וואו.
אין לי דרך אחרת לתאר את התחושה.
אני שמעתי על שר הטבעות ועלילותיו בכל חור אפשרי עקב אהבתי לפנטזיה ולכל ההערצה של מה שמוזר ומיוחד, אבל אף פעם לא הצלחתי לגרום לעצמי באמת להתחיל לקרוא.
התחלתי לראות את הסרטים של ההוביט בזמנם שהתחילו לצאת לאקרנים, וגם אז לא הצלחתי להמשיך לעקוב.

עד שידיד ממש טוב שלי שאוהב את העלילות הללו, שכנע אותי לנסות להתחיל לקרוא, יחד עם עזרתה של המפקדת שלי שהייתה בבעלות הספר.

אז ככה, אני מניחה שאין הרבה טעם לפרט הרבה על עלילת הספר, זה מידע שידוע כמעט לכל נפש חייה שנחשפה לתרבות הפנטזיה, אבל אספר בקצרה שספרנו על הוביט, בשם בילבו באגינס, שיום בהיר אחד מקבל ביקור ממכשף בשם גאנדולף, אשר מוביל לביקור של 13 גמדים שמעוניינים לצאת למסע שבו יחזירו לעצמם את אוצרם האבוד, והמלצתו של גאנדלף היא שבילבו יצטרף אליהם, ולמרות שהוא הוביט שחיי חיי נוחות עד אותו רגע, והוא החליט להצטרף אליהם, ומסעו אט אט נעצם ונהיה בעל השלכות כבדות יותר.

עכשיו, חווית הקריאה שלי הייתה משגעת.
באופן מפתיע כשהקשבתי לפסקול של הסרט 'הטירה הנעה של האול', הפסקול עבד לי באופן אורגני עם הסצנות שתוארו, וזה כל כך תרם לי לאווירה, שזה ממש הרגיש כאילו יש לי סרט בראש.
אבל זו סתם המלצה, הכתיבה עצמה עשתה את רוב החוויה.

נתחיל בזה שהשפה הייתה גבוהה; אומנם זה התקיל אותי בהתחלה כי פשוט לא ציפיתי לה, אבל ככל שהמשכתי לקרוא נהנתי מימנה עד מאוד, והיא גרמה לי להתרכז עוד יותר במה שקראתי ועיכלתי, כשבדרך כלל אני רצה על המילים וקוראת אותן ברפרוף ומקבלת את הרעיון העיקרי.
אחד הדברים האהובים עלי בספרים ישנים מתורגמים היא השפה הגבוהה, היא לפעמים ממש חסרה לי כשאני קוראת ספרים אקראיים ו'מודרניים' יותר, שיותר מתורגמים בשפה פשוטה וקלילה, שזה ממש לא דבר רע שגם שפה קלילה אני מעריכה, פשוט זה גורם לספרים הישנים להראות ולהרגיש יותר מיוחדים בעיניי.

והעלילה.
אני אודה ואגיד שבהתחלה קצת התקשתי להתלהב, אבל אני מאשימה בכך את העובדה שאת חצי הספר זכרתי לפי שני הסרטים הראשונים שצפיתי בהם (וכן נהנתי בצפייה, אני זוכרת שהייתי מאוד מרותקת, אבל לא סקרנית מספיק כדי לצפות בשלישי), ושסבלתי מכאב ראש נוראיים, אבל ככל שהתקדמתי לטווח עלילה שלא זיהיתי התחלתי להיות מרותקת, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הספר, עם הרצון להמשיך לקרוא אותו.
וכמה שאני אוהבת את ההרגשה הזו: הציפייה, המחשבות והניחושים של מה שיקרה, השאלה לאן זה יתקדם ואיך.
וגם העובדה שטולקין לא ניסה לעשות דמויות מיוחדות במיוחד; אני שמה לב ביותר מידי ספרים שמנסים תמיד להכניס עומק לדמות, אם זה בעזרת טרגדיה כזו או אחרת, שאז הם למדו משהו מהטרגדיה הזו, ונהיו חכמים יותר, וכל הקלישאה הזו.
אבל לא, פה זה פשוט הוביט אקראי שחיי בנוחות, שלדמיין יום בלי לאכול 5 פעמים ביום נראה לו כמו אסון, שצורף למסע שהוא לא באמץ מבין מה קורה סביבו ומה צפוי לו.
הכל ישיר, אין טעם לנסות לשבת ולתהות: "הממ, מעניין למה הוא עשה את זה?" או "הממ, מעניין מה הניע אותו לעשות את זה?" או "למה."
זה פשוט; פשוט, קל וחומר, אין מה לשבור את הראש, הכל ברור וכתוב, וזה כל כך נדיר בספרים שאני קוראת, וזה לא מפתיע אותי שהספר הזה הוא בין הספרים הרלוונטיים למרות תאריך כתיבתו (שנות השלושים למי שתהה), שלא לדבר על כך שהוא בין הספרים הסיפורת הראשונים שנכתבו בהשראת המיתולגיות הנורדיות וכמדומיהן.

