"השד במכונת הכביסה" הוא מסוג הספרים שקוראים אותם בנשימה אחת. ספור נרטיבי שמגולל חיים של אדם טכני מבריק
שכל חייו מוקדשים לעזרה לזולת דרך מתן שירות. הסיפורים המפתיעים מעוררים צחוק ומובאים ברצף מתחילת הספר ועד
סופו. הנאה צרופה.
הספר מלווה עם מסרים חשובים והציטוטים מדברי חכמים מעוררים מחשבה ורצון להיכנס להלך מחשבתו של הסופר.
בסוף הספר הוא מספר על מכתב שכתב לאביו ממנו אפשר ללמוד על חייו המורכבים למרות שהכול מובא עם חוש
הומור בריא:
"תודה אבא ששלחת אותי לעבוד כשהייתי רק בן שלוש-עשרה. כשהיית ישן שמתי לך את השכר מתחת לכרית השינה
שלך כפי שהורית לי לעשות, כדי לא להעיר אתך חלילה. על-כך אני מודה לך, שאם לא כן, אני לא בטוח שהייתי
לומד להיות כה חרוץ. מעולם לא הצטרכתי עזרה, אדרבה, עזרתי לכולם עד היום בשמחה רבה.
למרות שהיה לי לא קל אתך תודה אבא. נשלחת אלי משמים לטובה."
המלצה חמה שלי על הספר של סופר עם נפש רגישה ומיוחדת שיודע בחן רב להביע את מה שמתחולל בנפשם של
האנשים להם נדרש לתת שירות.

שמאול יוסף עגנון היה תמיד הסופר הנערץ עלי וידעתי שביום מן הימים אשוב לקרוא את ספריו. מכיוון שבימים אלה לא בנקל מוצאת זמן פנוי חשבתי שאתמוגג על ספרו הדקיק "שבועת אמונים". זו היתה הבחירה המיידית מכל ספריו שעמדו על המדף. הופתעתי לגלות שככל שהדפים מועטים כך נדרש ממני יותר זמן לעכל כל עמוד ועמוד. חודשיים תמימים עברו עד שהצלחתי לסיים את היצירה ולא בשל טורח או יגיעה. נהניתי מכל רגע אולם כדי להנות מספר כזה נדרשת מנה גדולה של תשומת לב וריכוז, וחלילה להיות מוסחים בעניינים אחרים שמא לא נוכל לתת את הדעת לביטויים המנוסחים בשפתו המיוחדת רק לו.

ההשפעה מסיפורי המקרא בולטת והשמות הניתנים בספר גם כן מושפעים משם. הדוגמא הבולטת הן שתי החברות השונות כל כך במהותן רחל ולאה חברותיו אשר אופיין אף הוא מעוצב לא מעט בהשפעה המקראית.

יעקב ארליך, המורה העוסק בחקר אצות ים ואהובתו שושנה, נודרים נדר עוד בהיותם ילדים - "שבועת אמונים". הם גוזרים קבוצה משערם, שורפים, בולעים את האפר ונשבעים שברבות הימים יהיו שייכים אחד לשני. אותה אהבה אפלטונית לכאורה של יעקב ושושנה היא אהבה ברה ותמימה אולי בשל התקופה. הרשו לי להעביר בשפתו של עגנון שיחה בין בני הזוג שאולי תשעמם אי אלו בני נוער נמרצים:

"דבר זה שמעציב את ליבך שושנה מהו?"
חייכה שושנה ואמרה:
"ראה אתה שואל דבר זה מהו ובאמת היה לך לשאול דברים אלו מהם שהרי מרובים הם וכל דבר ודבר עצב מאד למה - איני יודעת"
"הלוא עדיין את, אנו עדיין צעירים וכל החיים לפנינו"
אמרה שושנה: "אלה החיים שהם לפנינו סבור אתה שטובים הם מן החיים שמאחורינו?"
אף יעקב עצב היה, תוך כדי הרהוריו הרגיש בעצמו שבלא עמה כל העולם מנוטל ממנו"...

