הפרופורציות שלי:
לפעמים בצבא כשהיה לי ממש קר אחרי שעות שינה ספורות והייתי גמור, חסר אנרגיות וכל שרציתי היהלהתכסות בחזרה ולהמשיך לישון,
היה עולה בדעתי פרימו לוי ודומיו.
אבל לא בגלל החוויות שעברו,לא, לא הרעב, הקור, אובדן המשפחה, הזהות העצמית ושאר הזוועות.
לא, מה שהיה ממלא אותי באנרגיות מטורפות זה מה שקורה כשאין לך מדינה, מקלט וצבא לשמור על כל זה, על עצמך.
פרימו לא כתב, לצערי, שום דבר שלא ידעתי כבר בגיל 19, על טבע האדם כשלוקחים ממנו הכל, הוא רק אישש את שכולנו יודעים,
שהתנהלותינו ביום יום, כשהכל טוב ו"סבבה" כשיש אוכל וזמן להתעסק בכל דבר שהוא לא השרדות היא רק כסות לאופי האמיתי שלנו, שרובינו אפילו לא מכירים ויודעים, את הטבע האמיתי שלנו, ה"אני האמיתי" שקופץ רק במצב הישרדות וכמו שזה נראה, לא החזק והאמיץ שורד, אלא פשוט "השורד" שהוא לא האדם המושלם כפי שחשבתי בעודי ילד ואף לפעמים יצא שהוא ההיפך המוחלט.
לפעמים אני חושב שספרי שואה בעלי נרטיב אמיתי
וכשאני כותב אמיתי זה אומר הצגת המציאות כמות שהיא (למה כותבים כמות שהיא ולא פשוט כמו שהיא?)
וללא התיפיפויות, צריכים להיות חובה לא רק בבתי הספר כשאנו עדין חסרים את הניסיון ותפיסותינו עוד בוסריות אלא על אזרחים בכל הגילאים וזאת מאחר
ולמשל כשאנו עומדים לכתוב איזה טוקבק עצבני על כמה חרא פה במדינה ובא לנו לעבור לברלין, אז, בול באותו הרגע, יש לעזוב הכל וללכת לקרוא ספר על השואה, נשמע קצת קיצוני?
אנו מוכרחים להבין שחומריות זה טוב ויפה וכן, באסה להתקע בפקק של שעה וחצי במרחק נסיעה של 6 ק"מ ולקנות בית לא נצליח גם בעוד 30 שנה אבל היי,
מה כל זה שווה כשאין לנו בטחון שנפקח את העיניים מחר והבית יעמוד על תילו? או שנפקח את עינינו בכלל? אז זהו, אני פקחתי את עיני בנוגע לדברים החשובים והרבה מזה זה בזכות העדויותו ןמה שעבר על שורדי המחנות.
אני מדבר על פרופורציות, צריך לקחת הכל בפרופורציות, אף פעם לא רע לי כי כשרע לי, אני דופק לעצמי סטירה, מסתכל סביב ואז נהיה לי טוב, אני בריא, יש לי אוכל בצלחת, ילדים עם חיוך, מדינה, לא מושלמת אמנם אבל שלי, צבא חזק, לא מושלם, אבל שלי! ועל מה יש לי לכעוס? תמיד צריך לשאוף לשפר ולא לקבל מצב קיים כמובן מאליו בגלל שפעם היה כך וכך אבל הכך וכך שלנו, אם תספרו את זה לפרימו וחבריו של חורף 44, אפילו במצבו היה צוחק לכם בפנים בעודו דופק לכם את הלחם מהיד.
זהו, פרקתי, תקראו את הספר.
