• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אהבה בימי כולרה

אהבה בימי כולרה

מאת גבריאל גרסיה מארקס

הביקורת של קואלית

תמונה של קואלית
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
אהבה בימי כולרה

אהבה בימי כולרה

מאת גבריאל גרסיה מארקס

הביקורת של קואלית

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של קואלית
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1989
סדרה:ספריה לעם #350
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
הנסיך הקטן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 15 שנים

“ווידוי קטן אני לא מצליח לקרוא ספרים של מארקס.ניסיתי את 100 שנים של בדידות והרמתי ידים.אז תשאלו למה”

13/50
ביקורות על אהבה בימי כולרה
הבאה
דנה
לפני 13 שנים

“טוב, מאוד קשה לי לקטלג את הספר בצורה נחרצת כ"מוצלח" או "גרוע", ולכן גם בחרתי שלא לדרג אותו. כבר הר”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•7 דקות קריאה

הוצאת עם עובד
(הוצאה מחודשת)
367 עמודים

לא ידעתי למה לצפות כשהתחלתי את הספר הזה. ידעתי שהוא נחשב קלאסיקה, וזכרתי שאמא שלי באה ואמרה "איזה כיף לך שזה מה שאת קוראת עכשיו, קראתי את כל הספרים שלו!" ואולי בגלל זה פחדתי לא ליהנות.
קראתי את הספר מיד אחרי שסיימתי את מלכוד 22, שכתוב בשפה "דיבורית" ופשוטה ולכן העמודים הראשונים היו לי טיפה קשים כי לא הייתי רגילה לכתיבה מנוסחת היטב שכזו עם ניחוח קצת "של פעם". אבל ברגע שהתרגלתי (זה ממש לא לקח הרבה זמן), פשוט לא יכולתי להניח את הספר מהיד.
שתי דמויות המפתח בספר הן פלורנטינו אריסה ופרמינה דאסה. השניים מתאהבים בעודם צעירים (פלורנטינו אריסה בן 18 ופרמינה דאסה בת 15) ומחליפים ביניהם מכתבי אהבה דרך מחבואים שונים ומשונים. מיותר לומר כי כאשר אביה של פרמינה דאסה מגלה את האהבה הבוערת הוא מעוניין לשים לזה סוף על מנת שביתו תתחתן עם מישהו "ראוי" יותר ממברקן בדואר לבוש שחורים (ולא בדיוק עשיר).
את דר` חובנאל אורבינו לעומת זאת, אביה של פרמינה דאסה אוהב מאוד והשידוך נעשה. פרמינה דאסה דוחה את פלורנטינו אריסה ומחזירה לו את כל המכתבים אך זה לא מפסיק לחשוב עליה גם בזמן ששנים רבות עוברות.
בזמן הזה הוא עושה הכל מתוך מחשבה עליה כחלק מהעתיד שלו (למשל הוא משפץ את הבית שהוא גר בו לפי מה שנראה לו שתאהב). הוא גם הופך למין רב-שגל שטוען שהוא שומר לה אמונים בזה שהוא לא מתאהב באף אחת מהנשים אותן הוא פוגש ולא מתחתן עם אף אחת מהן. הוא שומר את עצמו לה. עד כדי כך ששמועות כבר רצות בעיר לגבי נטיותיו של פלורנטינו אריסה.
גם פרמינה לא שוכחת לגמרי את אותו הבחור שחיזר אחריה בכזו להיטות, הוא תמיד "ברקע" של המחשבות שלה והיא נתקלת בו בכל מיני הזדמנויות ולעיתים חשה החמצה.
אני אהבתי את הכניסה לפרטים שאולי אנשים אחרים לא יאהבו. כל המניירות הקטנות שבחיי הנישואין של פרמינה דאסה ודר` אורבינו (הארוחות, הריחות והדברים הקטנים שמתגעגעים אליהם), ההתייחסות האלגנטית של פלורנטינו אריסה לכל אחת מנשותיו החולפות-נשארות.
אין ספק שיש אזכור של פדופיליה בספר בדמות אמריקה הקטנה (אחייניתו הרחוקה של פלורנטינו, בת 12 אם אינני טועה) אבל יש לזכור את התקופה שעליה הספר מדבר ובה הוא נכתב, שבה היה לגיטימי לשאת לאישה נערה בת 15-16. יש אנשים שיראו בזה משהו מטריד, אבל לדעתי זו ממש לא הייתה כוונת המשורר.
הנחישות של פלורנטינו אריסה פשוט מעוררת הערצה והולכת על הגבול הדק ליד אובססיביות ופתטיות ולא עוברת אותו (לדעתי בכל אופן).
מצאתי את עצמי שואלת אותו "עד מתי אתה מתכוון להמשיך עם זה?". הוא המשיך :)
זה גרם לי לחשוב הרבה על אהבה בין אנשים בוגרים, ואיך במרוצת השנים הדברים שאנחנו מחפשים משתנים ואיך אסור לוותר על מה שאתה חושב שמתאים לך, לא משנה בן כמה אתה.
הסיפור נמשך על פני יותר מחצי יובל אבל לי זה פשוט חלף עבר מהר כל כך. לרגע לא התעייפתי ולא יכולתי להניח אותו מהיד.
אהבתי.
מאוד מאוד מרגש.

