ניסיתי, בחיי שניסיתי.

"הם לא יסלחו לך לעולם", שמעתי את הקול הפנימי חורק. "פשוט תתעלם ותעבור הלאה. בשביל מה לך להרגיז".
אני יודע שבעקבות הווידוי שבמשפט הבא שלושת קוראי הביקורת שהנאמנים שנותרו לי ינתקו כל קשר איתי. שומר נפשו ירחק מקורא עם טעם שרק לאיוונקה יש גרוע ממנו.

אני לא אוהב לקרוא את אלנה פרנטה.
זהו. התוודיתי. שום משא לא ירד מכתפי. נכלם אעמוד מול מטר הגידופים שתטיחו בי ,ובצדק.

לפני כמה שנים קראתי את "ימי נטישה". אני לא זוכר ממנו כלום אבל בכל פעם שאני נתקל בו בספרייתי במדף הספרים שאני לא זוכר אם יש בהם משהו שראוי לאצור, אני שומע מין זמזום שעולה ממנו, כמו מקו מתח גבוה של חברת חשמל.
בדומה לקו המתח ההוא, שלאוזני הבלתי מיומנת הוא נשמע חדגוני להחריד אבל טכנאי חשמל מדופלם שומע ממנו סיפור חיים מרתק של שירות לבתי חולים ולעששיות מוכתמות של תלמידי חכמים, כך גם הפרנטה הנשמעת לאוזני הגסות כפטפטת, נשמעת לאזניים רגישות יותר כמוסיקה שמימית.

מאחר וכל כישרוני בתחום טכנאות החשמל היה להכניס חוד של מסמר לשקע בגיל חמש, פעולה שכמעט גאלה אתכם לתמיד מהבליי ושלחה אותי לסגר לשעתיים בבית השימוש, נזהרתי כשהופיעו הסופרלטיבים הראשונים לסדרת החברה הגאונה, ולא קראתי אף לא אחד מהכרכים.

אבל מישהו שיבח מאוד את אהבה מטרידה ונראה היה לי שאם מדובר בספר שבין התחלתו לסופו יש מספר סביר של עמודים הרי אוכל להסתכן ולבדוק אם למדתי משהו חדש על ניהול משק החשמל.
לצערי הספר ממשיך את המסורת המפטפטת. לא אומר שכל הפטפוטים משעממים. יש כמה בהחלט מאירים כמו זה שבעמוד 74 המתאר פן יפהפה של יחסיה של הגיבורה עם אימה כמי שאפילו אם רק נטלה קמצוץ זעיר מחומריותה ומאישיותה של הורתה הרי שדי היה בו כדי לערער את בטחונה שנותר בה קיום מעבר לקמצוץ זה, והיא אינה יודעת אם התבטלות האני הזאת מחרידה אותה או גורמת לה עונג

רק בגלל הזמזומים האלה, שלפתע הופכים למוסיקה גם לאזנים גסות, אני ממליץ על הספר, בהיסוס מה, גם מחוץ לחוג לטכנאות חשמל.

