ביקורת ספרותית על בגובה העיניים מאת דני חלוץ
ספר בסדר

---

בניגוד למפקדים אחרים במלחמת לבנון השנייה, שכתבו זיכרונותיהם, הרי ודן חלוץ מציין כבר בתחילת הספר את שגיאותיו במהלך המלחמה ולפניה.
אין ספק בספרו הרמטכ"ל לוקח אחריות מלאה ומקצועית על האירועים והתהליכים השגויים של מלחמת לבנון השנייה.
אולם, הספר כולו יהיר ואינו מדבר "בגובה העניים", למרות שדן חלוץ רוצה וכותב כי הוא אינו אדם יהיר והינו אחד העם בין השורות מתברר אחרת.
הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בהעצמת חיל האוויר, הכוחות המיוחדים של צה"ל ומבצעי העומק המיוחדים ככאלה היכולים לשנות את פני המערכה. בכל עת שמוזכרים בספר כוחות אחרים של צה"ל ובייחוד הכוחות הממוכנים - שריון, ארטילריה - הם נתקלים בהערת אגב של בוז: "תרומתם למלחמה שולית","אין בכוחם להשפיע על המערכה". כאדם ששירת בגאווה בחיל ממוכן, כולל בזמן מלחמת לבנון השניה,אני סבור כי השפענו על המלחמה מאוד. וכמוני סבורים רבים נוספים.
גאוותו של חלוץ כה ברורה וכה טמועה בו עד כי הוא לא מבחין בה. מי שמדבר כל העת רק על חיל אוויר וכוחות מיוחדים - הינו מורם מעם.
לא הייתי קורא לספר בגובה העיניים.
מעבר לכך, הספר לא מחדש דבר אודות מלחמת לבנון השנייה.
בנוסף, כמי ששרת בחיל שדה מתברר מהספר שחיי טיסי חיל האוויר אינם כה קשים - חלוץ מתלונן על שנתיים שהיה מגיע הביתה בלילות. בחילות השדה כל הזמן מגיעים הביתה פעם בשבועיים.
ספר חלש.

» ביקורות נוספות של ביבי
» ביקורות נוספות על בגובה העיניים