#
הספרים של לה-קארה שונים, לדעתי, מספרי ריגול או מותחנים אחרים. תמיד לוקח לי כ-50 – 100 עמודים להבין על מה הוא מדבר ומי נגד מי. כי לה-קארה לוקח את הזמן שלו, הדיאלוגים שהוא כותב מייצגים את מה שאני חושבת על התרבות האנגלית בכלל: מזג האוויר וכריכי מלפפונים, דיבור עקיף, אנדרסטייטמנט, תיאורים מעורפלים, הנחה שבן-שיחו (או הקורא שלו) יבין על מה הוא מדבר. הקורא צריך להבין דבר מתוך דבר, להגיע לבד למסקנות כי הסופר לא יטרח להסביר לו ולהאכילו בכפית.

השקפתו של לה-קארה על מה שקורה בתחום הפוליטיקה הביטחונית בעולם המערבי בימינו, מוצקה ומבוססת על עובדות. וכשאתה קורא את התיאור – שחלק ממנו קראת בעיתונים – אתה כועס. על הזילות בחיי אדם במסווה של "טובת המדינה", על הציניות של שירותי הביטחון במדינות המערב, המייצרים לעצמם איומים שצריך לענות עליהם, ומבססים את ההזדקקות להם. אתה גם כועס כשאתה נוכח עד כמה האימרה "כוח משחית. כוח מוחלט משחית באופן מוחלט" מדוייקת. ובעיקר על זה שאין מה לעשות: היום צירוף המלים "בטחון המדינה" הוא קדוש. אין שום ערעור על מעשיהם ועל כוחם של הגורמים שנולדו לשמור על בטחוננו. "כשכורתים עצים" אומרת האימרה "ניתזים שבבים". אנחנו בסדר כל עוד לא אנחנו השבבים הניתזים.

הספר הזה שיצא לאור בשנת 2008 (בארץ ב 2009) עוסק ביחסנו לטרור, כמובן. ליתר דיוק העמדה האוטומטית של העולם המערבי להתגונן בפני סוג הטרור האיסלמי. אבל הספר לא באמת עוסק בזה. הוא עוסק בנכונותם של שירותי הביטחון (במדינות דמוקרטיות, כן?) להרוס חיים של "האזרחים הקטנים" עליהם הם מתיימרים להגן, כדי להשיג את מבוקשם. ומבוקשם אינו דווקא הריסת הטרור (מה הם יעשו אם לא יהיה טרור? יחפשו עבודה במק'דונלד???) מבוקשם הוא דווקא להציף עוד ועוד "איומים" לאו דווקא אמיתיים כדי להמשיך ולעשות את מה שהם עושים. ובדרך – השבבים הניתזים. וגם בספר הזה לה-קארה עושה שימוש בדמויות תמימות כדי להמחיש את מה שהוא חושב על שירותי הביטחון. ומה שהוא חושב עליהם רחוק מלהחמיא להם.

כתיבה אינטליגנטית, סיפור קשה. לא יכולתי להפסיק לקרוא. לא יכולה להגיד שנהניתי – אני לא אוהבת לכעוס. למרות – ואולי בגלל – שהאמת שלו מדוייקת וזועקת, עדיף לי לשמור מרחק מספריו ולהימנע מהתסכול של מי שאינו יכול להימנע מלחיות במציאות לא-מוסרית, ולא יכול לעשות דבר לשנות אותה.

ישנם ספרים שמעט לפני שמסיימים אותם, לקראת העמודים האחרונים, מביטים על מספר הדפים שנשארו ותוהים, איך עוד מעט יסתיים הספר? רק התחיל המתח! ואז מקבלים סוף שכאילו לסופר כבר לא היה יותר מה לומר ונמאס לו מהסיפור עצמו. כאילו אומר לעצמו, יאללה בוא נעבור לסיפור הבא.

גון לה-קארה נחשב לאחד מסופרי הריגול הטובים בעולם. אני מודה שלא קראתי את כל כתביו, אבל כבר מ"בית רוסיה" נראה לי שאיך שנגמרה המלחמה הקרה נגמרו לו הנושאים לסיפורי הריגול. "איש מבוקש מאוד" מבטיח די הרבה (לא ראיתי את הסרט, אבל בגללו החלטתי לקרוא את הספר) אך מקיים מעט.