עוד ביקורות בבלוג:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1550114

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"פלורנטינו אריסה הציץ בה בפפליאה והלך אחריה בנשימה נעתקה, ופעמים אחדות נתקל בסליה של המשרתת, וזו נענתה בחיוך להצטדקויות שלו. והיא עברה סמוך לו עד שהריח את ריחה ולא מפני שלא היה אפשר לראותו לא ראתה אותו, אלא בשל הילוכה הגא. בעיניו שלו הייתה יפה כל כך ומושכת כל כך ושונה כל כך מבני אדם רגילים, עד שמוחו לא תפס איך זה אין איש מתבלבל כמוהו מנקישות הערמוניים של עקביה על אבני הרחוב, ולבו של איש אינו מתפרע במשב האנחות של אמרת שמלתה, ולמה זה אין איש יוצא מדעתו לתנועות צמתה, לרחיפת ידיה, לזהב צחוקה. אף לא תנועה אחת מתועותיה לא נעלמה מעיניו ולא רמיזה אחת על אופיה, אבל הוא לא העז לגשת אליה מחשש שמא יופר הקסם".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "שפות עליך לדעת כשאתה מוכר משהו," הייתה אומרת בצחוק לעגני, "אבל כשאתה קונה מבינים אותך יפה משום מה".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -"...אבל הוסיף להחזיק באמונתו שבני אדם אינם נולדים פעם אחת וחסל ביום שילדתם אמם, אלא החיים כופים אותם ללדת את עצמם שוב ושוב".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"לא, אני לא עשיר," אמר " אני עני שיש לו כסף, ואין זה אותו הדבר".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -"גבר יודע מתי הוא מתחיל להזדקן, כי הוא מתחיל להידמות לאביו".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "אין לך אויב גדול לאהבה הסודית ממרכבה שממתינה בפתח".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -"זה הקושי שבחיי הנישואין, שהם מסתיימים בכל לילה לאחר ההתעלסות ויש לבנות אותם מחדש בכל בוקר לפני הארוחה".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -"...אבל חוץ מהפעמים הנדירות האלה היה אחד מהם תמיד עייף יותר כשעלו על משכבם. היא הייתה מתעכבת בחדר האמבטיה, מגלגלת את הסיגריות שלה בניירות ריחניים, מעשנת לבדה, חוזרת לסורה באהבות הנחמה שלה כדרכה בימים שהייתה צעירה וחופשייה בביתה, גברת יחידה לגופה. עכשיו היה לה כאב ראש תמיד, או שהיה חם מידי תמיד, או שעשתה את עצמה ישנה או שהייתה לה וסת שוב, וסת תמיד, וסת התמיד. כל כך, עד שהדר. אורבינו העז לומר בשיעורר, רק כדי לפרוק מה שבליבו בלי לומר דברים מפורשים, שלאחר עשר שנות נישואין הנשים יש להן עד 3 פעמים בשבוע".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"בעיית החיים הציבוריים היא איך כובשים את הפחד;בעיית חיי הנישואין היא איך כובשים את השיעמום".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"...הגברים פורחים במין נעורים סתויים, הם מוסיפים הדרת-פנים בשערות השיבה הראשונות, הם נהיים שנונים ומפתים, ביחוד בעיני נשים צעירות, בזמן שנשיהם הקמלות אנוסות לאחוז בזרועם בחזקה כדי שלא למעוד על צילן שלהן, אבל לאחר שנים מעטות הבעלים מידרדרים פתאום במדרון התלול של זיקנה מבישה של גוף ונפש, ונשיהם הן שחוזרות לאיתנן ומוליכות אותם בזרועם כמוליכות קבצן עיוור, והן לוחשות להם על אזנם, כדי שלא לפגוע בגאוות הגברים שלהם, שישימו לב, יש פה שלוש מדרגות ולא שתיים, ויש שלולית באמצע הרחוב, והגוש הזה המוטל לרוחב המדרכה הוא קבצן מת, והן עוזרות להם לעבור בקושי אתץ הרחוב כאילו זה המעבר האחרון על הנחל האחרון של החיים."
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -"זכרי תמיד שלא האושר הוא הדבר החשוב ביותר בחיי הנישואין, אלא היציבות".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - --
"באותה שעה ידע פלורנטינו אריסה שהגיעה שעתה שלה גם היא לשאול את עצמה מתוך כבוד, מתוך גדולה, מתוך רצון שאין לכבשו לחיות, מה לעשות באהבה שנשארה בלי בעלים".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "אנחנו הגברים עבדים עלובים אנחנו לדעות הקדומות,"אמר לה פעם אחת. "כשאשה, לעומת זה, מחליטה לשכב עם גבר, אין גדר שלא תדלג עליה, אין מבצר שלא תמוטט, אין שיקול מוסרי שלא תהיה מוכנה לצפצף עליו - אין אלוהים שיוכל לה".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -"בשקט בילו להם יחדיו כבעל ואישה זקנים, למודי נסיון חיים, שהם כבר למעלה ממלכודת התשוקה, למעלה מין הלצון האכזרי של האשליה ומין ההתבדות של האכזבה - למעלה מין האהבה. כי כבר חיו יחד פרק זמן מספיק להבין שהאהבה אהבה היא תמיד, בכל עת ובכל מקום, אבל מרוכזת יותר ככל שמתקרבים אל המוות".

