אם חייכם מלאים יתר-על-המידה בשמחה, גילה, דיצה חדווה ואורה, ואתם מרגישים צורך לשבור את השגרה המשמימה הזו במנה גדושה של דיכאון עמוק, הרי שהספר הזה הוא פתרון מושלם לכך. העלילה מתרחשת בגיהנום-עלי-אדמות: הציביליזציה האנושית – על הטכנולוגיה שלה, מוסדותיה, ערכיה ורוב אוכלוסייתה – מושמדת; כמעט כל בעלי-החיים והצמחים נכחדים; השמש נסתרת מן העין, עפר ואפר בכל, ותנאי המחייה על כדור-הארץ הפכו לכמעט בלתי-אפשריים. מעט בני האדם שאתרע מזלם ונותרו בחיים מוצאים את עצמם במציאות קשה בה הטבע ומה שנותר מן האנושות מתחרים זה בזה באכזריות שלהם.

בתופת הזו, יוצאים אב ובנו למסע השרדות חסר-תקווה ואנו מתלווים אליהם בדרכם. מקארתי מיטיב לעצב אוירה של מועקה גדולה, חורבן, ואבדן במימדים קוסמיים. על רקע שחור-משחור זה, הוא משרטט את הקשר העמוק שבין האב לבנו – את האהבה שאינה תלוייה בדבר ושאינה נכנעת לנוכח התנאים הבלתי-נסבלים.

הכתיבה מינימליסטית, אפיון הדמויות פלקטי – כמעט אבסטרקטי – ככל הנראה במכוון. הדמויות מדברות במשפטים קצרים. דבריהן, ולעתים גם מחשבותיהן, טעונים לפעמים בפאתוס 'נבואי'. המתרגם מוסיף לעתים תוגה על דכאון בנפקו לנו משפטים דוגמת: "ספיני עץ האורן נעלמו מן הקירות ונותרו רק פסיסי המיצוע". דחיל רבאק, מר צוקרמן, לא די לנו בשואה גרעינית שאתה מוסיף לנו גם ספינים ופסיסי מיצוע? אבל, מי יודע, אולי אין זו אשמת המתרגם והמשלב הלשוני הוא כזה גם במקור האנגלי.

לטעמי הסופרלטיבים שעל גב הספר מופרזים כתמיד ("גאונות ספרותית של ממש...", "ספרות מופת..."). יש לי קולגה שאני מעריך מאד שהספר הזה הותיר בו רושם עצום. אני התלהבתי פחות. לדעתי מדובר בהחלט בטקסט מעניין, אבל לא בפרוזה גדולה. האם "הדרך" יותיר בי חותם לאורך זמן? אני בספק. ההשפעה העיקרית עשויה להיות הקטנה משמעותית של מזון מקופסאות שימורים בתפריט שלי (אם תקראו תבינו).

בעולם פוסט אפוקליפטי, כנראה אחרי שואה גרעינית, אב ובנו מנסים להמלט מהקור המקפיא של החורף הגרעיני בדרכם דרומה.
הספר הוא בסוגת מה שקוראים 'ספרות יפה', משחקי מילים מחורטטות וגבוהות חלקן מומצאות, ארכאיות ומתישות, אולי רצו לתת לאסון במימדים תנכיים, מילים גדולות מהחיים. לדעתי מחטיא את המטרה.
הספר אפל וקודר, האב והבן, במלחמת הישרדות, בדד, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.
בארץ מתה, בחיפוש מתמיד אחר אוכל, (משום מה כמות השימורים שהם מצליחים לאתר לא פחות ממדהימה) והתחמקות מקהילות הקניבלים ששרדו.
ספר כבד. הסרט יותר טוב לדעתי.
ונחתום בדברי המשורר, שנאמנים לרוח הספר: "חושב אולי אני מת, זמן טוב להתאבד עכשיו".
⅘ בסולם מאני.