העלילה מתחילה היטב, כתובה ברהיטות והאמת שאין קטע ששעמם אותי בסיפור. הגיבורים מתוארים היטב ברובם, אבל יש מספר דמויות מוזכרות בתיאור קליל אבל לא ברור מה הן באמת עושות שם ולמה לע... החליט לה-קראה להציב אותן שם. כמו "..משנוספה אליהם אישה רבועת כתפיים כבת ארבעים, בעלת שיניים מושלמות ושיער בלונדני בהיר וארוך". וזהו. אין לה כל אזכור נוסף. מה לעז...?

סיום המאבק בין המערב למזרח הרס הרבה לסופרי הריגול. כבר לא ניתן להגדיר יותר מי רע (קומניסטים) ומי טוב (הקפטילסטים?) בדיוק. אין מערב מול מזרח. הרעים (אסלאם קיצוני) יושבים בתוכנו ולא ניתן לזהותם. ומי שמנהיג את הרעים מסתתר תחת זהות של טוב. זהו הרעיון הבסיסי של הסיפור ועליו הוא משתית את שאיפותיהם של מוסדות הביון. הסוף? לא משכנע.

ומה יש לקובה לומר בנושא? שקית ממתקים לדרך. שווה אבל לא מרגש במיוחד.

ג'ון לה-קארה לא מאכזב ביכולת הכתיבה שלו גם בספר השלישי שלו שקראתי. הוא אומן בתיאור הדמויות הפועלות על שלל הצדדים באישיותם והמניעים שלהם. המניעים של גיבוריו של לה-קארה הם אף פעם לא בעלי גוון אחד, והאישי תמיד מתערבב עם הלאומי/אידיאולוגי, כמו גם הפוליטיקה הפנימית שבה הם מעורבים. מצד שני הוא גם לא נופל לשטחיות, ומצליח לתת את התחושה שלא תמיד הגיבור עצמו מודע למה באמת מניע אותו לפעול. ובעולם הריגול, לתוך מניעים סבוכים אלה נכנסים ארגוני הביון, שמנסים לגרום למטרות שלהם לפעול באופן הרצוי להם - פעם כדי למסור מידע, פעם כדי לשמש כפיתיון, ופעם כשהם בעצמם הדג. עד הרגע האחרון אף אחד לא יודע מה בעצם תפקידו בכל הסיפור, גם לא אנשי הביון עצמם.
המאפיינים הללו מצויים גם בספר זה, אולם לצערי איכות העלילה עצמה נופלת מזו של ספרים קודמים שלו שקראתי, "החפרפרת" ובעיקר "המרגל שחזר מן הכפור". יש יותר מדי דמויות לטעמי בספר, וניכר שלה-קארה אינו מתנהל בטבעיות בזירת הפעילות - המאבק בטרור האסלאמי - כשם שהוא התנהל בזירות הקלאסיות של המאבק הבין-גושי, שהתנהל בתקופת שירותו בשירות הביון הבריטי. לתחושתי, חלק מגורמי הביון בעלילה, מניעיהם והתמונה שמונחת לפניהם, תוארו באופן מצומצם מדי, שמותיר את הסוף מעט סתמי (אבל לא בלתי סביר).
חושב שאנסה למצוא בעתיד ספר נוסף שלו לפחות בכדי לתקן הרושם שהותיר עלי הספר הזה. זה לא שהוא לא טוב אבל הראשונים שקראתי היו פשוט מעולים.

עיסא קרפוב, הוא פליט מוסלמי שמסתנן לגרמניה ונוכחותו, כך נראה מושכת אליו תשומת לב רבה מצד גופים רבים, שמעוניינים כל אחד משיקוליו לשים עליו את ידו, על כן הוא איש מבוקש מאד. אולם, מסגרת הסיפור של ג'ון לה-קארה רחבה יותר והיא עוסקת בהיבטים השונים של אחת מהסוגיות המטרידות ביותר כיום את מדינות אירופה, והיא בעיית הפליטים המוסלמים המבקשים להשתקע ביבשת.

