“כמעט לאורך כל קריאת הספר הזה הדהד בראשי השיר "שדות שבעמק, קדמוני הלילה וריח הזבל ניחוח חציר.." כאשר ברקע קולות דפיקות המכושים של חלוצי הארץ. למעשה זהו ספר שמוקדש כולו לאתוס כיבוש האדמה. אל אדמות נורווגיה, אל ההרים, הביצות, היערות והמישורים הולך לו יצחק, גבור הספר, גבר חסון ולא נאה במיוחד, על מנת להגשים את עצמו בכיבוש הישימון הצפוני. זהו איזור שאין בו תנועה מלבד חיות הבר והלאפים הספורים שעוברים בדרכם אל מחוזותיהם. הוא עוזב את הכפר המסודר לטובת עבודה קשה ובדידות מזהרת. אלא שהעבודה אינה נגמרת כאשר הוא מכשיר עוד שטח למגורים שלשם כך יש לחטוב עצים ולהכין קורות וכבר משיג כבשה שגם עבורה יש צורך להקים מחסה. הוא חייב להשיג לו אישה שתעזור. מי תסכים להגיע לישימון זה רק איזו אחת "פגומה". וכך מגיעה אליו אינגיר, בחורה בעלת שפה שסועה שמוכנה לכל עבודה קשה ואפילו מביאה אתה פרה שלימה.. וכך לאט לאט ועם לא מעט בעיות מוקמת האחוזה הראשונה בישימון הצפוני. שהופכת לאחוזה רבת מבנים עם חיות משק רבות ואדמות מעובדות שמניבות בשפע. והסיפור אינו נגמר כאן אלא מביא את סיפורם של המתיישבים ביישוב המתהווה. ניכרת בספר השפעתו הגדולה של ניטשה על הסופר. יצחק הוא כמעט על אדם בכוחו ובעוצמת דבקותו בטבע, באדמה המבורכת. אינגיר ובכלל הדמויות הנשיות בסיפור מוצגות בצורה שלילית ביותר. או שהן פושעות או שהן קלות דעת ורודפות ממון ותענוגות. אין ספק שזהו שיר הלל לא רק לעבודת האדמה שהיא כמעט עבודת קודש. אלא לחיים הפשוטים והארציים ולעשייה בפרט. ניכר כי יש להמסון יחס שלילי למסחר, פוליטיקה ועסקנות ומבחינתו אין מקום לחלומות על הצלחות בעקבות רעיונות מתקדמים או השכלה שיביאו לכאורה לעשיית כסף קל. הכל אלו הם חלומות באספמיה. קנוט המסון זכה על ספר זה בפרס נובל. זהו ספר טוב וקריא אבל פרס נובל? לא יודעת.”