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אוהבת לקרוא
אוהבת לקרוא
תמונה של חנן
חנן
ב
בני
תמונה של angelik
angelik
H
hadas
תמונה של KURTIE
KURTIE
ח
חנה
8קוראים|גיל ממוצע58|50%נשים

על המבקרת

תמונה של קואלית

קואלית

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
80 ביקורות•28 נבחרות•368 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של קואלית
קואלית
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות80
ביקורות נבחרות28
לייקים שקיבלה368
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת42ספרות מקורית22מתח ריגול והרפתקאות2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של קואלית

בית הדיו

בית הדיו

מחברים שונים

9 כותבים שונים

סיפורים קצרים זה תמיד כיף. במיוחד כשמדובר בסיפורים איכותיים. לפנינו מקבץ של 9 סופרים שונים ו-14 סיפורים. לכמחצית מהסיפורים מדובר בפרסום ראשון וחלק מוכרים יותר כמו הסיפור "סימונה" של שרה שילה, שלקוח מתוך "שום גמדים לא יבואו" ו"איפה סילבי כשצריך אותה" מאת דונה בן יהודה שהתפרסם לראשונה בכתב העת מסמרים מספר 12 (בנושא – ילדוּת).
יש כאן ערב רב של סיפורים ודמויות צבעוניות מהמציאות הישראלית על כל חלקיה – דתיים וחילונים, כפריים ועירוניים, אלמנות, דוקטורים וזונות, עשירים ועניים. נראה כאילו באמת יש כאן הכל. והכל טוב, אני חייבת לציין. כל הסיפורים השאירו אותי לא שקטה באיזשהו אופן. כשסיימתי סיפור, לא יכולתי מייד להמשיך לסיפור הבא. כאילו משהו הציק לי. כולם היו סוג של "אגרוף בבטן", כל אחד בדרכו שלו.
כבר הרבה זמן לא נתקלתי בקובץ סיפורים כל כך מוצלח. קשה לי להגיד אם יש משהו שמאגד דווקא את הסיפורים / סופרים האלו ולא פעם תהיתי מה גרם לסיפור מסוים להיכנס לקובץ ולאחר לא. על פניו, לא נראה שיש נושא לכל הקובץ, מלבד היות כולם "מציאות ישראלית", כמו שכתוב על הכריכה.
ההקדמה של יובל שמעוני (העורך) קצת איכזבה אותי כי ברובה הוא מספר לי על מה הסיפורים. ציפיתי לקרוא על תהליך העריכה ולהבין את אותה תהייה שציינתי קודם (מה נכנס לקובץ ומה לא ולמה). הוא בעצם מרחיב טיפ-טיפה יותר ממה שכתוב על העטיפה. החזרה הזו הייתה מיותרת מבחינתי ודווקא עיניינו אותי דברים אחרים.

הנה כמה דוגמאות:
סימונה / שרה שילה- מתוך "שום גמדים לא יבואו" – אישה מעיירה קטנה שנופלות בה קטיושות, שפתה עממית, כמו שמספרים סיפור לחברה' – "מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית-עבודה-שוק-בית-עבודה-בית-קופת חולים-בית-עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה. האוכל שמתי להם על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכול בפנים" (עמוד 9). בעלה נפטר והשאיר אותה עם שישה ילדים ועבודות הבית. אנחנו מכירים את סיפור החיים שלה תוך כדי שהיא מחכה במגרש כדורגל למטח הקטיושות. כולם במקלטים והיא מחכה בחוץ כי באיזשהו מקום, היא הייתה רוצה שהקטיושה תפגע בה.

אמסטל / עדנה שמש – אלמנה שבנה, טולי, בא לבקר אותה בכל שישי ומביא איתו פרחים. היא הייתה נשואה פעמיים – לליאון, שנהרג מפליטת כדור במילואים ולמורדי, שנפטר בשנתו מהתקף לב. טולי הוא הבן של ליאון. היא ניצולת שואה. היא מרגישה שהיא וטולי רחוקים, שהיא לא יודעת עליו כלום ולא מצליחה לקרוא אותו. יום אחד היא מעלה רעיון שיצאו יחד לבר בערב, טולי מסכים בלית ברירה. הם יוצאים והיא משתכרת ופתאום יוצאים ממנה כל מיני סיפורים שטולי שומע לראשונה על משפחתה.

כצנלנבוגן / ענת עינהר – לרנר וקארן הם זוג עם הרבה מאוד כסף. הם גרים בדירת פאר, שהיא שלוש דירות שהם קנו וחיברו יחד. לשכן היחיד שנשאר בקומה יש 11 חתולים והוא בעצם זה שמונע מהם את הרחבת הדירה על פני כל הקומה כי הוא לא מוכן למכור את הדירה שלו.

שמלת כלה / יאיר חסדיאל – בני הוא בן זקונים למשפחה דתית. משפחה שבה חמש נשים ואבא שתקן. הוא "שפיץ" בכל מה שקשור באופנה ובעיניינים "נשיים" בעקבות האחיות והאם. בזכות הידע הנרחב שלו הוא עוזר לכל התלמידים בישיבה לפני דייטים של שידוך או אפילו מתלווה אליהם לקניות. הוא דוחה את כל הבחורות שמנסים להכיר לו בטענות שאין להן סטייל או חוש אופנה, עד שבסופו של דבר הוא מכיר מישהי בדיוק כמוהו ואז... יש טוויסט.

חציצה / יאיר חסדיאל – עדינה היא הבלנית הראשית במקווה והיא אשת רב השכונה. היא מוצאת את עצמה נמשכת אל אחת הטובלות ומנסה לגלות עליה עוד פרטים. הסיפורים של חסדיאל מתעסקים בציבור הדתי וזה מעניין, כי זה נותן נקודות מבט שונות על המגזר הסגור הזה (נקודות שאני לא בטוחה שאנשי המגזר יאהבו...).

