“את הספר "צוות איתמר" מאת אבנר שור, קראתי בחודשים האחרונים לשירות בצנחנים. הגדוד היה פרוס בגזרת שכם, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, והחורף היה קר מאוד. אז בין מבצע חודר לתוככי הקסבה ומחנות הפליטים למחסום, התחפרתי מתחת לשמיכה וקראתי. בספר מתאר שור, בן קיבוץ שובל, את שירותו הסדיר בסיירת מטכ"ל. שור התגייס בפברואר 71', התנדב לסיירת מטכ"ל וצורף לצוות לוחמים שכלל בין היתר את אבי דיכטר (לימים ראש השב"כ), עמרי פדן ואורי טבנקין (נכדו של יצחק). בעת שהיו בטירונות צנחנים: "יום אחד הופיע בבסיס סגן צנחנים שחרחר, לא גבוה ונטול אותות, רק נעלי הצנחנים האדומות הסגירו את מוצאו. פניו אטומות מבע: לא חיוך ולא כעס." (עמוד 39) כמקובל באותם ימים (ואולי כיום) "בסיום הטירונות יתברר שהסגן המסתורי הוא אכן איתמר סלע, מפקד הצוות שלנו, בעשר השנים הקרובות." (עמוד 39)

המחבר מתאר את מסלול ההכשרה ביחידה, את אימוני הלוחם ואימוני הצוות, כיצד נתגבשו לכדי יחידה מלוכדת באמצעות התגברות על מכשולים ואתגריים אישיים וצוותיים. כך למשל מתאר המחבר אתגר שכזה, שמזכיר לכל מי שאי פעם רץ עם אלונקה איך זה מרגיש. "באחד האימונים המפרכים שלנו באזור בקעת הירדן, בסיום האימון, אנחנו עולים במסע אלונקות אתגרי למרומי הסָרְטָבַּה. הכוחות הולכים ומידלדלים ככל שהאוויר במעלה ההר מידלל, האלונקה כמעט תקועה במקום, ושיפוע ההר העקשן מחזיר אותה כלעומת שבאה למרות מאמצינו ההולכים ואוזלים." (עמוד 51) עוד מתאר שור את מערכת היחסים הבין-צוותית ואת הדינאמיקה בינם לבין מפקדם, איתמר: "המעדיף תמיד שתיקה טובה על דיבור לא טוב." (עמוד 50) שור שירת ביחידה כלוחם שלוש וחצי שנים, במהלכן נטל חלק בפעילות המבצעית החשאית של היחידה.

כשקראתי על הקשר בינם למפקד הצוות לא יכולתי שלא לחשוב על החיבור שהיה בינינו, מחלקת הטירונים בצנחנים, לבין מפקד המחלקה שלנו, קצין קשוח ממוצא אתיופי, לוחם של לוחמים, שהיה גם הוא קפדן, מקצוען ורציני כמעט כל העת. למיטב ידיעתי, נותרנו אנו (וגם אלו שהודחו במהלך המסלול) מעריצים מושבעים של מפקד המחלקה גם שנים לאחר השחרור. במקרה של צוות איתמר למרות הריחוק הקפדני עליו שמר מפקד הצוות: "אט-אט, לאורך הרבה מאוד שנים, תישבר לה "חומת ברלין" הזאת שחצצה בינינו, אבן אחר אבן, ואיתמר יהפוך ממפקד לחבר אמיתי." (עמוד 257)

בספר מוזכרים גם מי שהיו למפקדים בולטים בתולדות היחידה ובצה"ל, ובהם אהוד ברק, מפקד היחידה בעת שירותם בה, יוני נתניהו ז"ל, המ"פ הקשוח בתקופת ההכשרה ש"סביבו מרחפת איזו הילה של לוחם ללא חת שכבר לחם והרג, והוא ממש בדרך להפוך לאחת מאותן אגדות צנחניות המאיישות את ספרי הגבורה." (עמוד 51) ומחליפו, המ"פ מוקי בצר. חברי הצוות נגשו בחשש לפגישה עם בצר בשל: "השמועות המדאיגות על הלוחם העז, שהתקשח עוד כילד בבית היוצר ללוחמים בנהלל ואחר-כך גם התמקצע והפך לאגדה חיילית מצולקת עוד בחייו בסיירות הצנחנים וב"אגוז", והאמור לשדרג את הרצינות של יוני לגבהים חדשים, לא יכולה לשמח אותנו." (עמוד 146) הערה בספר בהקשר למוקי בצר, (לוחם מהולל וסגנו של יוני נתניהו במבצע אנטבה) צדה את עיני כתיאור יוצא דופן של מפקד ביחידה: "הוא מקרין עדינות והיסוס, קולו רך ודיבורו מתנגן, שונה כל-כך מהחיתוך הצבאי המאפיין את דיבורם של יוני ושל ממשיכיו. אבל מה שהכי חמור חמור ובלתי-מתקבל על הדעת, חיוך ברור, חושף שיניים וחורץ לחי מקשט את פניו בדברו מדי פעם ומאיים לשבש באחת את כל מערכות היחסים הקרירות ונטולות החיוכים שבנו בעמל קציני היחידה עם פקודיהם." (עמוד 147)