“ביום שמש אחד, בלי רקע, ובלי עבר, הולך איש אחד, הולך ומעמיק אל פנים הארץ, אל הצפון ההררי והמבודד. הולך בין ההרים, אוכל לחם יבש וגבינת עיזים, שותה מי נחל, ובלילה שוכב לישון על העלים כשראשו על זרועו. כך הולך הוא ומעמיק אל פנים הארץ עד שבבוקר אחד הוא רואה לפניו שדות מרעה רחבים ואת היער, גבעות ירוקות, נחל מתנוצץ וארנבת מדלגת מעל המים. כך מתחיל האפוס המונומנטלי על יצחק, האיכר, החלוץ, השתקן, איש העמל והעבודה, איש האדמה, איש הטבע. מהגבעה הזו הוא מתחיל את הכל. הוא מסקל את חלקת האדמה שבחר לו. עודר. חוטב עצים. בונה מגורים ומכלאות. הוא זורע הוא קוצר, הוא סוחב, הוא חוצב, הוא מייבש אדמת ביצות, והוא מצפה לברכת האדמה. "כוכבי השמים, אוושת הרוח ביער, הבדידות, השלג, כוח האיתנים של האדמה, של הנמצא מעליה ובקרבה – כל אלה מילאו את לבו רצינות וקדושה. איש חוטא היה בעיני עצמו וירא את האל" (עמוד 11). העונות מתחלפות, ויצחק הולך ומפריח את השממה בכוח תבונתו, חריצותו ועמל בלתי פוסק. חולפות השנים, יצחק מגדל משפחה, משברים באים וחולפים, אנשים נוספים באים, איתם מגיעות גם חולשות אנושיות. אבל יצחק "הוא איכר מכף רגל ועד ראש. אדם קדמון – שקם לתחיה ומביא אתו בשורה לעתיד, אדם מהתקופה הראשונה לעבודת-האדמה. הוא ידוע מאוד, מניין שנותיו הוא תשע מאות שנה, אבל הוא בן זמננו" (עמוד 362). המסון כותב כתיבה רומנטית, עם דוק של מיסטיות, הוא סוגד לאדמה, לאינסטינקטים, לפרימיטיביות, ליסודות הקמאיים של הקיום. מזכיר מאוד את הפילוסופיה של ניטשה, את הבריחה מהרציונאליות אל הטבע ואולי אפילו אל סוג של פגאניות. "הם לא הצטערו שהיה עליהם לוותר על דברים שונים כגון פוליטיקה אמנות מותרות. ערכם של הדברים האלה הוא כערך הכסף שבני אדם מוכנים לשלם תמורתם. אולם האדמה תיתן תבואה - ויהי מה. היא הראשית, היא מקור היסוד. מה? חייהם ריקים ועצובים? הו, כלל וכלל לא! מעליהם כוחות עליונים, ולהם חלומות, אהבה, מגוון של אמונות תפלות" (עמוד 313). ומכאן גם הקרבה לרעיונות המטורפים שהניעו חלק מהגרמנים במאה הקודמת אל הגדולה שבזוועות. לכן צריך בצד ההתפעלות מהכתיבה והקסם גם סוג של ריחוק זהיר. על הצד האפל של המסון בזמן מלחמת העולם השניה כתבתי בסקירה על ספרו 'רעב'. מדובר בספר מיוחד, ביצירה ספרותית מרשימה, ספרות אֶפִּית גדולה, גם אם העלילה לא שוצפת, והסערות שתקניות ולא מרבות במילים, כיצחק איש האדמה.”

“רוח של זמנים עברו, סיפור פשוט על איכרים, עבודה וערכים. הכתיבה קולחת ופשוטה. קנוט המסון זכה בפרס נובל על ספר זה, מצד שני היה נאצי מובהק וגם על כך שילם מחיר כבד.”

“כמעט לאורך כל קריאת הספר הזה הדהד בראשי השיר "שדות שבעמק, קדמוני הלילה וריח הזבל ניחוח חציר.." כאשר ברקע קולות דפיקות המכושים של חלוצי הארץ. למעשה זהו ספר שמוקדש כולו לאתוס כיבוש האדמה. אל אדמות נורווגיה, אל ההרים, הביצות, היערות והמישורים הולך לו יצחק, גבור הספר, גבר חסון ולא נאה במיוחד, על מנת להגשים את עצמו בכיבוש הישימון הצפוני. זהו איזור שאין בו תנועה מלבד חיות הבר והלאפים הספורים שעוברים בדרכם אל מחוזותיהם. הוא עוזב את הכפר המסודר לטובת עבודה קשה ובדידות מזהרת. אלא שהעבודה אינה נגמרת כאשר הוא מכשיר עוד שטח למגורים שלשם כך יש לחטוב עצים ולהכין קורות וכבר משיג כבשה שגם עבורה יש צורך להקים מחסה. הוא חייב להשיג לו אישה שתעזור. מי תסכים להגיע לישימון זה רק איזו אחת "פגומה". וכך מגיעה אליו אינגיר, בחורה בעלת שפה שסועה שמוכנה לכל עבודה קשה ואפילו מביאה אתה פרה שלימה.. וכך לאט לאט ועם לא מעט בעיות מוקמת האחוזה הראשונה בישימון הצפוני. שהופכת לאחוזה רבת מבנים עם חיות משק רבות ואדמות מעובדות שמניבות בשפע. והסיפור אינו נגמר כאן אלא מביא את סיפורם של המתיישבים ביישוב המתהווה. ניכרת בספר השפעתו הגדולה של ניטשה על הסופר. יצחק הוא כמעט על אדם בכוחו ובעוצמת דבקותו בטבע, באדמה המבורכת. אינגיר ובכלל הדמויות הנשיות בסיפור מוצגות בצורה שלילית ביותר. או שהן פושעות או שהן קלות דעת ורודפות ממון ותענוגות. אין ספק שזהו שיר הלל לא רק לעבודת האדמה שהיא כמעט עבודת קודש. אלא לחיים הפשוטים והארציים ולעשייה בפרט. ניכר כי יש להמסון יחס שלילי למסחר, פוליטיקה ועסקנות ומבחינתו אין מקום לחלומות על הצלחות בעקבות רעיונות מתקדמים או השכלה שיביאו לכאורה לעשיית כסף קל. הכל אלו הם חלומות באספמיה. קנוט המסון זכה על ספר זה בפרס נובל. זהו ספר טוב וקריא אבל פרס נובל? לא יודעת.”