הגעתי לספר בעקבות ביקורות מהללות לפיהן מדובר ברעיון שונה ומעניין ובכתיבה ברמה גבוהה ויוצאת דופן, "רומן פילוסופי מוסרי, עמוק ומרגש", שאמור ללמד אותי לקחים חשובים לחיים.
אני אפתח ואומר שאני מאוד מתחברת לז'אנר, ואין לי שום בעיה עם מד"ב, פוסט אפוקליפסה, פנטזיה, סיפורים בחלל, לא משנה מה, שנמצא מחוץ ל"חיים האמיתיים". יש לי דמיון מפותח ואני לא צריכה הרבה בשביל להתחבר. אבל, וזה אבל גדול, העולם החדש שמוצג לי, צריך להיות בעל היגיון פנימי, ועם סיפור רקע ברור, כדי שהקורא יבין מה חוקי העולם הזה ומה קרה שהוא הגיע למצב הזה (ולו בקווים כלליים בלבד). בעיני, המידע הזה קריטי כדי להבין את ההשלכות של המעשים של הדמויות, את הרקע שלהן, את המניעים שלהן ולמעשה ליצוק בהן מורכבות ועומק. יתכן ואנשים שלא בקיאים בז'אנרים מהסוג הזה מאוד יתרשמו מהעולם "העשיר", אבל בעלי ניסיון בספרים בהם הוצג עולם חדש/אחר יבינו שהספר כתוב ממש ברישול, בהיעדר מידע משמעותי. יכול להיות שזה היה עובד כסיפור קצר, אבל ממש לא כרומן.
בספר הזה יש מעט מאוד הסברים לגבי איך העולם הגיע למצבו הסופני, באופן שבעיני גורע ופוגע בכל ההנאה מהסיפור, ובגלל היעדר המידע הדמויות נותרות שטוחות ומניעיהן לא ברורים. הרי, אם אני רק אהיה עסוקה במדוע אין ציפורים או בעלי חיים אחרים, אני לא אוכל להפנים את הקושי שהדמויות מתמודדות איתו במציאת מזון. האם אין עכברים? חרקים? למה? הרי גם ככה אין כל כך הרבה אנשים שיאכלו את המזון.
אמנם, באזור בו מתרחש הסיפור, איפשהו בארה"ב, קר מאוד וקשה לשרוד. למה אין התייחסות מה קורה באזורים טרופיים של העולם? מה קורה בקוסטה ריקה למשל? שם חם ונעים, והטבע שופע מזון. האם האדם הרס כל פינה של טבע בעולם? איך? למה? יש יותר מדי שאלות שנשארות פתוחות ולא אפשרו לי לצערי להנות מהסיפור עצמו. גם לא ברור למה האב ובנו לא הצליחו להגיע דרומה לאזורים חמים יותר כבר מזמן, למה רק עכשיו הם עוברים את האזורים המושלגים? למה עוד לא הגיעו לטקסס למשל, אם מוצג לי מצב שהעולם נמצא בו משך שנים ארוכות? אין לזה שום התייחסות והקורא אמור למלא את כל הלקונות האלה לבד.
בנוסף אני אישית בעלת האמונה שהטבע חזק בהרבה מהאדם, ושאם איכשהו נביא להכחדו של המין האנושי, יש להניח שהטבע ישגשג, ולא ידעך, כפי שהספר מתיימר לטעון. ברגע שאנחנו נפסיק לחבל בטבע, הוא רק ילך ויפרח ויגיע לאיזון חדש, אז גם כאן מבחינתי לסיפור אין היגיון.
לסיכום, חשבתי שאגיע לאיזושהי פואנטה בסוף, וגם זה לא היה. אם זה לא היה ספר של 200 עמודים גם כנראה שהייתי מפסיקה לקרוא באמצע. זה פשוט סיפור שכתוב עם המון מילים גבוהות, בלי להגיד יותר מדי, עם דיאלוגים דלים חסרי מעוף, מדכא ומלא סבל לא מוסבר מראשיתו ועד סופו, ומי שכבר מגיע במצב רוח מלנכולי לקריאה, יצלול עוד יותר עמוק עם הסיפור האפל הזה. לא ברור לי מי הצליח להנות מהספר, אבל אני פה כדי להזהיר אחרים, כי הדירוג הגבוה שלו בכל מקום אפשרי הוא מטעה בעיני. מאוד.

את רוצה לקרוא ספר שיגרום לך להעריך מותרות כמו קורת גג, קפה ומאפה?

הדרך – קורמק מקארתי

שמור את האש בוערת; קטנה ומוחבאת ככל שתהיה.

עלילה:
אב ובנו, במסע דרך שרידי אמריקה מכוסי אפר, לאחר אפוקליפסה בלתי מוגדרת.

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות ורקע, פחות עלילה

דמויות מעוררות: היקשרות-טראגית, אמפתיה-כואבת, אינסטינקט-הורי

וייב: מלנכולי, אפי, מותח

טון: צעיר, מנותק, רהוט

מסע פוסט-אפוקליפטי מופשט בנוף מת; מדיטציה בלתי פוסקת על הישרדות ועל המשמעות של לשמור על טוב, בעולם שלא מציע סיבה או נחמה.