ביטויים כמו "בלא עמה" כלומר בלעדיה או משפטים כמו
"אפשר שאתה מספר לנו מקצת עניינך?"
או: "מצטער שאני מבטיל אותו מן הקריאה"
ועוד רבים כאלה אולי בגלל איזו שהיא שריטה עגנונית אצלי תמיד עובדים עלי. האווירה האצילית של כבוד הדדי ואולי השפה התאטרלית גורמת לי לפחות לחיות באשלייה של עולם מתוקן, מנומס ואדיב :-)
הסוף שכמובן אשאיר לכם לחשוף בעצמכם מתעתע ומפתיע. כמובן שלא אגלה יותר אולי רק שמעורבת פה גם מחלת הנשיקה שבימינו הפכה להיות פופולרית כל-כך.

ש"י עגנון נולד בשנת 1888ונפטר בשנת 1970 בירושלים. בשנת 1908 עלה לארץ ישראל והפך מצ'אצ'קס לעגנון. ב1913 פגש למזלו את איש העסקים זלמן שוקן שהפך להיות המו"ל שלו. ב-1966 היה לראשון הסופרים הישראלים שזכה בפרס נובל לספרות ובפרס ביאליק.

אין צורך לומר שאני ממליצה על ספרו זה ועל ספריו האחרים ואשמח במיוחד לדעת שבני הנוער שלנו מושפעים מהספרים שלו כי עבורי הקריאה החוזרת בספר "שבועת אמונים" היתה חזרה לימי התום:-)

כבת למשפחה ימנית , הקרויה על שמו של דוד קצין שנפל בעת תפקידו לא חשבתי שארגיש רצון לקרוא דווקא בספרו של "סמי מיכאל".

גם כשהתחלתי להתגורר במעונות הסטודנטים ברמת אביב ונשאלתי ע"י אם הבית אם אסכים לגור עם "בת מיעוטים" לא חשבתי שאומר בלחש את המילה "טוב". גם כשנתבקשתי באגודת הסטודנטים באותה שנה לייצג את ה"ליכוד" בחוג לתיאטרון לקראת הבחירות לאגודת הסטודנטים עדיין לא ראיתי סתירה בפעילותי. "נעימה" הג'ינג'ית מכפר "טירה" נעמה לי כפי שהחברים באגודת הסטודנטים קסמו לי באותה תקופה.

בספרו של סמי מיכאל "חסות", נתנה שולה היהודיה את חסותה לפתחי המשורר הערבי משום שראתה זאת כחובה מוסרית כחברת אירגון שמאלני אליה השתייך גם בעלה מרדוך היהודי. התקופה היא מלחמת יום הכיפורים וכשהיא איננה שומעת מבעלה שום סימן היא מחליטה לפרוש מן האירגון. השיחות עם פתחי החוסה אצלה מתחילות להכביד עליה:
"אתה מסוגל לזרוק רימון על ילדים ונשים?"
"הייתי מסוגל להטיל רימון על שני האלה שעמדו מתחת לחלון"
"פתחי, אין דרך אחרת?"
"פעם האמנתי, אהיה ישר עימך שולה, איני רואה"
"או אנו או אתם!"

הקטעים האלו הכבידו גם עלי אבל תמיד חזרתי לנופי ילדותי של חיפה ובשפתו עתירת המילים של סמי השופעת דימויים יכולתי להזכר ולמצוא נחמה:
"רק על שפת ימה של קרית חיים, בשעת הדמדומים, כשהיו מהלכים יחפים על הקו החמקני שבין הים ובין היבשה מצאו מרגוע. אבל השעות האלו היו קצרות עד יאוש."