אז אסכם ואגיד שנורא נהנתי מהספר, אהבתי כל רגע גם כשהיה לי קשה או מעייף, וזו חוויה שהייתי כל כך רוצה לחוש מחדש.

את ההוביט קניתי ביום קיצי בתל אביב בחנות ספרים. קניתי אותו בגרסתו הבריטית, במהדורה יפהפייה שיצאה לרגל חגיגות 75 השנים מאז צאתו של הספר. המהדורה עטופה בכריכה באמת מדהימה ומיוחדת, פרי ידו של טולקין ולא אחר, כולה משופעת עיטורים גליים של עצים והרים ועננים בסגנון גראפי מהוקצע, שניכר כי הושפע מהעיצוב היפני הבהיר והפשוט. שמש אדומה בוהקת ומבריחה עננים קלושים, דרך מובילה אל הר איתן המתנשא אל מעל היערות ורכסי ההרים המתגמדים לו.

ככה התחלתי את ההוביט. בתחושה שאני זה עתה עומד במפתן ביתי ועוד רגע נכנס אל תוך הרפתקה צבעונית, מעוצבת ביד אמן, קסומה. גילוי נאות: את שר הטבעות טרם קראתי, למרות שתמיד רציתי. אינספור פעמים ניסיתי להתחיל את "אחוות הטבעת", אך הניסיון תמיד העלה חרס. את הסרטים אהבתי מאוד, העולם היה בעיניי כאסקפיזם עילאי... אולי עכשיו, אחרי שקראתי את ההוביט, אנסה לשוב אל שר הטבעות גם בשפת אמו.

אני חושב שהדבר שהכי אהבתי בארץ התיכונה הוא הפלך, והוביטון בפרט. התיאור של חיי ההוביט השלווים והנוחים בנוף הפסטוראלי והנעים של הפלך תמיד גרם לי לפתח געגועים תמוהים לבית שמעולם לא היה לי. הפלך מרגיש כמו אוטופיה מצוירת להפליא- הגבעות הירקרקות, הנהרות, דלתות העץ הירוקות והעגולות השקועות בתוך הגבעה ומעונות ההוביטים דמויי התעלה... הכל כל כך יפה ובהיר ומלא אור ושמחה. ושם, באמצע העולם המקסים הזה, ניצב לו בילבו. ברגע אחד הוא נזרק מתוך חייו הנוחים והמתוזמנים להפליא אל הרפתקה חסרת מעצורים, אפלה, קשה מכל דבר אחר בחייו, שהדבר היחידי שמחזיק אותו הוא יצר ההרפתקנות הקלוש שלא מטבעם של ההוביטים אותו ירש מאבותיו הטוקים.

כשהתחלתי לקרוא את ההוביט גם אני הייתי בתחילתה של הרפתקה כזו. לא הרפתקה היפותטית של תחילת קריאה בספר, אלא הרפתקה של ממש. יצאתי מחיי הנוחים לאחר 12 שנות לימוד, לאחר חופשה במושב הנעים שלי בצפון, אל תוך כור היתוך כאוטי, במסגרת לא מסגרת, בה בין כל עשרות האנשים שנזרקו לשם הרגשתי בודד, אדון לעצמי אך כפוי לממונים, וכל מה שחשבתי עליו היה כמה אני רוצה לעזוב את החור הדרומי הזה, לצאת מבין לאנשים הזרים האלו שממלאים את כל סביבתי ולשוב צפונה, הביתה, למקום שאני מכיר ואוהב. וגם בילבו, כמוני, במסעו פינטז שוב על הפלך, על תה וביסקוויטים במעון באג-אנד. וכמו בילבו, גם אני הייתי (ועדיין) בעיצומו של מסע אפל וחדש לגמרי, כמעט משולל יכולת לחזור הביתה (למרות שאני כותב מילים אלו היישר מביתי).