זה ספרה הראשון של אלנה פרנטה. אני קראתי את ספרה השני ימי נטישה ואת הספר, הבת האפלה מ-2006.
בספר אהבה מטרידה היא מגוללת יום או יומיים בחייה של דליה (Delia) שבו נודע לה על מותה אימה בטביעה. היא מתה ביום הולדתה,זה כבר מצמרר. ביום הזה דליה משתתפת בלווית האם וגם עוברת תהליך נפשי שבו היא מנסה לשחזר את יחסיה עם האם, את מסלול חייה במשפחה כולל מעשיה וחוויותיה בזמן האחרון שבו נכנס לחייה של אמה שוב, האיש קזרטה שהופיע בעבר בחייהם כבר בילדותה. תוך כדי שחזור חייה ובמיוחד ביום זה כשדליה אישה בוגרת בשנות הארבעים שלה, היא מספרת סיפור אחר על האם ומאשר ראתה אותה בעיני ילדה. היא אף פעם לא הייתה קשורה אליה וגם לא רצתה להיות חלק מחייה. עד שלבסוף מתברר שלמעשה נזקקה ליחסים טובים עם אימה, אבל זה לא קרה, אלא רק עכשיו שנפטרה היא מצליחה להתחבר לדמותה.
זכרונות ילדות הן די סוביקטיביות ולא תמיד זהות לאמת, עם אלה דליה מנסה להתמודד ולהשלים בסופו של דבר.
בדרך כלל כשמדברים על אהבה, זה דבר חיובי כיפי ובוודאי לא מטריד (כשם של הספר) שיש בו סממן שלילי ואובססיבי. מתברר שהאהבה בין האם לבת ולהיפך, לא הייתה קיימת ביחסים המתוארים בספר. אך ביום המתואר בספר הבת דליה כן מוטרדת מחייה של אימה בעבר ומהקשר שהיה ביניהן.
לאחרונה סיימתי את הצפייה בסדרה החברה הגאונה וגם הסיפור של שם המשפחה החדש. ( לא קראתי את הספרים האלה).האמת, יצאתי די מבולבלת משתי הביוגרפיות השונות שאלנה פרנטה מספרת. הדמויות של הוריה די שונים בשני הספרים. אביה ב"חברה הגאונה", תומך בה להתקדם וללמוד, הוא לא אלים, קנאי ומתעסק בציור זול כמו "באהבה המטרידה". האמא אמנם מתוארת ב"חברה הגאונה" כיותר פרימיטיבית מהאבא וכאישה מתוסכלת. אין גם שום אזכור של קזרטה בספר "החברה הגאונה".
בכל מקרה, תמיד זאת חוויה מעניינת לקרוא את ספריה של אלנה פרנטה.

זהו ספרה הרביעי של פרנטה שאני קוראת וגם כאן אני חשה שהגיבורה האמיתית של הספר היא בעצם נאפולי. גם פה נאפולי מתגלה כעיר אלימה, וולגרית, בוטה וגסה ככלל ובפרט כלפי נשים.
הסיפור מובא דרך דליה בעקבות מותה של אימה באופן מסתורי והנסיונות שלה בעיר הולדתה, נאפולי, לגלות מה עבר על אימה בימיה האחרונים. דליה, היא דמות משונה, לא מאוד יציבה, ולי באופן אישי היה קצת קשה לעקוב האם זה אחד מדמיונותיה עכשיו או שזה באמת משהו שהיא חווה.
מורגש שזהו ספרה הראשון של פרנטה, בעיני הוא לא כתוב מאוד מעניין וכנראה שהייתי זונחת אותו אילולא הוא היה קצר כל כך.
בסיומו של הספר תהיתי ביני לבין עצמי, אז בעצם איזו מהאהבות שמתוארות בספר היא האהבה המטרידה שבשם הספר? האהבה בין קזרטה לאם? האהבה בין האב לאם? או האהבה בין דליה לאימה? כנראה שכל התשובות נכונות.
כנראה שאין אהבה אחרת בנאפולי עפ"י פרנטה. עצוב.

אם יש דבר שממש מפחיד אותי זה לא להכיר באמת את האנשים שחיים איתי, אמא ,אבא, אחים ואחיות.
לחפש תשובות לאחר המוות זו בהחלט אהבה מטרידה. ספר נחמד להעביר איתו שעתיים. עוסק ביחסי אמא ובת תוך כדי פענוח תעלומת מותה של האם. מסופר דרך עיניה של הבת, ספק אם משקף את המציאות או את נקודת מבטה בלבד. הסיפור זרם, היה בו קצת מהכל, מתח, מיניות ויש הפתעות קטנות..בהחלט מספיק בשביל להחזיק אותי מרותקת. שאלה מעניינת שהספר מעלה, עד כמה אנחנו באמת מכירים את ההורים שלנו? לא בטוחה שהייתי רוצה לדעת את התשובה כי ההורים שלי מושלמים ולא היה להם חיים לפני שנולדתי(:

שווה קריאה

בתחילת הקריאה בספר זה יש מתח וסקרנות לדעת מה יהיה בהמשך. אך אחרי כמה דפים מתחיל שיעמום. נמרח סתם..
לא אהבתי ולא התחברתי.