חוף ימה של קרית חיים החוף בו ביליתי שעות רבות בילדותי ועכשיו סמי מחזיר אותי לאחור. קצת אחרי שרותי הצבאי לפני שהגרתי לת"א כשעבדתי בחיפה ברח' העצמאות במשרד החקלאות כמזכירת מנהל אגף הדיג הייתי אמורה כל בוקר להביא את הדואר. בעלותי לקומה הראשונה, שם הוא ישב, בראש מורכן, שפוף וכותב. תמיד תהיתי על מה יש כל-כך הרבה לכתוב ב"משרד החקלאות". על הדלת היה מודבק בקטן השם "סמי מיכאל", ואז עדיין לא הבנתי שאותו אדם צנום מראה כותב, כותב הרבה ויש לו על מה לכתוב. חוץ מחיוך או תודה כשהנחתי את הדואר על שולחנו אף פעם לא שוחחנו. אף מילה.

הייתי חייבת לעצמי לקרוא את ספרו שהזדמן לידי ולו רק כדי להבין במקצת את מהותו של אותו סמי שהכרתי כעובד אפרורי משהו ב"משרד החקלאות" של אותה עיר המשקיפה לים, העיר בה מדובר כה רבות בספרו. אותו סמי שעבד איתי כשנה שלמה מתגלה לי בכשרון כתיבה רהוט, קולח, מעמיק וכה מטיב להבין את מורכבות הנפשות המסובכות בקשיי החיים הבלתי אפשריים. ואכן מצאתיו בהחלט ראוי ומצדיק את שפע העיטרים בהם זכה.

אינני רוצה לשפוט בביקורתי את השקפותיו הפוליטיות למרות שבהחלט כאבתי את השנאה עליה כותב בלי הרף, לעומת זאת אוכל להדגיש את הנקודות החשובות בעיני. עלילת הספר שמתרחשת רובה ככולה בתקופת "מלחמת יום הכיפורים" מהווה עבורי ציון דרך בשל "חג הפורים" ההולך וקרב עלינו לטובה. זאת תהיה דרכי האופטימית לעשות לספר סיום משלי. כפי שידוע "יום הכיפורים" מהווה רק תחנה התחלתית לעומת חג הפורים המסמל את החג האמיתי. זהו החג בו אנו יכולים לצאת מן ההסתר לגלוי כפי שעשתה אסתר המלכה ולהגיע לדרגה הגבוהה של "עד דלא ידע". אם סיבכתי אתכם בביטויים שלא מן העולם הזה, תיקחו בקלות, העיקר שיהיה לכולכם חג פורים שמח:))

מאחר וגדלתי בשנה, חשבתי לעצמי שדווקא היום כדאי לי לכתוב את הביקורת על ספרה של עליזה רמתי "להתחיל מחדש".
השם אומנם מתאים לאנשים שחוגגים יום הולדת, אבל הספר עוסק בנושא די מרוחק מחגיגות. הספר מביא את סיפורו של תמיר הילד הדיסלקטי.

עליזה רמתי כיועצת חינוכית בעלת נסיון בתחום, שעסקה בהוראה במשך שנים רבות הצליחה להעביר בספר בפשטות רבה ובבהירות את התחושה שעובר ילד לקוי למידה למרות האינטלגנציה והייחוד הבולט, וכן בד"כ ילדים אלה לא במקרה גם קצת חסרי סבלנות ולרוב היפראקטיביים.

תמיר מתגלה כילד מבריק רק כשעובר ללמוד בפנימיה. עד אז הוא ילד של תלאות וייסורים רבים בבית ספרו, מקום בו לא זוכה להערכה אלא לזלזול ולהתייחסות משפילה, שהרי קל לקטלג אותו בקטגוריה של הילד הבעייתי חסר התקנה.