“ביום שמש אחד, בלי רקע, ובלי עבר, הולך איש אחד, הולך ומעמיק אל פנים הארץ, אל הצפון ההררי והמבודד. הולך בין ההרים, אוכל לחם יבש וגבינת עיזים, שותה מי נחל, ובלילה שוכב לישון על העלים כשראשו על זרועו. כך הולך הוא ומעמיק אל פנים הארץ עד שבבוקר אחד הוא רואה לפניו שדות מרעה רחבים ואת היער, גבעות ירוקות, נחל מתנוצץ וארנבת מדלגת מעל המים. כך מתחיל האפוס המונומנטלי על יצחק, האיכר, החלוץ, השתקן, איש העמל והעבודה, איש האדמה, איש הטבע. מהגבעה הזו הוא מתחיל את הכל. הוא מסקל את חלקת האדמה שבחר לו. עודר. חוטב עצים. בונה מגורים ומכלאות. הוא זורע הוא קוצר, הוא סוחב, הוא חוצב, הוא מייבש אדמת ביצות, והוא מצפה לברכת האדמה. "כוכבי השמים, אוושת הרוח ביער, הבדידות, השלג, כוח האיתנים של האדמה, של הנמצא מעליה ובקרבה – כל אלה מילאו את לבו רצינות וקדושה. איש חוטא היה בעיני עצמו וירא את האל" (עמוד 11). העונות מתחלפות, ויצחק הולך ומפריח את השממה בכוח תבונתו, חריצותו ועמל בלתי פוסק. חולפות השנים, יצחק מגדל משפחה, משברים באים וחולפים, אנשים נוספים באים, איתם מגיעות גם חולשות אנושיות. אבל יצחק "הוא איכר מכף רגל ועד ראש. אדם קדמון – שקם לתחיה ומביא אתו בשורה לעתיד, אדם מהתקופה הראשונה לעבודת-האדמה. הוא ידוע מאוד, מניין שנותיו הוא תשע מאות שנה, אבל הוא בן זמננו" (עמוד 362). המסון כותב כתיבה רומנטית, עם דוק של מיסטיות, הוא סוגד לאדמה, לאינסטינקטים, לפרימיטיביות, ליסודות הקמאיים של הקיום. מזכיר מאוד את הפילוסופיה של ניטשה, את הבריחה מהרציונאליות אל הטבע ואולי אפילו אל סוג של פגאניות. "הם לא הצטערו שהיה עליהם לוותר על דברים שונים כגון פוליטיקה אמנות מותרות. ערכם של הדברים האלה הוא כערך הכסף שבני אדם מוכנים לשלם תמורתם. אולם האדמה תיתן תבואה - ויהי מה. היא הראשית, היא מקור היסוד. מה? חייהם ריקים ועצובים? הו, כלל וכלל לא! מעליהם כוחות עליונים, ולהם חלומות, אהבה, מגוון של אמונות תפלות" (עמוד 313). ומכאן גם הקרבה לרעיונות המטורפים שהניעו חלק מהגרמנים במאה הקודמת אל הגדולה שבזוועות. לכן צריך בצד ההתפעלות מהכתיבה והקסם גם סוג של ריחוק זהיר. על הצד האפל של המסון בזמן מלחמת העולם השניה כתבתי בסקירה על ספרו 'רעב'. מדובר בספר מיוחד, ביצירה ספרותית מרשימה, ספרות אֶפִּית גדולה, גם אם העלילה לא שוצפת, והסערות שתקניות ולא מרבות במילים, כיצחק איש האדמה.”

“רוח של זמנים עברו, סיפור פשוט על איכרים, עבודה וערכים. הכתיבה קולחת ופשוטה. קנוט המסון זכה בפרס נובל על ספר זה, מצד שני היה נאצי מובהק וגם על כך שילם מחיר כבד.”