מה עוד לא נאמר על יחסי אמהות ובנות?... גם "אהבה מטרידה חורש בשדה הפורה הזה, ומצמיח מערכת יחסים לדעתי, פחות מוכרת ומטרידה, כפי שמספרת הכותרת. על הקשר הזה אני למדה רק מדברי הבת דליה, ביום קבורתה של אמה. חשבון הנפש שלה נעשה תוך כדי נסיון לפענח את סיבת מותה של האם, אך כל בלש מתחיל יעיד שלא היתה כאן עבודת חקר רצינית וגם התעלומה לא נפתרה. לאומת זאת פרנטה חושפת את קואי הספר לחידת חייה של הבת, דליה. הבת הזו שבתחילת הספר נדמה כי אינה סובלת קירבה יתרה לאמה אחרי מותה שלזו מתברר שכל רצונה של דליה הוא לבטל את עצמה ולהיות אמליה, האם. ללבוש את בגדיה , הפנימיים והחיצוניים, כלאמר להיות אמליה תוך התכחשות לעצמיותה היא. מול רצונה העז של הבת להיות אמה תהיתי מי זו האם הזו? הרבה לא מסופר עליה , ועל יחסה לבת עוד פחות. אפילו מיניותה של האם המאיימת כביכול על הבת (כפי שנכתב על הכריכה מאחור),לא ברור אם אינה אלא בראשה של הבת. הפערים האלה במידע , ההתנהגות הקיצונית של הבת מבלי שנדע מספיק על סיבתה יוצרים את הרגש הטורד עם סיום הקריאה וגם תוך כדי הקריאה. את סגנון כתיבתה של אלנה פרנטה אני מכירה מסיפרה הקודם "ימי נטישה". אין רחמים בכתיבתה כאילו היא חושפת את הקרביים ופורשת אותם בחוץ לראוה. כתיבתה החושפנית הנועזת והמדויקת מעוררת השתאות ומטלטלת. אהבתי את הבחירה של תמונת הכריכה. אותם פנים כלילי השלמות שיצר המחשב פנים ערומים, חשופים, אך החלונות לנפש מוגפים וכל שניתם לדעת על הדמות נמצא בראשינו.

אהבה מטרידה / אלנה פרנטה
הוצאת הספריה החדשה
171 עמ`

הספר התקבל לסקירה מ"תפוז".