כשקראתי את הביקורת של נינה בסימניה אודות הספר הבנתי שהנקודה החשובה ביותר הועברה בדייקנות ובברור. עקרון האהבה והבטחון חשוב ביותר לילד עם מגבלה שכזו או כל מגבלה אחרת. כאשר המדריכה חגית שואלת אם הוא עצמו מבין את בעיותיו עונה בבטחון:" אם אני מבין? אני מבין את זה יותר מידי טוב לצערי. בטח שיש לי בעיות רגשיות. כל ההפרעות שלי היו בגלל הדיסלקציה הזאת. כמה הפרעתי בכיתה, כל המורים שנאו אותי בגלל זה. גם החברים שלי כעסו עלי, ולאט לאט התרחקו ממני. בטח שיש לי תסכולים. ידעתי את החומר יותר מהרבה תלמידים בכתה אבל אף מורה לא ידע את זה, הם רק רצו שאכתוב כמו כולם"...

פה בפנימיה תמיר לומד להפתח, להתמודד עם הבעיה, לכתוב בעזרת קודים, רוכש בטחון, מחולל פלאים והופך לילד חיוני ביותר.

אפילו מלילך חברתו הטובה מפסיק להתבייש וחושף את בעייתו: "אני דיסלקטי, ועד היום אני לא יודע לכתוב. אני יודע לקרוא אבל לאט מאד, כל האותיות מתערבבות לי מול העיניים, את יודעת מה אני מרגיש כשאני רואה כל כך הרבה אותיות רוקדות לי מול העיניים? אני לא יודע על איזו אות להסתכל קודם"...

הספר מומלץ לכל חברי סימניה שאוהבים לבלוע ספרים כדי להעשיר את הידע הכללי בנושא, ולהבין שיש אנשים שמשתוקקים לקרוא מהר יותר, או לכתוב ארוך יותר ללא שגיאות כתיב אבל המגבלה קיימת ובכל זאת לא יוותרו על ספר טוב:)

"מלחמה היא שלום", "חירות היא עבדות", בערות היא כוח", כך על פי "מיניסטריון האמת" הן שלושת הסיסמאות של המפלגה השולטת בספרו של ג'ורג' אורוול.

ג'ורג' שהשאיר את הנכס הזה, את ספרו הקרוי "1984" נפטר בשנת 1950, שנה אחת בלבד לאחר שיצא הספר לאור, ואי אפשר לומר שהוא לא חזה את העתיד כמעט בברור. המפלגה היא השלטת ולא סופרת אף אחד ממטר...

ה"טלסקרין" או ה"אח הגדול", כפי שאנו מכירים אצלנו, רואה ושומע הכל. אין דבר הנסתר מעינו, אין להתחמק אפילו ממחשבות כמוסות, לא כל שכן דיבורים או מעשים.

כשקראתי בשנות נעורי את ספרו של אורוול: "חוות החיות" לקראת בחינות הבגרות באנגלית, אהבתי את הראש המבריק, המרתק, המנתח בחוכמה רבה את ההיררכיות אצל בעלי החיים מול האדם בעיני החיות כפי שרק ג'ורג' יכול לראות. פשוט גאוני.

הספר "1984" תורגם מאנגלית ע"י ג. אריוך בהוצאת "עם עובד", ומגולל את סיפורם העגום של ווינסטון וג'וליה, הזוג הרומנטי אשר למרות הקשיים בשל צו האיסור הקיים, הם מוצאים מקומות מיסתור קסומים, מן אהבה של "מים גנובים ימתקו" עד הסוף המר, הכניעה המוחלטת, ההשלמה וההזדהות האבסולוטית, עד האהבה בסופו של דבר אל ה"אח הגדול".

וינסטון המספר לג'וליה את חלומו ,חושף את ג'ורג האמיתי:
"החלום רחב הידים היה מלא אויר, וכל חיי נדמו פרושים בו כנוף בערב קיץ לאחר הגשם. הכל נתרחש בתוך אבן העשויה זכוכית, אבל פני הזכוכית היו כיפת הרקיע ובתוך הכיפה היה שפוך על הכל אור צלול ורך המאפשר ראות למרחקים אינסופיים"...לזה אני קוראת רוחניות לשמה.