בהוביט הייתה בעיניי מעין תרפיה בכל הקשור להתמודדות שלי עם המסגרת החדשה שנקלעתי אליה. למען ההבהרה, התחלתי שנת שירות. השבועות הראשונים עברו עליי בקושי אותו לא הכרתי מעולם, יצאתי מהבועה והרגשתי כאילו כל עולמי נופל עליי, כאילו אני נטע זר בין עשרות אנשים המחייכים ועיוורים לקושי שלי. בהפסקות (וגם בעבודה) הייתי בורח למחילה שמצאתי לעצמי, לוקח את ההוביט ונשבה לחלוטין במסע האסקפיסטי של ההוביט. היה בזה מעין בריחה מהמציאות, הזדהות מוחלטת עם בילבו התלוש מעולמו ונזרק אל העולם הגדול והפראי. ההוביט היה כמעין מושיע אישי שלי, ומשום מה זה מרגיש כאילו עצם קניית הספר רגע לפני תחילת שנת השירות היה כמעט גורלי.

ההוביט הוא מסע אגדתי יפהפה, כתוב להפליא, כולו מעוטר בעיצוב פנטסטי וצבעוני. העולם מרתק ומהדהדות בו מיתולוגיות אירופאיות ותחושה של אגדה בוגרת. אחד הדברים שהכי אהבתי היה הדמיון הרב שהיה שם- יערות מירקווד, עיר הנהר, הוורגים, הנשרים, העכבישים, הכי הרגיש לי מלא בדמיון אלמנטרי שכזה, כאילו הסיפור נוצר מהחומר ממנו נוצרות אגדות שנשארות עם האנושות דורות שלמים.

אם זה לא מובן, ואני אפסיק כי אני מרגיש כאילו כבר חפרתי די, אני ממליץ על הספר הזה מאוד. אין לי ספק שהוא ייסב הנאה לאינספור אנשים בכל הגילאים. הוא פשוט מהספרים האלו שיכולים להוציא אדם מהבוץ, למדתי את זה על בשרי.

יש ספרים שמטשטשים את הגבול בין העולם שבו אנו חיים לבין העולם בהם הם מתרחשים. מה הכוונה? אני לא מדבר על כך שהם מציאותיים כל כך שהם גורמים לנו להתבלבל חס וחלילה, אלא על כך שהם גורמים לנו להשתוקק לחיות בתוך הספר לנצח נצחים.
ויש סופרים, שכשאתה קורא את המילים שהם כותבים - אתה מבין שגאונות זו לא המילה הנכונה לתאר אותם. שלמות, רגשית ומחשבתית, אלוהות יצירתית - אלה המילים המתאימות.

ההוביט הוא ספר מושלם. באמת, אין דרך אחרת לתאר את זה. הוא ספר שכשאתה קורא אותו אתה מרגיש שוב את דמך זורם ואת הלב שלך פועם. הוא כל כך חזק, וכל כך חכם, וכל כך רגיש. הכתיבה של טולקין היא השלמות בהתגלמותה, יש שיעירו על תיאורים מרובים וכתיבה מסורבלת - אבל זו הכוונה, המטרה של הספר היא להעביר אותך מסע.

איזה עוד ספר יכול לגרום לך לפחד כל כך מהרי הערפל שמעולם לא שמעת עליהם? או לפחד מהדרקון שעף מעל ההר הבודד כשאתה שוכב במיטה בחדרך? איזה עוד ספר יכול לגרום לך להתגעגע לגבעה הירוקה, ולרצות להניח רגלייך על הספה שם ולשתות עוד איזו כוסית תה - כשאתה מעולם לא היית שם?

כזה הוא הספר הזה, ההוביט. ספר חכם ורגיש שמומלץ לכל גיל. ספר שאתה מפתח איתו מערכת יחסים אינטימית שכזו, שהוא חי בך לאחר מכן לנצח.

לאחרונה, היה לי העונג להקריא את הספר הזה לילדי.
היה כיף, והיה מעורר מחשבה, למי שמקריא בשנים האחרונות די הרבה ספרי ילדים.
והנה התזה:
היום כבר לא כותבים ככה, לא כי אין סופרים כשרוניים, אלא כי הדעת (סליחה, השורה של סכומי המכירה) איננה סובלת גווני אפור.
היום הטובים חייבים להיות טובים והרעים חייבים להיות רעים.
אין מקום לדמויות מורכבות. אין מקום לדמויות לא פתורות עד הסוף.
טולקין, מעבר לכשרון לכתוב ספר הרפתקאות סוחף ועלילה עשירה, ניחן ביכולת (הבריטית, מה לעשות) להתייחס בהומור ובעוקצנות גם לגיבוריו. כשאתה דמות מורכבת, אתה יכול להיות גיבור מלחמה עשוי ללא חת וטוב לב, אבל גם עיוור מרוב חמדנות ונקמנות. אתה יכול להיות פורץ ערמומי וחד, אבל כבר נורא לרצות לחזור הביתה.
הספר הזה, הוא אביהם הרוחני של רבים מספרי ההרפתקאות המוצלחים ביותר (הארי פוטר, למשל), אבל נו באמת, אפשר להשוות?