הלילה הזה / ראובן טבול – הסיפור הכי ארוך בקובץ, כ-70 עמודים. מורה לתנ"ך, ירא אלוהים, בן 73 שאישתו נפטרה לפני 13 שנים ולו שני ילדים, מוצא את עצמו מחוץ לבית אחרי שאיבד את המפתח ואינו יכול היכנס. כל מה שהוא רוצה זה להגיע הביתה עם השקית מהשוק שהוא סוחב כבר כמה שעות. לא נעים לו להתקשר לבנים שלו. הלילה מחוץ לדירה מזמן לו כל מיני הרפתקאות ובמרכזן פגישה עם נער מפוקפק, שזוכר פסוקים שלמים מהתנ"ך, שאומר שיעזור לו למצוא את המפתח.
לסיכום – קובץ באמת מוצלח עם סיפורים שנגעו, כל אחד בדרכו, לי ללב. מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
העטיפה כשלעצמה יפה, אבל אני לא מבינה את הקשר. רואים אימג' של מפתח, שבמקום שיניים יש לו מעין "נזילות" כאלה שחורות, כמו דיו. זה הקשר היחיד שמצאתי – קשר לשם הקובץ. אגב, אני חושבת שכדאי לנקד את המילה דיו כי כשהספר הגיע אלי לראשונה הייתי בטוחה שקוראים לקובץ "בית הדין" ולרגע חשבתי שמדובר באסופה משפטית... אני חושבת שהעטיפה לא כל כך מזמינה וחבל. היא לא מעבירה אפילו עשירית מהרגש שמוצאים בסיפורים שבפנים.

ציטוטים בבלוג: www.koalablog.co.il
(הזכויות שמורות לשרון שלו)

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
חִבּוּק (חיבוק)

חִבּוּק (חיבוק)

דויד גרוסמן

חיכיתי בקוצר רוח לקרוא את הספר הזה. עיניין אותי לראות מה יצא תחת ידם המיומנת של דויד גרוסמן כסופר ומיכל רובנר כאחראית על הרישומים. אין ספק שלא התאכזבתי. הספר מקסים ומרגש ואפילו העלה לחלוחית בעיני.
הסיפור הוא על ילד בשם בן, שהולך לטייל עם אמא שלו ועם הכלבה פלא בשדה ואמא אומרת לו "אין עוד כמוך בכל העולם". בן דווקא לא אוהב את זה וטוען שזה גורם לו להרגיש לבד ושאין עוד אף אחד כמוהו. מתפתחת שיחה בין השניים על משמעות הלבד והביחד והאם עצם היותנו אינדיבידואלים הופכת אותנו בהכרח לבודדים. מעבר לשיחה הזו לא קורה כלום בעצם. אין איזו עלילה שמתפתחת או מתח שנבנה, פשוט שיחה "רגילה" לכאורה בין אמא לבן. אני אומרת לכאורה כי זו שיחה שמתחילה משאלה נאיבית, אבל מקבלת עומק פילוסופי משהו. זה מביא אותי לנקודה הבאה – ספר ילדים? לא נראה לי...
הספר מהמם, מקסים, מרגש ועוד הרבה דברים אחרים טובים שאני יכולה להגיד עליו, אבל לקרוא לזה ספר ילדים זה נראה לי לא מתאים. אולי רק לילדים הרבה יותר גדולים. ילדים קטנים אוהבים ציורים צבעוניים עם קונטרס גבוה, שעוזרים להם להבין את הסיפור. כאן, הרישומים של רובנר הם כל כך מינימליסטיים ואינטימים וחסרי צבע ואפילו הבעות פנים, שנראה לי שזה לא ידבר לילדים הקטנים. זה מסוג הספרים שיש להם מוסר השכל מאוד מרגש ונכון ואמיתי ואנושי ואפשר לתת אותם כמתנה לילדים בוגרים וגם למבוגרים. הכתב עצמו כתוב ככתב יד ומנוקד. זה גם עיניין שיהיה בעייתי לילדים, שתחילה לומדים לקרוא אותיות דפוס ויהיה להם קשה לקרוא סוג כזה של כתב לדעתי.
מבחינת העיצוב של הספר עצמו – הוא נראה כמו מחברת. כמו משהו אישי (מה שמצטרף לרישומים המינימליסטים ולכתב היד). הכריכה והדפים שבפנים הם בצבע בז' ויש להם טקסטורה קלה כזו, כמו של מחברת סקיצות. עושה רושם כאילו יש רצון לגרום לסיפור ולספר להיות מתאים לכולם, ולכן אין שם לאמא ולילד קוראים "בן", שם שהוא גם שם כולל לכל הבנים אי שם. אפילו עצם זה שברישומים אין פנים – כל אחד יכול למצוא את עצמו שם.
יש משהו מאוד מאוד מיוחד בספר הזה. בכולו. גם בתוכן וגם בעיצוב.
כן ילדים, לא ילדים, עזבו אתכם משטויות – איך שסיימתי עם הספר הזה רצתי לחבק את הילד שלי, כדי שידע שהוא הכי מיוחד בעולם. בשבילי.
דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש
פינת העטיפה:
על העטיפה אנחנו רואים את האיור הראשון מהספר בתוספת ממש ממש עדינה של צבע אדום. שם הספר ושאר הכיתוב כתוב בכתב ומנוקד (כמו בתוך הספר). מינימליסטי ומקסים. אני גם אוהבת את הטקסטורה העדינה שיש על הכריכה.