"אמי טבעה בלילה של ה-23 במאי, יום הולדתי". כך נפתח הרומן "אהבה מטרידה". אין ספק שזה משפט מטריד...
אמליה, אימה של דֶליה, עולה על רכבת מרומא לנפולי כדי לבקר את ביתה אך מעולם לא מגיעה ונמצאת צפה לא רחוק מחוף הים לבושה רק בחזייה אופנתית מהסוג שמעולם לא לבשה. שלוש פעמים התקשרה האם לביתה מהדרך ונשמעה מוזרה או שיכורה.
הקשר האחרון שהיה לדליה עם אימה הוא בשיחת טלפון יומיים לפני שנמצאה, בה היא מבשרת לדליה שהיא באה לבקר. אפשר להגיד, בלשון המעטה, שדליה לא כל כך מתלהבת מהביקור הזה. אך, כאמור, האם איננה מגיעה.
לשתי הנשים מערכת יחסים לא פשוטה בכלל (מישהו אמר מטרידה?). דליה עברה לגור ברומא ודיברה איטלקית, בעוד אימה המשיכה לדבר בדיאלקט הנפוליטני שדליה שנאה שנאת מוות ומקפידה להזכיר את זה בכל הזדמנות.
נושא המיניות עולה הרבה בספר. בדרך כלל האימהות הן שמרגישות מאויימות מהמיניות של בנותיהן הצעירות ואילו כאן המצב הפוך - דליה לא מרגישה נוח בכלל עם מיניותה של האם, שמביאה עליה את קינאתו הגדולה של בעלה.
הרומן מרוכז בעצם ביום אחד, היום שאחרי ההלוויה. באופן אירוני, דווקא מותה של האם גורם לדליה, באיזשהו אופן, להכיר את אימה טוב יותר, ללמוד על האנשים (הגברים) בחייה לאחר שהאב עזב ועל המנהגים שלה. ממש כאילו העובדה שאימה טבעה דווקא ביום הולדתה הייתה מכוונת - האם הייתה צריכה למות כדי שביתה תיוולד מחדש...
לכל אורך הספר לא לגמרי ברור כיצד האם מצאה את מותה - בתאונה, או רצח או שבכלל התאבדה.
יש משהו שלא נותן מנוחה בספר הזה. הדמויות שליליות וברוב המקרים - דוחות. גם חיצונית וגם ברבדים היותר פנימיים שלהם. נראה ממש כאילו הסופרת מעבירה ביקורת על נאפולי, על אנשיה, מנהגיה, הדיאלקט המדובר בה ועל הכבישים והרחובות.
למרות חוסר הנוחות שהספר מעביר אהבתי אותו. אהבתי את השפה ואת העובדה שהוא מותח בלי להיות ספר מתח "קלאסי".
אנקדוטה קטנה לגבי המחברת - זהו ספרה הראשון שראה אור ב-99`. מחיפושים באינטרנט רב הנסתר על הגלוי בכל מה שקשור בסופרת הזו, שזהו לא שמה האמיתי בכלל. יש האומרים שהיא בכלל גבר. אפילו כשקיבלה פרס, שלחה את נציגי ההוצאה לאור לקחת אותו בעבורה. גם זה קצת מטריד, לא?

"התחבקנו והבטחנו זו לזו להתראות בקרוב, אך ידענו שלא כך יהיה. לכל היותר נחליף אי אלו שיחות טלפון כדי למדוד מפעם לפעם את שיעור הצמיחה של ניכורנו ההדדי. כבר שנים שכל אחת משלושתנו חיה בעיר אחרת, אשה-אשה את חייה שלה ואת העבר המשותף שלנו שלא אהבנו. בפעמים הנדירות שנפגשנו העדפנו לשתוק את כל מה שהיה לנו לומר זו לזו."

"חשתי שהבגד הישן הזה הוא כמו סיפור אחרון שאמי הותירה לי, וכי עכשיו, לאחר כל התחבולות הנחוצות, הוא הולם אותי להפליא".

"כן, היה די לשלוף חוט כדי להמשיך חשחק בדמות המסתורית של אמי..."

"הייתי נחושה כל כך להיות שונה ממנה, עד שאיבדתי אחת-אית את כל הסיבות לדמות לה".

אלזה פרנטה - הספרות האיטלקית במיטבה. אלזה פרנטה שומרת על פרטיותה זהותה סודית ואף על פי כן כל ספריה מאופיינים בתעוזה אומץ הפתעות וחסיפה רבה. בכל ספריה מתייחסת פרנטה לילדותה בנאפולי וניסיונה להינתק מהווי זה.
הספר אהבה מטרידה עוסק ביחסי אם בת ומורכבותן הרבה. נסיונה של דליה להנתק מאמה. נסיון אינדיבידואציה נואש.קשר סמביוטי בין אם ובת כשכל אחת מנסה לחיות את סיפורה היא בנפרד.הקונפליקט של דליה בין הצורך להתמזג עם אמה והצורך להפרד ונסיונה של האם להגשים את נשיותה.העוצמה של היחסים בספריה של פרנטה חודרת ומטלטלת את הקורא.לאביזרים בספריה משמעות רבה מאופינת באינטנסיבית מינית מה שמגביר את עוצמת האינטימיות ברגשות.

כל כך המליצה לי מישהי על הספר.. (ועוד מורה לספרות בדימוס) פשוט נפילה... משעמם , אמנם כתוב יפה ומיוחד
אבל במילה אחת - באמת נמרח סתם..
גם אני לא אהבתי ולא התחברתי.