ראשית כל, סיביל היא אישה אמיתית ואת זה חשוב לי להבהיר. סיביל היא שירלי מייסון וכל הסיפור כולו מציאותי הוא לחלוטין, ומזעזע בצורה שעוד לא ראיתי כמוה ולמזלי אף לא התנסיתי בה. אני סבורה כי סיביל היא מבין הדמויות שתבעו עליי חותם עז ביותר וקרוב לוודאי שמחשבותיי סובו לכיוונה עוד פעמים רבות, כיאה לחידה אנושית פוערת- עיניים שכזו.
הוסבה תשומת ליבי אל סיביל לראשונה במהלך הרצאה מעשירה באוניברסיטה במהלכה דנו בפסיכולוגיה מהותית, כמעט ללא בסיס בנושא. שיירי זיכרון מעומעם מאותה הרצאה מזכירים לי עד כמה הסיפור, שלא סופר במלואו ושלא נגע בפרטים החשובים בסיפור אם כי רק ביסודות הפסיכולוגיים השטחיים, החריד אותי והתחושות החזקות נשארו עמי עד שמצאתי את הספר, לגמרי במקרה במחיר מציאה.
לאורך הקריאה שבתי ותהיתי מדוע דווקא "סיביל", מכל השמות הבדויים בעולם. אך חלפה במוחי המחשבה האירונית, והשגויה כמובן, ש"סיביל", פשוטו כמשמעו, גזור מסֶבל. סַבל, התענה, דאב, כאב, התייסר. כל כך הרבה צורות של סבל, ובכל זאת אף אחד מהם אינו משתווה לסבל שמקורו עמוק פנימה. לא מדובר בעינויים גופניים דוגמת שוט או פציעה גופנית, אלא בפגיעה נפשית טראומתית מחרידת אוזניים ומעבירת צמרמורת.
לכאורה, סיביל מסתמן כיצירה לא- בדיונית שמביאה סיפור הזוי לגמרי. אכן, קשה לעכל את דבר הידיעה אודות אישה מיוחדת (הניחו נא לי להימנע עד כמה שניתן משימוש במילה "מסכנה", היות והכאב האישי שלי על האישה שמזלה לא שפר עליה מונע ממנה מלְכַנותה כך) בעלת לא פחות משבע עשרה אישיויות, בעוד לאדם הרגיל – לך ולי ישנה רק אישיות אחת. התמוה הוא, שמדובר לא רק בנשים בוגרות, כ"מצופה", אלא גם בדמויות ילדותיות ואף בתינוקת וגם, למרה הפלא, שני נערים ממין זכר (אם כי, כמובן, הם התפתחו בגופה של אישה). כל הדמויות, וכאן ארצה לכנותן בשמות שיקנו להן ולו מעט פנים צורה ואופי – שונות מסיביל (האישיות "העֵרה", כביכול, בעוד השאר רק "מתעוררות" בה לפרקי זמן שונים באופן לא קבוע או מחייב) באישיותן, בדעותיהן, השקפותיהן, תחום ידיעותיהן ויש הטוענות שהם כלל לא בנות הורי סיביל אלא שונות לחלוטין. הדימוי הטוב ביותר שאוכל להשיג, מאחר ולא משגת ידי להרבות במילים שיוכלו להמחיש לכם את מהות הייחוד המהמם הזה, יתבטא בחלישתן של הדמויות על גוף יחיד.
סיביל, ויקי, פגי לו, פגי אן, מארי, מאריסה, ואנסה, מייק, סיד, ננסי, קלרה, מרג'ורי, הלן, סיביל (2), רותי, הבלונדינית, סיביל בחדשה.
הסיפור הולך ומתפתח וסיביל נפגשת עם פסיכואנליטיקאית בשם קורנליה וילבור, שככל פסיכו-משהו הגון, בראש ובראשונה, מקשיבה למטופלת שלה, נחושה לשמוע כל פרט ואף דבקה במטרתה להגיע לשורש הבעיה. לקראת העמוד ה100 של הספר (קצב התפתחות מהיר ביותר אם תשאלו אותי) מתחיל סיפורה האמיתי והלא- מצונזר של סיביל להיחשף טפח אחר טפח, רובד אחר רובד, אישיות אחר אישיות. אנסה לא להכביר בפרטים על מנת לא להרוס את החוויה המרעישה שאתם עומדים על מפתנה, אך אוכל לרמוז לכם באי אילו מילים שילדותה הנוראית, הקשה, המשתקת, הלומת האימה והצער, חדורת הבעתה והאיומה, איומה, איומה – הכוללת עינויים מצד אימה שלה, התעלמות נרגנת מצד אביה – היא זו שגרמה להיווצרות האישיויות השונות של סיביל, כאשר סיביל, החל מגיל שישה שבועות ואילך לאורך כל חייה, שנדמים כעת כמסלול משוכות רווי מכשולים בלתי ניתנים למעבר במצב כה עגום, כאשר סיביל אינה מסוגלת עוד להדחיק את הכאב העצום, הנפשי והגופני שרודף אותה, היא מדחיקה את עצמה פנימה. אל תוך תוכה. ובמקומה מופיעה אחת ממיני האישיויות שלה, אשר סופגת את הכאב, שמהווה גורם מכריע כל כך בהתפתחותה, ומתמודדת איתו באופן שונה וייחודי אשר יסגיר את האופי האישי שלה. לא רק עינויים, אם כי רובם, מובילים ליצירת האישיויות, שכן אלה – במיוחד דמויות הנערים – מהווים בבואה של יחסיה של סיביל עם דמויות גבריות מרכזיות בחייה. ובאופן מפתיע, שתיים מהאישיויות - שתי האהובות עליי למותר לציין - הן כל מה שסיביל רצתה להיות, מרכז שאיפותיה. שתיהן בלונדיניות, לאת יש שם (ויקי) ולשנייה אין, שתיהן חיות את החיים שלסיביל יש - אבל לעולם לא יהיו, וכך היא תוארה: "אני אוהבת לחיות ואוהבת את החיים. הדבר היחד שעמד בדרכי היה שאינני חופשייה להיות אני עצמי, ללכת בשמש ולהתמודד עם העולם"...
באמת שלא התכוונתי להאריך את תיאוריי, מאחר ונוכחתי לגלות שזהו אפוס מחשבתי מרגש ומסעיר שידיר שינה מעיניכם, כפי שהדיר מעיניי.
זכרו: הכל אמיתי. הכל אמיתי.
![סיביל [מהדורת 2009]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers11/114393.jpg)