עוד על ספרים בבלוג:
www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
אפס עד 12

אפס עד 12

ארנה קזין

ארנה קזין היא לסבית שיצאה מהארון בשנות ה-30 לחייה (היא ילידת 67') ואף פעם לא הרגישה שהיא רוצה להביא ילדים לעולם הזה. היא תמיד הייתה בגישה של "למה לעשות להם את זה?!". היא ובת זוגתה מיכל מחליטות להביא ילד. מיכל היא זו שנכנסת להריון וכך נולדת לה נעמי. לפנינו בעצם יומן המתאר את השנה הראשונה של השתיים או כמו שכותבת ארנה בעמוד 12 – "מה שבא לידי ביטוי ביומן שלפניכם הוא המבט המסוים שלי – לפעמים סנטימנטלי, לפעמים עיתונאי או מהורהר – על השנה היקרה הזאת. למיכל, בת זוגי, האמא בסיפור הזה, היתה זו בוודאי שנה אחרת, שונה בתכלית משלי; ולנעמי עצמה – ובכן, על השנה הראשונה שלה לא נדע כנראה לעולם. מה שנוצר הוא תיעוד של הורות מתהווה של אישה שבחרה לא להיות אמא בגופה; שחשבה כל חייה שהיא בוחרת לחיות בגפה ושאינה רוצה לגדל ילדים, ובכל זאת קשרה את נפשה בנפשה של אהובתה, ואימצה אל ליבה את ביתן. זהו תיאור של מצב חריג יחסית: אישה שאינה אמא זוכה להתבונן באמהות ובהורות (שלא לומר לתפוס את עמדת האבהות) התבוננות קרובה, מדרגה ראשונה. זהו תיאור של שיגרה. של ימים באים והולכים. של משימות קטנות, רגשות גסים, אתגרים פשוטים. תיעוד של היומיומי במובן הרגיל – גשמי ובלתי דרמטי – ביותר".

אני מקנאה בארנה קזין – היא עשתה את מה שחלמתי לעשות – לכתוב יומן כמעט יומיומי שמתאר את הדבר המדהים הזה שהוא גדילה של ילד וההתפתחות שלו בשנה הראשונה. אמרתי לעצמי שאעשה את זה ואיכשהו מצאתי את עצמי נשאבת לתוך המציאות החדשה הזו. הלילות מתחברים לימים שמתחברים שוב ללילות שמתחברים לעוד סוף שבוע ולפני ששמים לב מה קורה כבר עוברים חולפים להם כמה חודשים ולא זוכרים את ההתחלה...
זהו יומן מאוד חושפני ומאוד מאוד אמיתי. קזין מעלה סוגיות פרטיות ואישיות שברוב המקרים לא מדברים עליהן בקול רם, אותן שאלות ותהיות שצצות בראשה של כל אם וכל בן/בת זוג לאם טרייה וילד חדש – מערכת היחסים בין ההורים שעוברת טלטלות לא מעטות בעקבות הלידה, חוסר השינה, המירמור והמצב החדש, עיניין הלסביות שהיא מתחבטת בו חדשות לבקרים (איך נסביר את זה לנעמי?), הצורך להתחבר חזרה לדברים שעשינו לפני הלידה ועוד כאלה ירקות.

אין ספק שזה ספר נישתי. זה לא מתאים לכולם ולא יעניין את כולם. זה בעיקר מדבר לאימהות טריות ואימהות בכלל. אבל אני חייבת להגיד לכם שהרבה זמן לא התרגשתי ככה מספר. זה גרם לי לחוות את הכל מחדש – את הלידה, את הימים הראשונים, את החודשים הראשונים, את החרדות, את השאלות החוזרות ונשנות – האם הוא מתפתח כמו שצריך? מה הוא כבר "אמור לעשות" בגיל הזה ומה זה אומר אם הוא לא עושה את זה? למשל, ארנה ומיכל לקחו את נעמי לרופאה בגלל הקאות. גם לנו היה סיפור כזה ומצאנו את עצמנו במיון עם ילד בן שבועיים וחצי. הרופאה אמרה להן "...ההקאות, תגובת הריפלקס, יעברו בגיל 3 חודשים; הבכי יעבור בגיל 30" (עמ' 58) – כשיש לך ילד אתה מגלה שלכל הרופאים יש את אותן בדיחות. אבל זה עדיין משעשע, במיוחד כשאתה מגיע לחוץ וחרד.

גיליתי גם שמיכל ואני שרות את אותו שיר ערש לפני השינה לילדים – מזמור ליקינטון. גיליתי גם שכולנו שמחים מאוד מאוד כשיש קקי בחיתול. אף פעם לא חשבתי שאשמח כל כך למראה הדבר הזה ומסתבר שאני לא היחידה. קזין מתארת את "חדוות הקקי", אפילו כזה משפריץ עליה ומלכלך את כולה.
"נעמי צהובה. העור שלה צהוב. הלבן של העיניים צהוב. הפיפי צהוב. ורק הקקי שחור משחור. טנחנו מחכות לקקי בצבע חרדל. זו ציפייה דרוכה, משועשעת: הקקי חשוב. הקקי הוא הסימן והוא הדבר עצמו. אנחנו לומדות לאהוב את הקקי. אהבה שאיבדנו בשנים של סוציאליזציה (מיכל צוחקת עלי: היא מזכירה לי כמה אני אנאלית בשגרה; מעולם לא איבדתי את חדוות הקקי, לטענתה)".