אהבתי

שפה מינימליסטית, מקראית כמצופה; יופי פואטי (איכשהו) שנוצר על ידי תיאורי אפר וחורבן; עוגן בלתי נסבל כמעט, שמערכת היחסים בין האב לבן מטילה בעולם שהתרוקן מכל השאר.

אבל

הרומן אפל ותובעני (גם מבחינת השפה, וגם מבחינת התוכן); העלילה חוזרת על עצמה באיזושהי לולאה מכוונת של רעב ואוכל גרוע.

בקיצור:

אחד הספרים הקשוחים; לכאורה נגיש וחזותי, אבל מעשית, לא מקום שרוצים להגיע אליו בקלות, ולא מראות שרוצים לדמיין באותה מידה; הקשר המשפחתי, גם אם לא הכי עמוק בספרות, מושך ומעניין; הרומן, ביחד עם הפילוסופיה שהוא מציג, שווה את הסחיטה הרגשית.

פורסם במקור: אנטומיה של סיפור - הדרך https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%9a/

אופנתי להשתמש בבינה מלאכותית לכתיבה, ועקב כך, אופנתי לא פחות לטעון על כתיבה שהיא נעשתה באמצעות בינה מלאכותית. כך או כך, חווית הקריאה שלי היא אישית, אנושית, ותיעודה תבניתי, תמציתי, ונכתב כולו על ידי.

אב וילד הולכים דרומה, בארץ הרוסה, חרוכה, כששום חי לא שרד: לא חיות, ציפרים או דגים, גם לא צומח - הכל שרוף, אבוד, אוויר רעיל, וסכנת מוות מהחיה היחידה שנשארה בחיים - ניצולים אנושיים. שני הגיבורים חסרי השם חייבים לנוע כל הזמן כי לעצור במקום אחד זה מסוכן. הם לא יודעים לאן הם הולכים או מה ימצאו כשיגיעו לשם. חורף, קור אימים, אין מחסה והאוכל הוא כל מה שמצאת במקרה בבתים חרבים שנבזזו לפני שהגעת.

הספר הזה ערך אתי קרב רציני בו הוא ניצח: זמן רב לא רציתי לקרוא אותו כי למה לי עצב וחורבן? מה רע לקרוא על נושאים קלים יותר, למשל איזה רוצח סדרתי מתועב? אבל זכרתי את שני הספרים של הסופר שקראתי והתפעלתי, התחלתי לקרוא ו...לא הצלחתי להפסיק.

נדמה לי שבכל הספר לא מופיעה המלה "אהבה". למרות זאת נושאו הוא אהבה עצומה ומחוייבות אין קץ של האב לבנו. הישרדות היא רק משנית לאהבה הזו, וזה שביב התקווה היחיד שמצאתי בספר, כשמקארתי, כמו בספריו האחרים, חותך באיזמל חד כל שביב של רגשנות או טיוח, ומשאיר את הבשר חשוף. אין תקווה, אין אור בקצה המנהרה, אבל אנשים מוכרחים לעשות מה שהם מוכרחים לעשות. והנה מה שחשבתי שהוא תמצית הספר: "...בנאדם שאין לו אף אחד יעשה בשכל אם יארגן לעצמו איזו רוח רפאים נסבלת. תפיח בה רוח חיים, תשדל אותה במילות אהבה ותגן עליה בגופך מכל רע..."

הספר הזה נגע בי באופן שספרים מעטים עושים. בסגנונו הידוע של מקארתי, במשפטים קצרים ומלים פשוטות הוא מצייר תמונות שאין לך ברירה אלא להיות חלק מהן. למעט התרגום שלפעמים מכניס מלים שאינן מתאימות לסגנון הפשוט והחד משמעי של מקארתי (מיסעה? פָּלִימְפְּסֶסְט? אתה משכיל, מר אמיר צוקרמן, אבל פיספסת פה בגדול...) כל השאר מעולה - אפילו הכריכה הקודרת. ולחשוב שאת כל זה הוא הכניס ב207 עמודים...