הספר רובו ככולו מדבר על תהליך בו האגו הולך ומתבטל עד להזדהות מוחלטת עם השנוא עליך ואולי זה אתה עצמך. גם פה כמו ב"חוות החיות" מודגשת ההיררכיה בין 3 קבוצות: עשירים, עשירים יותר והפרולים שלא שייכים למפלגה, המעמד השלישי העני יותר ואולי המעמד שממנו דווקא תצא הישועה. אולי דווקא הם יבנו חברה טובה בה אף אחד לא יצטרך לוותר על כישוריו המיוחדים, כי למה לעזאזל נשאף לבטל את מה שקבלנו כל אחד במתנה מן הטבע והרי:
כל אחד נולד שונה, עקשן או מוותר,
אחד נולד לשיר, אחד נולד רק לצייר,
אחד נולד עם חוש הומור, אחד מאד זריז,
אחד רוצה לבכות בלי סוף האחר עליז,
למרות האופי שניתן לנו מהתחלה,
כדאי ללמוד לתת כבוד אל החברה כולה,
אם את אופיו של האדם נדגיש לא נבטל,
נוכל את תכונותינו לטפח ולגדל,
נפתח מדדים, נלמד להעריך,
את השונה בין כל אחד אפילו אם צריך,
לוותר לעצלים שאולי כל תפקידם,
לכתוב ספרון קטן שחשוב לכל העם,
וזה אשר נולד חרוץ וכלל לא מתעצל,
יפסיק לחשוב שהעצלן אותו רק מנצל,
כל אחד נולד שונה, לכל אחד תפקיד,
ואם נרצה נוכל להיות מאושרים תמיד,
את הסיבות לכל נדע כשנתחיל לחקור,
מהו שורש רוחני ומהו המקור.

לא, כמובן שזה לא ציטוט מהספר,קטונתי, זהו חלומי שלי בהשראת אורוול וספרו המצויין "1984" - יצירת אומנות לשמה.

את הספר קניתי פה בסימניה ולכן מרגישה עונג לכתוב ולדווח עליו באתר.
שרון עטייה עיתונאי שלומד קבלה, מצא שם אטרקטיבי לספר שהוא לא פחות כובש. מודה שהשם הוא שפיתה אותי לקנות את הספר ולהבין מדוע אסור לנו לחכות לגלגול הבא. קראתי לא מעט ספרי קבלה אבל חושבת שהמסר של הספר הזה התיישב חזק במקום בטוח וחידד לי עוד כמה סוגיות שלא הבנתי.

אז מדוע לא לחכות לגלגול הבא? מנמק עטייה שכל עוד אנו נמצאים בגופנו ניתנת לנו ההזדמנות לתקן את עצמנו, שאם לא כן נמשיך ונתגלגל לעולם רע ומייסר יותר.

"ברגע שאנחנו מגיחים לאויר העולם אנו מתחילים את המסע על המסילה הזו המובילה אותנו בסופו של דבר אלי קבר"... נראה כי אחת התקופות הקשות ביותר שנבאו הנביאים בספריהם מתגשמת מידי יום לנגד עינינו. רעידת האדמה הבטחונית היא חלק מרעידת אדמה כלכלית של אותה רעידה. השוק המקומי אינו מצליח להתאושש מהמיתון המתמשך, עשרות אלפי עובדים נפלטים ממקום עבודתם ולא מוצאים מסגרת תעסוקתית. מפעלים נסגרים , עסקים קורסים ובאחרונה הגיע המיתון לדובדבן שבקצפת חברות ההייטק פיטרו אלפי עובדים.

שרון מוסיף ומנמק :"הכוח העליון העניק לנו "ספר חוקים" שלם על מנת שנעשה בו שמוש רוחני. המטרה היתה ונשארה לחזור עוד בחיים למקום שממנו הגענו."...