קזין כותבת בצורה מאוד רהוטה, מצחיקה, חדה ושנונה. היא איכשהו מצליחה לדבר גבוהה בלי להשתמש בשפה מפוצצת. היא כותבת ב"לאישה", ב"הארץ", מעבירה סדנאות והרצאות – כתיבה ממש לא זרה לה וזה בהחלט מורגש. הכתיבה יפייפיה.

בגלל היותי אמא לפעוט בן שלושה וחצי חודשים כאבתי את הכאבים שלהן, התלבטתי את ההתלבטויות שלהן וממש הזדהיתי עם הכתוב. והתרגשתי. הרבה. גם בכיתי. אבל זה לא חדש...
תמיד יש משהו מנחם בלדעת שכולם עוברים את אותו דבר עם שינויים ממש ממש קלים. בין אם זה זוג הטרוסקסואלי, זוג חד מיני או בכלל הורה יחיד. הדברים העיקריים נשארים אותו דבר עם תוספות אחרות. כוווווווווווולם עוברים את זה ואצל כווווווווווווולם זה פחות או יותר אותו דבר. וזה תמיד מנחם.

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש – כי הספר הזה עשה לי את זה בטירוף. הסייג היחיד שלי הוא שזה מתאים לאנשים מסוימים בזמנים מסוימים ולא לכל אחד. וכן – גם גברים יכולים בהחלט לקרוא אותו.

פינת העטיפה:
העטיפה צהובה ועליה איור חמוד לאללה של טל דרורי – סילואט של עגלת תינוק שרגליים ויד עם רעשן מבצבצים ממנו וצד אחד שלה נראה כמו פרופיל של בן אדם. מינימליסטי וחמוד. מאחורי האיור ישנן שורות לבנות שמדמות מחברת, רמז קטן ל"יומן" אבל עדיין לא "מאכיל בכפית". הדבר היחיד שלא אהבתי הוא הבחירה בצבע הצהוב כרקע. זה צבע בעייתי כי קשה לעכל אותו כשהוא מגיע במנות גדולות, זה קצת צורם בעיניים וקשה להסתכל על זה לאורך זמן. אני גם לא אוהבת את הקונוטציות שיש לצהוב (שנאה, צהבת וכו').

ציטוטים:
"בבידוד העירוני המסוים שלנו, בהיעדר שבט נשים אמהות, דורות של מגדלות ילדים מנוסות שסובבות אותנו עם סיפוריהן, עם ניסיון חייהן ועם חוכמתן, מצאנו ידידוּת בספרים".

עוד ציטוטים בבלוג:
www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
מהפכה בשמיכה

מהפכה בשמיכה

לירון פיין

אני אמא בדיוק חודש וחצי וזה מספיק זמן לדעת שנושא השינה הוא עיניין רגיש ('תכלס גיליתי את זה כבר בלילה הראשון, אבל נו מילא...). בהתחלה לא ישנים כי הבחורצ'יק "עוד לא מסונכרן יום ולילה" או איך שיקראו לזה, ואחר כך לא ישנים כי הוא פשוט מתחיל להבין מה הוא מפספס כשהוא הולך לישון ואנחנו נשארים ערים ואני באמת לא יכולה להאשים אותו. בכל מקרה, לכמעט כל מי שאני מכירה ויש ילדים מגיע שלב שבו מתחילות המלחמות על שעות השינה. יש כאלה שאצלם מתחילים להנחיל את העיניין בגיל מוקדם ויש כאלה שמחכים לגילאים יותר מאוחרים.

בספר שלפנינו טיפטף הקטן צריך ללכת לישון. מוקדם. ובלי ויכוחים מיותרים.
בהתחלה אמא ואבא מחבקים ונותנים נשיקה ואז טיפטף יוצא מהמיטה באי-אלו אמתלות – פעם אחת הוא חולם שהוא עף אל תוך הסלון ופעם אחת יש מפלצת בחדר (שעשויה מגרביים כמובן) ופעם אחת הוא אפילו צמא. בכל פעם מחזירים אותו ההורים למיטה (נשמע מוכר?) ובכל פעם הם קצת יותר כועסים ואפילו כבר לא מנשקים (גם נשמע מוכר?).

הספר הזה מתוק כמו סוכריה, החרוזים בו מקסימים, האיורים מהממים ועוד יש לכל זה פן חינוכי! מה צריך יותר מזה?
ריקי ממרן היא יועצת חינוכית, מנהלת רשת גני ילדים "קול חינוכית", המכללה לגיל הרך והאקדמיה הצעירה ורחל מעיין היא יועצת פדגוגית ומדריכת משפחות. קיצר – נראה לי שהן יודעות דבר או שניים על התפתחות ילדים ו"סיפורי טיפטף" הם חלק מסדרת "ספרי המכללה לגיל הרך" הפונה לילדים ולהורים ומשקפת עימותים הקשורים לחינוך הילד בשלבי ההתפתחות השונים (כך מהעטיפה).

עוד מילה וחצי על האיורים – מבחינתי יש משמעות גדולה לאיורים בספרי ילדים כי אנחנו מראים להם אותם וזה עוזר להם לקבל מושג על מה שקורה בסיפור ולהזדהות עם הגיבורים וכאן האיורים פשוט מעלפים. בחלק מהאיורים הרקע נראה ממש כאילו יש לו טקסטורה משלו. מקסים. הבאתי כאן כמה דוגמאות מתוך הספר על מנת שתוכלו להתרשם.