אחד מרגעי השיא בספר הוא תיאור התמודדותו של המחבר עם הבשורה כי אחיו הגדול, אבידע שור, נהרג במבצע אביב נעורים: "אבידע שור וחגי מעיין נהרגו בביירות בפעולה משולבת של שלושה כוחות: היחידה, הצנחנים והשייטת. הפעולה נחשבת לאחת הנועזות והמוצלחות ביותר של צה"ל" (עמוד 154) הערה מעציבה אחרת נוגעת ל"סיבון" בניווט שביצעו המחבר ושלושה מחבריו. כעונש, סימן להם המ"פ, יוני נתניהו, על מפות כעונש צירי ניווט ארוכים במיוחד, אולם הניווט החוזר נדחה מסיבות שונות: "שנים שמרתי את המפות עם הצירים. רק למחרת מבצע אנטבה לקחתי את המפות וזרקתי אותן לפח. הכוננות המתוחה לעונש הסתיימה באותו יום." (עמוד 82) רגע אחר הוא תיאור אחד מרגעי הלחימה הבודדים שחווה הצוות במלחמת יום הכיפורים, שמצד אחד ריסקה את תפיסת עולמם, ומאידך במהלכה רדפו לוחמי היחידה אחר הלחימה כחסרי תפקיד מוגדר:

"ממוקמים ומוגנים מאחורי סלעי הגדה הענקיים, אנחנו רואים שהדרך המובילה אל החופש שלהם חייבת לעבור בגדה שמולנו. אי-אפשר לרדת לאורך ערוץ הוואדי, כיוון שהוא נגמר במצוק ענקי, בלתי-עביר. ההנחה שסרבני השלום המצרים ינסו לברוח דרך הוואדי מתבררת כעבור זמן כנכונה. ממרחק, מחוץ לטווח הנשק שלנו, אנחנו רואים אותם יורדים באיטיות ובחשדנות, מקפצים מסלע לסלע עד לתחתית הוואדי. בהיתקלם במצוק התלול, החותם את ציר ההליכה בוואדי הם מנסים אחד-אחד לעלות בגדה שמולנו אל החופש ואל הצבא המצרי הממתין במורדות ההר. אבל הגדה השנייה שמולנו כבר נמצאת בטווח כלי הנשק שלנו, המציצים מבין הסלעים ומלווים בקניהם ליווי קטלני את הדמויות המעפילות ממול. החייל הראשון, פניו אל החופש, רגליו העייפות והתמימות מחדירות אותו לא מודע לגיא ההריגה, נופל ירוי ומתגלגל במורד הגדה חזרה אל ערוץ הוואדי. תשובת האש הצרורה של חבריו חולפת מעל ראשינו כציפורים נודדות. עוד מצרי המנסה להעפיל, תוך שהוא משלח צרור ארוך לכיווננו, מתקפל ומתגלגל ירוי לתחתית הוואדי. הקרב-לא-קרב הזה מתנהל באיטיות במשך כשש שעות ארוכות ומתסכלות. בסיומו, כעשרים מצרים מוטלים הרוגים בתחתית הוואדי שלרגלינו. הניצחון הצבאי בקרב, על אף הניסיונות למנוע את קיומו, רק גורם לנו תסכול ודכדוך כבד. אולי בגלל היעדרו המהדהד באוויר של המשחק ההוגן, ואולי כיוון שהרג של אנשים, גם אם הם חיילים אויבים, ובעיקר כאלה שרואים בעיניים, אינו יכול לגרום לבני אדם אלא תחושת קבס נוראה שאיתה נגזר עלינו לחיות עוד שנים רבות." (עמודים 219-220)