בחג החנוכה כשיערות הכרמל השתוללו והשריפה השתלחה בנו וכילתה כל דבר טוב, חשבתי על הספר הזה של שרון שמתאר בחן ויופי את מטרת הבריאה, ובעצם כל פעולה שאנו עושים בניגוד אליה מאלצת את הטבע לפעול במלוא הכוח, על מנת להזכיר לנו במדוייק "מאין באנו ולאן אנו הולכים"...

מומלץ לקרוא, להחכים וליישם עוד בגלגול הזה...

ה"שלג השחור" מדבר על הבוהמה הרוסית בראשית ימי תהילתו של מיכאיל. כל כך דומה למה שקורה כאן אצלנו. בשפה עשירה מביא מיכאיל את האוטוביוגרפיה שלו.

ההתהוות של הרעיון להעלות מחזה המבוסס על הרומן שכתב מתואר לפרטי פרטים. היצירתיות מפעמת בקרבו ולאט לאט הוא עצמו מתחיל להבין מהן התמונות המשונות שעולות בדמיונו:
"באחד הלילות גמרתי אומר לתאר תיבת קסמים זו. התמונה נדלקת התמונה נצבעת. טובה היא בעיני להפליא. אם כן אני כותב תמונה ראשונה. רואה אני את הערב, מנורה דולקת, הגדילים של האהיל, התווים על גבי הפסנתר, מנגנים את "פאוסט", פתאום "פאוסט" משתתק ומתחילה לנגן גיטרה, בסופו של הלילה השלישי הבינותי, כי מחזה אני מחבר"...

האכזבה הגדולה של מיכאל מתחילה כאשר הוא צופה בחדר
החזרות. הבמאי הדגול "איוואן וסילייביץ" מבקש מהשחקנים להרגיש, לחוש אך לא לדבר. נפל אצלו האסימון. אין התייחסות לטקסט עליו עבד קשה כל כך. נזכרתי בדתיה בת דור שנלחמה על כל שורה בטקסט שלה לפני שנים ב"פרפר נחמד", אך בסופו של דבר הוא מקבל את כל השבחים כשההצגה מועלית על בימת ה"תיאטרון הבלתי תלוי".

מצאתי את עצמי מזוהה לגמרי עם כל המצבים אותם עובר מיכאיל, אהבתי את ההומור המיוחד המתבסס על תכונתו האופיינית להיות מודע למגרעותיו ולרדת על עצמו ממש כמו ב"סטנד אפ קומדי"...

הספר תורגם בידי צבי ארד בהוצאת "עם עובד" ומומלץ לכל מי שמתעניין בעולם התיאטרון, או מי שאוהב את בולגאקוב...(יש מי שלא?)
אני אהבתי מאד, ממליצה להציץ ולהפגע:))

ושיהיה חג אורים שמח!!!

"שמח להקדיש לך את המרתק מבין ספרי, קריאה מהנה, יומי עיני 21.10.2010 כך בהקדשה שקבלתי מן הסופר האהוב עלי, לאחר שניתנה לי אפשרות לבחור בעוד ספר מספריו.
"נדיה!, בקשתי נחרצות, חברתי רינת קראה והרעיפה תשבחות על הספר. היא כתבה בקורת נהדרת בסימניה. האם אתה נכנס לסימניה?"
תשובה לא ברורה , מן מלמול של כן ולא נשלפה מן השפתיים של יומי, מה שאצלי התפרש כלא יודע על מה את מדברת,ומקוצר זמן לא ניסיתי להבין אם אכן צדקתי. הבנתי שאצטרך בפעם אחרת להסביר לו על מהות האתר".

עם שלושת ספריו של עיני עשיתי כבר הכרות קודמת.
ספרו לילדים ציף ציף ציף נכתב בחרוזים, חמוד להפליא.
ספרו השני פנצ'ו הבלש בממלכת הג'ונגל נכתב במהלך סיור מודיעיני באפריקה הרחוקה, וספרו השלישי "זינוק הקונדור" רומן ריגול נכתב על רקע שנותיו הרבות ביחידת מודיעין. המשותף לכל הספרים האלה הוא אהבה אל ממלכת החי, אל הצפור, התוכי והנשרים. שם הוא חושף את חוכמתם הרבה.