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
טוב, האיור על העטיפה הוא אחד האיורים מתוך הספר וכאמור – מאוד אהבתי את כל הציורים אז גם זה יפה בעיני.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
שובו של שרלוק הולמס - כרך ב'

שובו של שרלוק הולמס - כרך ב'

ארתור קונן דויל

עברה בדיוק שנה מאז פרסמתי את ההמלצה החמה שלי על הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס
כשסיימתי לקרוא את הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס תקף אותי עצב שכן הולמס מוצא את מותו יחד עם יריבו המושבע פרופסור מוריארטי כששניהם נופלים לתהום במפלי הרייכנבאך. כמובן שהעובדה שמדובר בכרך א' ואחריו יגיע כרך ב' קצת ריככה את המכה... אז הנה הגיע לו כרך ב' ושרלוק הולמס מופיע לאחר שלוש שנים מאותו מקרה על מפתן דלתו של ווטסון ידידנו וגורם לו להתעלפות קטנה.

הסיפורים, כמו בכרך הראשון אינם ארוכים אבל עדיין מלאי פרטים. רמזים שמביאים אותנו למעין קתרזיס בסוף, כשהתעלומה נפתרת. אני אוהבת את התיאורים התקופתיים של העיר, של הכפרים ושל הלבוש.
אני אוהבת גם את העובדה שהולמס לא מושלם, שלפעמים ישנו איום אמיתי על חייה של אחת הדמויות והוא לא מצליח להציל אותה. הוא תופס את הפושע כמובן, אבל טיפה מאוחר מידי. יש בזה משהו שעושה אותו אנושי.

אחרית הדבר מאת דרור משעני – "אם לא אהרוג את הולמס, הוא יהרוג אותי" – מביאה סקירה קטנה של פועלו של קונן דויל ואיך היה מתוסכל מיציר כפיו עד כדי כך שאמר את המשפט שפותח את אחרית הדבר. דויל פחד שלא יתפסו אותו כסופר רציני ולכן הרג את הולמס בסיפור האחרון בכרך א' והחזיר אותו לחיים רק לאחר 8 שנים בגלל לחץ ציבורי שהופעל עליו.
כמו כן, מזכיר משעני את הספר של פייר באיאר, שיצא בשנת 2008 – "פרשת כלבם של בני בסקרוויל"- בו הוא טוען שקונן דויל כל כך שנא את הדמות שהוא עצמו יצר שהוא גרם לו לטעות ולערער את המוניטין לו כבלש. משעני מביא עוד דוגמאות לכך מהסיפורים שבקובץ זה ובאופן כללי, מציע ניתוח מעניין לסיפורים ולמערכת היחסים בין שרלוק הולמס ליוצרו.

כתבתי את זה לגבי הכרך הקודם אבל זה כמובן מתאים גם כאן – לא הייתי ממליצה לקרוא את כל הספר בבת אחת כי בסך הכל הרעיון הכללי דומה מאוד בכל הסיפורים ואם תקראו אותם אחד אחרי השני ברצף, יש מצב שתצליחו לנחש את כיוון החקירה של הולמס. הייתי ממליצה לקרוא בין ספרים, כשרוצים להתאוורר או במקביל לספר אחר. כל פעם לקרוא סיפור אחד. כמו ממתק.
הספר מתאים גם למבוגרים וגם לנוער.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
טוב, אני יכולה פשוט להעתיק את מה שכתבתי על הכרך הראשון ורק לשנות את הצבע מירוק לאדום...
כיאה לספר כזה, עם עבר מפואר כשלו, יש לו כריכה קשה, עם טקסטורה עתיקה משהו. הכיתוב בזהב והמינימליזם הכללי של העטיפה נוסכים בו המון כבוד. לא צריך יותר מזה. ככה זה כשאתה אייקון – מספיק לשים סילואט שלך וכולם ידעו במי מדובר. על עיצוב העטיפה אמון יקיר הבלוג אמרי זרטל שעושה עבודה מדהימה.

לינק להמלצה על הכרך הראשון אפשר למצוא כאן:
http://koalablog.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=41:%D7%A9%D7%A8%D7%9C%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%A1---%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D,-%D7%9B%D7%A8%D7%9A-%D7%90'-/-%D7%90%D7%A8%D7%AA%D7%95%D7%25A

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
מסעות

מסעות

אמיר רותם

איזה כיף! גיליון חדש של כתב העת מסמרים, שישה עשר במספר, והפעם בנושא מסעות. אושר צרוף. איזה גיליון מהמם! טוב, זה לא חדש שמסמרים עושים עבודה מעולה בכל הקשור לעיצוב, אבל זה תמיד כיף להיות מופתעת מחדש.

אז מה יש לנו כאן הפעם?

לוטרה / אליענה אלמוג – מישהי שנוסעת בעקבות אישה שהכירה באינטרנט, אישה שאמורה "לתקן" אותה באיזשהו אופן. היא משאירה מאחוריה בן זוג ושתי בנות. דווקא לסיפור הזה פחות התחברתי, הוא היה לי טיפה הזוי.

