת על ידי הגבר הזה - היא יצאה למצוא את מה שישחרר אותה, ורק היא יודעת מהו. האומץ הנדרש לכך הוא כביר, על פי כל אמת מידה. על כן אני רואה לי לכבוד שקראתי את הרומן היפהפה הזה, ומתגאה בהערכתי העמוקה כלפי סקרלט, שגם אם לא חברה טובה - כמישהי מעוררת התפעלות והשראה.
זוהי תעוזה אמתית.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נערה עם קעקוע דרקון


אחד הרומנים הכי טובים שקראתי איפעם.
כתיבה משובחת, עלילה מלאה, ובעיקר מלא רגשות ותשוקה!
חובת קריאה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•NickRock


ספר מעניין מאוד. השאיר אותי ערה עד השעות הקטנות של הלילה...

לפני 12 שנים•
★★★★★
•נשומלה


לפני 8 שנים•דניאל