*

לאורך כל הספר נשאלת השאלה, מה גורם להם להמשיך ללכת? ללכת אל הלא נודע, אל האופק האפור והקודר שמסמן אך ורק מוות.
"הדרך" היה עוד ספר שקראתי בתקופה לא הכי פשוטה, מבלבלת ומעיקה. הספר העלה בי שאלות רבות שהתמזגו יפה עם הרקע של חיי באותו הזמן. ספר שגרם לי לתהות רבות על מה מחזיק אותי בעולם הזה. זאת הייתה תקופה שבזכות הספרים והמוזיקה הצלחתי להשיב את השלווה חזרה אל תוך חיי. "הדרך" היה אחד מאותם ספרים.
הספר מתאר את דרכם של אב ובנו בעולם שחרב, עולם ריק מלבד התהייה והמוות.
יצא לי לחשוב רבות מאיפה הכח להתעורר בכל בוקר לעולם כה אפל ולהמשיך ללכת כשבאמת אין שום מושג מה מחכה בהמשך הדרך ובכלל מהי הדרך? לא מצאתי תשובה מספקת לשאלה הזאת פרט להנחה הבסיסית שמדובר במערכת יחסים של אב ובן. האב יעשה הכל כדי לשמור על בנו ובזמן שנותר לו יעשה כל שביכולתו למצוא לו מקום מסתור בטוח.
במהלך המסע הילד שואל שאלות ומנסה למצוא תשובות על עבר שנמחק ללא זכר. האב משיב עם תשובות קצרות ולא חושף את אותם זכרונות קשים שכן העיקו עליו. קונפליקטים שעולים במהלך הדרך ושאלות של מוסר, האם זה נכון להתנהג ככה רק בגלל המצב הנוכחי? מי הם הטובים ומי הרעים? הבן שאל את האב את אותן שאלות ותמיד דאג לוודא שהם הטובים. האב שהבין את מצבם דאג אך ורק לבריאותו של הילד ולא עצר לחשוב פעמיים.
מקארתי הצליח להכניס אותי לתוך המציאות הטרגית הזאת מה שגרם לי לתהות "איך אני הייתי פועל אם הייתי באותה סיטואציה?" (איזה מזל שאני לא, המסקנות שהגעתי אליהן לא שמחו אותי בכלל אבל היו הגיוניות ביותר לאור המצב ולכן השלמתי עם העובדה שאין עוד דרך אחרת.) תהיתי אם ונגיד המצב היה שונה והאב היה לבד, האם הוא היה ממשיך במסעו ומתמודד עם החוסר וודאות ששררה סביבם? או שאולי כמוני היה מחליט לסיים את המסע. הרי מה שווים החיים כשכל מה שנשאר זה כלום ושום דבר? לגיבור שלנו היה בן שעליו הוא נשבע להגן בכל מחיר, בחייו אם צריך. המערכת יחסים בין השניים מרגשת. שניהם תרמו אחד לשני ודאגו לשמור על הלהבה שלא תכבה. זה היה מסע קשה, מסע עצוב ומרגש.
נקודה חשובה שיש לזכור היא שהילד הוא סה"כ ילד, כל השאלות והתהיות שלו לאורך המסע ילדותיות ומלאות תמימות שמטרתן לשפוך קצת אור על האווירה הקודרת של הספר הזה. אני לא ציפיתי לשיחות ודיונים חוצי גבולות, ממש לא. הדיאלוגים קצרים. יש יגידו שהספר לוקה בחסר, בעיקר בתיאורים ובמידע שנחשף (מעט מאוד) על הדמויות, על עברם, על מה קרה ומתי קרה. האמת? זה רק העצים עבורי את חווית הקריאה.
ספר מומלץ, קריאה מהנה.

סופרלטיבים שניתנים לספר בגב הספר עצמו מאוסים בעיניי, וגם די מגוחכים. אני רואה את זה כמו זלזול מוחלט באינטליגנציה של הקורא וביכולת השיפוט שלו. כאילו שהקורא לא מודע לכך שהשבחים והמחמאות ניתנים ע"י יחצ"ן, עורך או אפילו הסופר עצמו. בגב הספר הזה נכתב "קוֹרמאק מקארתי, מגדולי הסופרים האמריקאים בני זמננו, כתב רומן פילוסופי מוסרי, עמוק ומרגש" וגם "הדרך הוא יצירת מופת קאנונית, שקשה להפריז ביופיה או בחשיבותה." נו, טוב שהם לא כתבו שזה הספר הכי טוב EVER. כי בעיניי הוא ממש לא.