האם כל מהגר מוסלמי שמסתנן לאירופה הוא בהכרח טרוריסט? ומהו בכלל היחס שנדרש להעניק לגל הפליטים המבקשים להיכנס לאירופה? תלוי את מי שואלים. מבחינת ארגוני הביון כל מוסלמי הוא טרוריסט בפוטנציה, אם לא עכשיו אז בוודאי בהמשך, מכיוון שהמוסלמים נושאים איתם את אותו "זעם קדוש" וכעס כנגד התרבות המערבית הכופרת.

אנבל ריכטר המקסימה, היא עורכת דין גרמניה שבוודאי חושבת אחרת. מונעת מרגשות אשם, ויצר מרדנות היא מתנדבת לעזור למהגרים לא חוקיים בכדי להשיג אשרות שהות, ולהגשים את חלומם לחיות בגרמניה. על כן, עיסא קרפוב הוא נכס גם עבורה, ולו רק בכדי לחוות ואפילו לזמן קצר את תפקיד המושיע.

ג'ון לה-קארה, שהתפרסם בעיקר בזכות ספריו על המלחמה הקרה, מפגין בעלילה החדשה רלוונטיות וחושף את הקורא למאבק החדש, בין האסלאם הפונדמנטליסטי ובין ארגוני הריגול. מקומם של הרוסים לא נעדר גם הפעם וגם להם אחריות לתהליכים שקורים באירופה. אם באפגניסטן הטליבן הוא תוצאה של פגיעה בנשים על ידי הצבא הסובייטי, בצ'צניה ההתנהגות הפרועה של החיילים הרוסים מצמיחה את האסלאם האלים ודוחפת גלי ההגירה של פליטים אל אירופה.

ג'ון לה-קארה מצליח לחשוף את ה"בטן הרכה" של המשטרים החופשיים באירופה מול האסלאם הפונדמנטליסטי, שחופשי לפעול במסגרת חירויות האדם. יתרה מכך, הוא מציג גם גישות שונות להתמודדות עם הטרור, הנבדלות משני עברי האוקיינוס האטלנטי. יש כאלה שמדברים ויש כאלה שעושים. ודי לחכימא ברמיזה.
לסיכום, ספר מתח פחות מוצלח מהקודמים בסדרה, אבל מצליח להחזיק את הקורא עד הסוף בציפייה לשינוי של הרגע האחרון, והוא אכן מגיע.

זה נכון שגון לה קארה הוא סופר גדול, אבל לדעתי בסיפרו איש מבוקש מאוד ,יש נפילה תלולה ביחס לכשרונותיו של הסופר.
הסיפור אמנם מעניין,אין זרימה בקריאה,והסוף קצת מפתיע. אבל חסר מחץ שיגרום לקורא לא לעזוב את הספר.
האמת חיפשתי בקטעים מסוימים תירוץ להשאיר את הספר על המדף לקריאה מאוחרת יותר ואפילו נלחמתי עם עצמי האם להפסיק את הקריאה בו(ומאוד נדיר שאני לא מסיים ספר).
לסיכום: אני שמח שסיימתי לקרוא כי בסוף הספר יש תפנית מעניינת וגם אני יכול לסמן וי על עוד אחד מספריו של הסופר הגדול גון לה קארה.
ספר חלש שאפשר לוותר עליו ללא שום רגשי אשמה...

ג'ון לה קארה ממשיך במסורת המפוארת שלו בתיאור מדוייק ואמין ביותר של המאבקים בין שירותי המודיעין והמאבק בין הרצון ליצור נכס מודיעיני שיכול להביא פירות עתידיים לבין הרצון הצר לעצור ולמנוע גם אם אין מידע מדוייק פיגוע טרור אפשרי. הוא מתאר את הציניות ואת חוסר ההתחשבות בחיי אדם וכרגיל מערב בסיפור אנשים טובים שהסתבכו בלי דעת במערבולת הזו. בקיצור...עוד ספר מעולה מבית מדרשו של לה קארה ורק ניתן לאחל שיבואו עוד ועוד כאלו.