נדיה זהו ספרו האחרון של יומי, העשירי במספר ואולי בשל כך אולי השקיע בו את כל מרצו והשראתו.
גם רומן זה מושפע בעיקר מהאוירה אותה לקט ואסף תוך שרותו כקצין אסוף במודיעין.

נדיה יכולה להיות מושא אהבתו של כל אחד, אך זוכה בה דווקא זה אשר לא יכול להעניק לה את המילוי אותו מחפשת. גבר מבוגר, מכוער ועב כרס. היא איננה מוצאת מכנה משותף בבחורים בני גילה והעושר הרב מצליח לכבוש את לבה.
האהבה אשר מוצאת אצל חאזם קצין מוסלמי גורמת לה לזעזועים פיזיים ונפשיים. אותו קצין אשר נשבה תחילה ע"י חוליית חיל המודיעין הישראלי ולאחר מכן ע"י המודיעין הסורי מוכן לעזוב את אשתו וילדיו ובלבד שיוכל להשאר עם אהובתו נדיה שזכרה לא מש ממנו לדקה.

בשפה מיוחדת ליומי, עם ניתוח אופי של פסיכולוג, הבנה בכל מה שאשה אוהבת, מעניינים קוסמטיים גרידא ועד לפרט האחרון באופנה, כך ידע יומי להוליכני שולל ולגרום לי להסחף אל תוך הכתוב.

הפגישה המרגשת והסודית ביותר בין נדיה הנוצריה וחאזם המוסלמי במסעדת אלאדין שביפו, המסעדה האהובה עלי, המחישה את העלילה שנראתה לי כה אמיתית.
מידי פעם הבטתי בתמונתו של יומי הדומה ללא ספק לבתו לימור תכולת העין ובהירת השיער זו שנישאה לליאור, זה שעד לפני מספר שנים ליווה אותי בדרכים עם הגיטרה ברחבי הארץ, והייתי גאה ושמחה שיש חלקות קטנות אשר ללא ספק צ'ופרתי בהן.

רומן עשוי כהלכה המביא פיסת חיים אמיתית של השתקפות חיי גבורים שכל אחד מהם מחפש לעצמו אידיאל, אבל נשאר עם מה שהחיים מזמנים עבורו.

לכם הקוראים מובטחת הנאה צרופה מסופר אשר יודע לעשות היטב את מלאכתו. אני אהבתי מאד.

לו הייתי פוגשת את הענק היוצא ממנורתו של אלאדין וזה היה מאפשר לי להגשים 3 משאלות, סביר להניח שהייתי מבקשת להפגש עם רבי שמעון בר יוחאי כדי שיספר לי עוד קצת על כתיבת ספר ה"זוהר הקדוש", הייתי מבקשת להוסיף לי עוד מספר סנטימטרים לגובה ולבסוף הייתי רוצה לשאול את אנטון צ'כוב שאלה קטנה והיא: "האם בעברך כתבת מחזה בשם ה"שידוך"?, כי זה המחזה אשר אותו שנים מחפשת בנרות...

התקופה היא תקופת סיום בית ספר התיכון, במסיבת הסיום בבית ספר "רוגוזין" שבקרית אתא. בקידמת הבמה עומד ציון חברי לחוג הדרמטי בתפקיד השדכן, לצידו שחקן נוסף בתפקיד החתן ולצד שניהם אנוכי בתפקיד הכלה המשתדכת. המחזה הוא של צ'כוב. מצחיק בטרוף. כשפגשתי את צדוק השרת של ביה"ס כעבור כ-10 שנים הוא עדיין זיהה אותי וסיפר לי שהצגה כזאת טרם הועלתה מאז בבית הספר.