גם מקומו של ההומור לא נפקד בספר, ובמיוחד ההומור המזכיר את "מלכוד 22" ואופייני כל-כך לשירות בצה"ל: "אנחנו צופים, למשל בצוות צביקה, שהולך כולו בשפיפה על בהונות הרגליים, בטור ארוך על מסלולי האספלט החשופים שמחוץ ליחידה. האירוע כולו נראה לנו מוזר במיוחד, ואנחנו מתעכבים, רואים ואינם נראים, כדי לצפות במתרחש. צביקה רוקע מדי פעם ברגליו ומסמן לכוח לחזור לנקודת המוצא ולהתחיל שוב את התרגיל. כשצוות צביקה חוזר לבסוף לחדריו, איננו מצליחים להתאפק וניגשים לברר מה פשר התרגיל המוזר. מתברר שהם תרגלו הליכה בין קני הסוף בתעלה. אז למה על המסלולים החשופים? אנחנו תוהים. "כי צביקה לא מצא קני סוף בשום מקום," הם משיבים לנו. ולמה הוא החזיר אתכם עשרות פעמים לנקודת המוצא? אנחנו ממשיכים להקשות. "כי קני הסוף הרעישו!" הם חותמים את השאלון." (עמודים 51-52)

הספר כתוב היטב, והסיפור מעניין. יחד עם זאת אני מוכרח להודות שלא מצא חן בעיני אותו זלזול מתנשא במה שהמחבר מכנה לא פעם בשם "צנחנות", ומהווה למעשה שם קוד למשמעת, מקצוענות חי"רית והקפדה על פקודות. אף שהמרובעות והשגרה הינם אויבי היצירתיות והמקוריות של הכוחות המיוחדים, נשענים אלו (ושור וחבריו אינם יוצאי דופן) על יסודות איתנים של "צנחנות" טובה. הספר (שזכה לפרס ע"ש יצחק שדה לספרות צבאית) מומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, שם, כפי שתיאר זאת בספרו האלוף במיל' אורי שגיא: "אני גם סבור שהמבחן והאתגר שלמולו עומדים המפקדים ביחידות חי"ר הינו נוקב ותובעני מאין כמוהו, וקשה מאוד למפקד להוליך שולל את פקודיו ואפילו את מפקדיו." (מתוך ספרו "אורות בערפל", הוצאת ידיעות ספרים, 1998, עמוד 41), וכן בעבור הנערים העתידים להתגייס כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.”

“ללכת 120 ק"מ זה לא קל, לקרוא על מישהו שהולך 120 ק"מ זה דווקא די זורם ;)
העלילה זורמת והספר קליל ונוח לקריאה.

מומלץ כמובן למועמדים לשירות צבאי בצה"ל...”

“את הספר "צוות איתמר" מאת אבנר שור, קראתי בחודשים האחרונים לשירות בצנחנים. הגדוד היה פרוס בגזרת שכם, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, והחורף היה קר מאוד. אז בין מבצע חודר לתוככי הקסבה ומחנות הפליטים למחסום, התחפרתי מתחת לשמיכה וקראתי. בספר מתאר שור, בן קיבוץ שובל, את שירותו הסדיר בסיירת מטכ"ל. שור התגייס בפברואר 71', התנדב לסיירת מטכ"ל וצורף לצוות לוחמים שכלל בין היתר את אבי דיכטר (לימים ראש השב"כ), עמרי פדן ואורי טבנקין (נכדו של יצחק). בעת שהיו בטירונות צנחנים: "יום אחד הופיע בבסיס סגן צנחנים שחרחר, לא גבוה ונטול אותות, רק נעלי הצנחנים האדומות הסגירו את מוצאו. פניו אטומות מבע: לא חיוך ולא כעס." (עמוד 39) כמקובל באותם ימים (ואולי כיום) "בסיום הטירונות יתברר שהסגן המסתורי הוא אכן איתמר סלע, מפקד הצוות שלנו, בעשר השנים הקרובות." (עמוד 39)

המחבר מתאר את מסלול ההכשרה ביחידה, את אימוני הלוחם ואימוני הצוות, כיצד נתגבשו לכדי יחידה מלוכדת באמצעות התגברות על מכשולים ואתגריים אישיים וצוותיים. כך למשל מתאר המחבר אתגר שכזה, שמזכיר לכל מי שאי פעם רץ עם אלונקה איך זה מרגיש. "באחד האימונים המפרכים שלנו באזור בקעת הירדן, בסיום האימון, אנחנו עולים במסע אלונקות אתגרי למרומי הסָרְטָבַּה. הכוחות הולכים ומידלדלים ככל שהאוויר במעלה ההר מידלל, האלונקה כמעט תקועה במקום, ושיפוע ההר העקשן מחזיר אותה כלעומת שבאה למרות מאמצינו ההולכים ואוזלים." (עמוד 51) עוד מתאר שור את מערכת היחסים הבין-צוותית ואת הדינאמיקה בינם לבין מפקדם, איתמר: "המעדיף תמיד שתיקה טובה על דיבור לא טוב." (עמוד 50) שור שירת ביחידה כלוחם שלוש וחצי שנים, במהלכן נטל חלק בפעילות המבצעית החשאית של היחידה.