למה לא נפלתי מהספר הזה? קודם כל בגלל שקראתי אותו בשכיבה... אבל חוץ מזה הוא מאוד בינוני בעיניי, בלשון המעטה. יותר מהכל, הספר הזה נראה לי מתאמץ. מתאמץ להיות פילוסופי, מתאמץ להיות אלגורי, משתדל להיות מעמיק, משתדל להיות איכותי. מה לעשות, כשמשתדלים יותר מדי זה הופך להיות מאולץ, מייגע וטרחני. יש בספר תיאורים פלצניים, מנופחים מרוב חשיבות עצמית, תוך שימוש בשפה גבוהה ומליצית, וזה מלאכותי ומאוד לא טבעי. טעימה (לא מתוקה בכלל...): "תקרת הגבס מעוקרת בקפלים רחבים כקפלי וילונות והכרכוב המצהיב המעוטר בשיניות מקושת ומשוחרר ממרומי הקירות"(עמוד 79). בו בזמן יש כאן שימוש בכתיבה מינימליסטית במסגרת הדיאלוגים – שפה רזה, ענייה, דלה. לא אהבתי את השילוב הזה. הקפיצות מהשפה הנשגבת לדיאלוגים של "כן", "לא", "אני מפחד" ו- "אני יודע" מאוד צרמו לי.

חוץ מזה, אין כאן כמעט עלילה, ועלילה לדעתי אמורה להיות מרכיב חשוב בספר. יש כאן מסע, ויש תיאורים קודרים ומדכאים, ויש הרבה מאוד דברים נעלמים ונסתרים, וכמובן חזון אפוקליפטי נורא, שאת אופיו המדויק כלל איננו יודעים (עוד דבר שלא אהבתי בכלל). אבל עלילה? כמעט לא תמצאו כאן.

מה בכל זאת מצא חן בעיניי בספר? פה ושם מבליחים להם כמה רגעים של ביטויי אהבה מרגשים בין האב לבנו, מסירות נפש שמצליחה להאיר באור יקרות את המסע האפל והקודר הזה, ונותנת לנו על הדרך שמץ של אופטימיות. אגב, לאב ולבן אין שמות, והדבר נראה לי קר ומנוכר. יכול להיות שזאת היתה כוונת הסופר, אבל בכל אופן לא אהבתי את זה.

וחוץ מזה, מה אתם, בני האדם, מתלוננים על הדרך הקשה והמייסרת שלכם? מה אני אגיד, בתור צב? הדרך שלי היא הכי קשה, הכי איטית, הכי ארוכה והכי הכי מייגעת. טוב, נו, גם אחי הקטן החילזון לא בדיוק מלקק דבש...

הסופר קורמאק מקארתי, הוא ענק לפי כל קנה מידה ספרותי. כל ספר שכתב (ותורגם לעברית) יכול ללפות קורא בגרונו, מהתחלה ועד לשורת הסיום. "הדרך" הוא תיאור מסע פוסט אפוקליפטי של אב ובנו, בדרכי אמריקה. באופן מוזר, או מפליא, שזורה בתיאור הנוראות שדרכן עוברים השניים איזו תקווה. אולי הרוח האנושית תנצח בסוף? אין לדעת! לבעלי קיבה חזקה (אשתי הקראנית הגדולה ממני, לא מעיזה לפתוח את הספר) ומחפשי חוויות חזקות.

איך לעזאזל אפשר להרגיש כל כך הרבה כלפי שתי דמויות שאנחנו אפילו לא יודעים את שמן? לקורמק מקארתי הפתרונים
הספר מספר על אב ובנו במסע הישרדות בשממה האפוקליפטית של אמריקה אחרי מה שנראה כמו הפצצה אטומית שמחקה את הציוויליזציה לחלוטין והשאירה אחריה רק כמה אנשים שבורים עד כדי טירוף.
הכתיבה אפלה, סימני הפיסוק ניתנים בקמצנות, הדיאלוגים נכתבו כמשפטים רגילים באמצע פסקה והכל מעורר תחושה קלסטרופובית שמשהו מעוות ורקוב כאן עד השורש.
בתוך עולם משוגע וזר כל כך נותן לנו הסופר להיאחז במערכת היחסים של האב והבן, וגאד דאמ היא גאונית.
לא ארחיב מעבר לזה, רק אומר שהספר גרם לי לבכות, דבר שנדיר מאוד אצלי.
ממליץ בחום לשמוע תוך כדי קריאה את הפסקול המופלא של הסרט שיצא על הספר. לא טרחתי לראות את הסרט אבל הפסקול שכתב ניק קייב ישתבח שמו עם וורן אליס מהבד סידס הוא מדהים ויוצא דופן.