בעבודתי כהומאופתית בהוסטל מסויים לסכיזופרנים רציתי להעלות שם את המוראל ולביים שוב את אותה הצגה אבל לא הצלחתי למצוא את המחזה. ברוב יאושי לאחר שהמוכרת בסטמצקי סכמה חד משמעית שמחזה כזה לא קיים, נפלו עיני על ספר קטן עם כריכה אדומה, לבנה , ורודה ושחורה. כלאחר יד קניתי את הספר. "גן הדובדבנים" שמו. גם כן של צ'כוב והנחתי אותו על המדף שבביתי.

בחג שמחת תורה האחרון החלטתי לשים קץ לתחושת הפספוס, לקחתי לידי את הספרון הצבעוני הקטן, למדתי בע"פ את השמות הארוכים של כל המשתתפים במחזה ומצאתי עצמי במרכז חוויה "משכרת חושים".

הדמויות ההזויות הבלתי החלטיות, שהאמת רחוקה מהן מרחק אין סופי, שקועות בעצמן, צוחקות , בוכות, מתרגשות, מסתירות סודות ובשניות מתגברות על כאבן וממשיכות לזרום עם קצב החיים. הסיטואציות מצחיקות ומכאיבות בעת ובעונה. ההומור של אנטון צ'כוב אומנם פחות דרמטי מההומור של מולייר לטעמי אבל יותר אותנטי, טבעי ומשווה לדמויות נופך של הוויה אמיתית במציאות ההזויה של ההתרחשות.

לאחר ש"גן הדובדבנים" של בעלת האחוזה הגב' רגייבסקיה ליובוב אנדריבנה נמכר, היא חולמת להשיא את בתה המאומצת ואריה לאיש העסקים לופכין יירמוליי אלכסייץ, אשר קנה ממנה בדרך עקיפה את אחוזתה. לופכין המבולבל עדיין לא החליט אם לאהוב את ואריה אשר אף היא חולמת להנשא לו ובכך לפתור את מצוקת המשפחה שנותרה ללא כלום לאחר המכירה הטראומטית. הגב' ליובוב מספרת לו כי בתה אוהבת אותו ומשכנעת אותו שאין לו צורך להתבייש להציע לה נישואין. הכל נעשה כלאחר יד. האדון די מחבב את הבת ומוכן לשאול אותה אם תאות להנשא לו.

הגב' ליובוב: "רעיון מצוין, הרי זה לוקח רק רגע, אני
אקרא לה מיד. ואריה הניחי כל מה שאת עושה
בואי.
לופכין: (מציץ בשעונו, ואריה נכנסת עם המזוודות)
לאן תלכי כעת ואריה מיכאלובנה?
וואריה: אני לרוגולינים. הסכמתי להשגיח על הבית
שלהם...
לופכין: זה בישנבו נכון? בערך 100ק"מ.(שתיקה) אז זה
סוף החיים בבית הזה.
ואריה: כן, החיים בבית הזה נגמרו.

כאן גם מסתיימת אהבתו המפוקפקת של לופכין, כי כך מתנהגות הדמויות במחזה, לא משקיעות בכלום ולבטח לא ביחסים.

הסוף של הספר מצמרר עד אימה וכמובן שרק צ'כוב יכול לחשוב על סוף מפתיע, כואב ומצחיק שכזה. אשאיר לכם לקרוא אותו כדי שלא לקלקל, רק ארמוז שמדובר במשרת הזקן פירס וסופו הבלתי אפשרי הלא יאומן...

את ההצגה טרם יצא לי לראות. "גן הדובדבנים" זהו המחזה האחרון שכתב צ'כוב. ב-1904 נערכה הצגת הבכורה של המחזה, זו השנה בה גם נפטר.

מאחלת לכם להיבדל לחיים ארוכים ולהנות מכל יצירותיו משום שלי הקריאה הסבה עונג רב, ובכ"ז אם שמעתם שמץ של דבר אודות מחזהו של צ'כוב בשם "השידוך" תזכרו שאני עדיין מחכה לו.:))...
מאחלת לכם קריאה מהנה,
נולי