כשקראתי על הקשר בינם למפקד הצוות לא יכולתי שלא לחשוב על החיבור שהיה בינינו, מחלקת הטירונים בצנחנים, לבין מפקד המחלקה שלנו, קצין קשוח ממוצא אתיופי, לוחם של לוחמים, שהיה גם הוא קפדן, מקצוען ורציני כמעט כל העת. למיטב ידיעתי, נותרנו אנו (וגם אלו שהודחו במהלך המסלול) מעריצים מושבעים של מפקד המחלקה גם שנים לאחר השחרור. במקרה של צוות איתמר למרות הריחוק הקפדני עליו שמר מפקד הצוות: "אט-אט, לאורך הרבה מאוד שנים, תישבר לה "חומת ברלין" הזאת שחצצה בינינו, אבן אחר אבן, ואיתמר יהפוך ממפקד לחבר אמיתי." (עמוד 257)

בספר מוזכרים גם מי שהיו למפקדים בולטים בתולדות היחידה ובצה"ל, ובהם אהוד ברק, מפקד היחידה בעת שירותם בה, יוני נתניהו ז"ל, המ"פ הקשוח בתקופת ההכשרה ש"סביבו מרחפת איזו הילה של לוחם ללא חת שכבר לחם והרג, והוא ממש בדרך להפוך לאחת מאותן אגדות צנחניות המאיישות את ספרי הגבורה." (עמוד 51) ומחליפו, המ"פ מוקי בצר. חברי הצוות נגשו בחשש לפגישה עם בצר בשל: "השמועות המדאיגות על הלוחם העז, שהתקשח עוד כילד בבית היוצר ללוחמים בנהלל ואחר-כך גם התמקצע והפך לאגדה חיילית מצולקת עוד בחייו בסיירות הצנחנים וב"אגוז", והאמור לשדרג את הרצינות של יוני לגבהים חדשים, לא יכולה לשמח אותנו." (עמוד 146) הערה בספר בהקשר למוקי בצר, (לוחם מהולל וסגנו של יוני נתניהו במבצע אנטבה) צדה את עיני כתיאור יוצא דופן של מפקד ביחידה: "הוא מקרין עדינות והיסוס, קולו רך ודיבורו מתנגן, שונה כל-כך מהחיתוך הצבאי המאפיין את דיבורם של יוני ושל ממשיכיו. אבל מה שהכי חמור חמור ובלתי-מתקבל על הדעת, חיוך ברור, חושף שיניים וחורץ לחי מקשט את פניו בדברו מדי פעם ומאיים לשבש באחת את כל מערכות היחסים הקרירות ונטולות החיוכים שבנו בעמל קציני היחידה עם פקודיהם." (עמוד 147)

אחד מרגעי השיא בספר הוא תיאור התמודדותו של המחבר עם הבשורה כי אחיו הגדול, אבידע שור, נהרג במבצע אביב נעורים: "אבידע שור וחגי מעיין נהרגו בביירות בפעולה משולבת של שלושה כוחות: היחידה, הצנחנים והשייטת. הפעולה נחשבת לאחת הנועזות והמוצלחות ביותר של צה"ל" (עמוד 154) הערה מעציבה אחרת נוגעת ל"סיבון" בניווט שביצעו המחבר ושלושה מחבריו. כעונש, סימן להם המ"פ, יוני נתניהו, על מפות כעונש צירי ניווט ארוכים במיוחד, אולם הניווט החוזר נדחה מסיבות שונות: "שנים שמרתי את המפות עם הצירים. רק למחרת מבצע אנטבה לקחתי את המפות וזרקתי אותן לפח. הכוננות המתוחה לעונש הסתיימה באותו יום." (עמוד 82) רגע אחר הוא תיאור אחד מרגעי הלחימה הבודדים שחווה הצוות במלחמת יום הכיפורים, שמצד אחד ריסקה את תפיסת עולמם, ומאידך במהלכה רדפו לוחמי היחידה אחר הלחימה כחסרי תפקיד מוגדר:

"ממוקמים ומוגנים מאחורי סלעי הגדה הענקיים, אנחנו רואים שהדרך המובילה אל החופש שלהם חייבת לעבור בגדה שמולנו. אי-אפשר לרדת לאורך ערוץ הוואדי, כיוון שהוא נגמר במצוק ענקי, בלתי-עביר. ההנחה שסרבני השלום המצרים ינסו לברוח דרך הוואדי מתבררת כעבור זמן כנכונה. ממרחק, מחוץ לטווח הנשק שלנו, אנחנו רואים אותם יורדים באיטיות ובחשדנות, מקפצים מסלע לסלע עד לתחתית הוואדי. בהיתקלם במצוק התלול, החותם את ציר ההליכה בוואדי הם מנסים אחד-אחד לעלות בגדה שמולנו אל החופש ואל הצבא המצרי הממתין במורדות ההר. אבל הגדה השנייה שמולנו כבר נמצאת בטווח כלי הנשק שלנו, המציצים מבין הסלעים ומלווים בקניהם ליווי קטלני את הדמויות המעפילות ממול. החייל הראשון, פניו אל החופש, רגליו העייפות והתמימות מחדירות אותו לא מודע לגיא ההריגה, נופל ירוי ומתגלגל במורד הגדה חזרה אל ערוץ הוואדי. תשובת האש הצרורה של חבריו חולפת מעל ראשינו כציפורים נודדות. עוד מצרי המנסה להעפיל, תוך שהוא משלח צרור ארוך לכיווננו, מתקפל ומתגלגל ירוי לתחתית הוואדי. הקרב-לא-קרב הזה מתנהל באיטיות במשך כשש שעות ארוכות ומתסכלות. בסיומו, כעשרים מצרים מוטלים הרוגים בתחתית הוואדי שלרגלינו. הניצחון הצבאי בקרב, על אף הניסיונות למנוע את קיומו, רק גורם לנו תסכול ודכדוך כבד. אולי בגלל היעדרו המהדהד באוויר של המשחק ההוגן, ואולי כיוון שהרג של אנשים, גם אם הם חיילים אויבים, ובעיקר כאלה שרואים בעיניים, אינו יכול לגרום לבני אדם אלא תחושת קבס נוראה שאיתה נגזר עלינו לחיות עוד שנים רבות." (עמודים 219-220)

גם מקומו של ההומור לא נפקד בספר, ובמיוחד ההומור המזכיר את "מלכוד 22" ואופייני כל-כך לשירות בצה"ל: "אנחנו צופים, למשל בצוות צביקה, שהולך כולו בשפיפה על בהונות הרגליים, בטור ארוך על מסלולי האספלט החשופים שמחוץ ליחידה. האירוע כולו נראה לנו מוזר במיוחד, ואנחנו מתעכבים, רואים ואינם נראים, כדי לצפות במתרחש. צביקה רוקע מדי פעם ברגליו ומסמן לכוח לחזור לנקודת המוצא ולהתחיל שוב את התרגיל. כשצוות צביקה חוזר לבסוף לחדריו, איננו מצליחים להתאפק וניגשים לברר מה פשר התרגיל המוזר. מתברר שהם תרגלו הליכה בין קני הסוף בתעלה. אז למה על המסלולים החשופים? אנחנו תוהים. "כי צביקה לא מצא קני סוף בשום מקום," הם משיבים לנו. ולמה הוא החזיר אתכם עשרות פעמים לנקודת המוצא? אנחנו ממשיכים להקשות. "כי קני הסוף הרעישו!" הם חותמים את השאלון." (עמודים 51-52)

הספר כתוב היטב, והסיפור מעניין. יחד עם זאת אני מוכרח להודות שלא מצא חן בעיני אותו זלזול מתנשא במה שהמחבר מכנה לא פעם בשם "צנחנות", ומהווה למעשה שם קוד למשמעת, מקצוענות חי"רית והקפדה על פקודות. אף שהמרובעות והשגרה הינם אויבי היצירתיות והמקוריות של הכוחות המיוחדים, נשענים אלו (ושור וחבריו אינם יוצאי דופן) על יסודות איתנים של "צנחנות" טובה. הספר (שזכה לפרס ע"ש יצחק שדה לספרות צבאית) מומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, שם, כפי שתיאר זאת בספרו האלוף במיל' אורי שגיא: "אני גם סבור שהמבחן והאתגר שלמולו עומדים המפקדים ביחידות חי"ר הינו נוקב ותובעני מאין כמוהו, וקשה מאוד למפקד להוליך שולל את פקודיו ואפילו את מפקדיו." (מתוך ספרו "אורות בערפל", הוצאת ידיעות ספרים, 1998, עמוד 41), וכן בעבור הנערים העתידים להתגייס כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.”

“ספר נחמד,
קריא מעביר את הזמן בכיף
נחמד לקרוא אותו לדוגמא בזמן טיסה!”