"ההוביט" הוא ספרו הראשון של אמן הפנטזיה, ג'.ר.ר טולקין, שיצא לאור. הוא התחיל כסיפור בהמשכים שטולקין הקריא לילדיו לפני השינה, ויצא לאור בשנת 1937.
לספר שני תרגומים: התרגום ה"רשמי" של משה הנעמי (הכריכה הלבנה), ותרגום של טייסים ישראליים, שנפלו בשבי המצרי במלחמת ההתשה, ותרגמו בכלא את הספר (הכריכה השחורה).
"ההוביט", שעלילותיו קודמות מבחינה כרונולוגית לאירועים המתוארים ב"שר הטבעות", מגולל את סיפורו של בילבו בגינס הצעיר, שנקלע כמעט בעל כורחו למסע להשבת אוצרם הגזול של הגמדים, עם גנדלף והגמדים תורין וחבר מרעיו. בדרכם הוא נתקל בסכנות וביצורים שלא ידע כלל על קיומם ולא שיער בנפשו שיפגוש אי פעם, ומוכיח שוב ושוב את נועזותו, פיקחותו ואומץ לבו, תכונות שכלל לא חשב שיש לו.
הספר הזה קליל יותר מכל ספריו האחרים של טולקין, בשל העובדה שכוון בראש ובראשונה לילדים. אני ממליץ לכל מי שרוצה לקרוא את כתביו של טולקין להתחיל קודם בספר הזה ואח"כ להתקדם הלאה.
ספר קלאסי, משעשע, מעניין ומרגש שמוכיח לכולנו שגלומים בנו דברים שלא שיערנו שקיימים בנו בכלל, וצריך לדעת רק להוציא אותם לפועל.
ובמשפט אחד: זה ספר של טולקין. מה צריך יותר מזה?

הספר מאוד מהנה.

הכתיבה קלילה וזורמת, אך עם זאת השפה נשמרת עשירה. העלילה גדושה בהרפתקאות, אירוע רודף אירוע, ואין רגע משעמם בספר.

במיוחד נהניתי מהמקוריות של הספר. רוב ספרי הפנטזיה חוזרים על עצמם בשלב מסויים ולא אחת נתקלתי בסופרים ש"משאילים" רעיונות אחד מהשני ורק משנים את שמות הדמויות. אך ב"הוביט" נתקלתי בסיפורים שמעולם לא שמעתי קודם, וזה מצא חן בעיני.

לכן אני ממליצה לכל מי שחושב שכבר קרא את כל ספרי הפנטזיה בעולם, וגם למי שלא, להקדיש כמה שעות מחייכם לספר משעשע ומיוחד זה.

ספר מבריק, מלא דמיון והומור, מקורי ומיוחד, פורץ דרך, נכתב הרבה לפני ספרי הארי פוטר ועולה עליהם בכמה רמות. מתאים לגילאים 0-99. מומלץ בחום!!

קראתי גם אני את התרגום של חיילי צה"ל השבויים במצרים, זה אחרי שהתחלתי לקרוא באנגלית ועזבתי מחמת השעמום.
מה אומר? אולי זה הגיל שבו התחלתי (16-17)... אין לי מושג. אבל זה גם לא משנה. כי גם בגיל 40 שום דבר לא היה יכול להכין אותי לסוף הגרנדיוזי של הספר הזה.
הסוף... ה-סוף.
זה הרגיש כאילו האלים נורדים עצמם התקבצו מאחורי טולקין בזמן הכתיבה וכל אחד צעק לו עצות לאיך ומה לכתוב בדיוק ומתי להכניס משפט כזה או אחר. סצינה כל כך אצילית ומלכותית. עובדה- עדיין לא שכחתי אותה, וקראתי ספרים הרבה יותר טובים שסופם דווקא כן פרח מזכרוני.

אוקיי, זוכרים את הביקורת שלי על שם הרוח לגבי כך שקשה לי לקרוא ספרים אחרים וכו?
שכחו מזה.
הספר.
הזה.
מהמם.
הסופר הזה כותב כל כך מדהים!
מלבד חוסר המקוריות בשמות. (פילי, קילי, ביפור, בופור, בומבור, אורי, דורי, נורי, אוין, גלוין, תורין, בלין, דולין...)
אבל אני מניחה שזה בגלל שבמקור הסיפור הזה היה שייך לילדיו (כקהל מאזינים, כמובן)
הספר הזה יפהפה. הוא שוזר כל דבר בצורה מושלמת.
לעתים אומנם צריך להתרכז כדי להבין מה הוא כתב (שפה גבוהה בטירוף) אבל... זה חלק מהכיף.
אין לי מילים.
פשוט אין לי מילים.
אההה.