אולי נעצור באיקאה? / עדי אופיר – מספיק שיהיה השם של השוודית הסקסית הזו בכותרת של סיפור בשביל לגרום לי לאהוב אותו כבר מההתחלה. מה גם שזו שאלה שתמיד-תמיד עולה על שפתיי כשאנחנו עוברים ליד נתניה, ואני בטוחה שאני ממש לא היחידה. "אומרים שגברת שרוני מתה בשנתה" – כך מתחיל הסיפור. שני בניה מגיעים לכפר כדי לנכוח בהלוויה ומאחורי כל דמות שצצה וקשורה לגברת שרוני יש סיפור קטן של מה היא עשתה באותו היום, במקביל להלוויה. עושה רושם כאילו הלוויה זה הדבר שהכי פחות חשוב שם לאנשים, כאילו זה עוד "סידור" שהם צריכים לעשות במהלך היום.

ילד מעופף / אלישע הרכבי – סיפור קצרצר, שני עמודים כולה. אולי בעצם עמוד אחד אפילו, על ילד שרוצה לעוף. אני לא אספר לכם כי הוא פשוט כל כך קצר אז יצא שאני אספר הכל...

שיטפון / הילה עמית – יורם, לילי והבנות נעמה ויעל נוסעים לאילת לחופשה, שהיא כנראה גם האחרונה שלהם יחד כי לילי מאוד חולה. היא משתפת אותנו במחשבותיה. מחשבות של אדם שמרגיש שסופו קרב. לא פעם היא חושבת לשים קץ לחייה ולסבל שלה, אבל היא כל פעם מושכת עוד קצת בשביל הבנות. ההווי המשפחתי מתואר נפלא. מרגש.

שנגרילה / אורית רף – סדרת צילומים (אחד מתוכה מופיע גם על הכריכה). שנגרילה היא מקום מסתורי בסין שלפי הבנתי יש ויכוחים איפה הוא באמת. פירוש השם הוא – גן העדן האבוד. אם גן העדן הוא מקום מושלם אזי השם בהחלט מתאים לצילומים. יש בהם אסתטיקה מטורפת. הכל יושב במקום, אין טיפת לכלוך. מצד אחד יש נופים ירוקים פראיים ומצד שני חללים מודרניים מעוצבים בקפידה היסטרית. צילומים יפים במלוא מובן המילה. היה בא לי להגדיל כל אחד מהם לגודל פסיכי ולתלות בסלון.

פרינסס לנסיכה / עלית קרפ – זוג כפרי פשוט בשוודיה מרחיק לכת עד סטוקהולם הבירה לבזבז ממיטב חסכונותיהם על מנת לתת מתנת נישואין לנסיכה שנתקלו בה בעבר, כשהייתה ילדה, ועזרו לה למצוא את הדרך.

דיזינגוף בלוז / עמיחי שלו – סיפור על בעלת בית קפה ברחוב דיזינגוף, שבאים אליו זקנים שמפספסים את האסלה ומשתינים לה על הרצפה, היא בטוחה שבעלה בוגד בה עם נטלי-גבינה-צהובה-עם-עגבנייה או לפחות עם רבקה-ביצה-קשה-עם-מיונז, היא דואגת לבן היחיד שלה בצבא ותוהה אם היא עדיין נחשקת. בסיפור היא מתעמתת עם כל מיני חרדות שלה ולמרות כל העצב וה"בלוז" יש נקודות אור משעשעות שמבליחות פה ושם. מאוד אהבתי.

מלאה בפוטנציאל / עידית חורשי – הרהורים על מסע נקם, מלווה באיורים גרפיים. זה מעניין כי זה לא בדיוק קומיקס, זה משהו באמצע בין סיפור "רגיל" לבין קומיקס – אין את המשבצות והמסגרות המסורתיות של הקומיקס. הסיפור מתחיל עם איורים שהם בעיקר שחור ולבן ומסתיים עם הרבה יותר צבעים. אודיה, הגיבורה בסיפור, מדמיינת איך היא יורה בכל הגורמים שעושים לה רעש בעודה נוסעת בבוקר ברכבת – זה שמדבר בטלפון בקול רם, בחיילים שצועקים ובמערכת הכריזה. בתור אחת שנוסעת הרבה בתחבורה ציבורית, אני בהחלט יכולה להזדהות עם זה...

מתברר שהוליווד מתה / רון כחלילי – מישהו שהולך לחפש את עצמו בהוליווד ותוהה בינו לבין עצמו למי הוא הולך להודות בנאום שהוא ישא בסנימטק בעקבות סדרה דוקומנטרית שהוא הכין על תולדות סרטי הבורקס הישראלים לערוץ 8. הוא מתאר כל מה שעובר עליו שם והטיפוסים שהוא פוגש. הסיפור הזה ארוך במיוחד ביחס לשאר, כמעט 60 עמודים. אני מודה שלא שרדתי עד הסוף...

שיערות רבקה / אבשלום קווה – סיפור על אחיקם קישקובר. גדליה הוא אביו החורג, אביו הביולוגי נעלם כשהיה בן שלוש וחצי. הוא מחליט לעזוב קריירה מבטיחה בשייטת ועובר לצי הסוחר. הוא נשלח על ידי המנהל שלו לחפש ספינת עץ טרופה מהמאה ה-18 באנגליה. בדרך אנחנו לומדים על המשפחה שלו, על ההיסטוריה של הספנות באנגליה ועל כל האנשים שהוא פוגש בדרך, כולל בחורה מוזרה אחת.

חומש ילדות / אמנון שמוש – סיפור ילדותו והתבגרותו של המחבר בחאלב שבסוריה. הסיפור מחולק לחמישה חלקים (חומש) – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. כל חלק מספר על תקופה אחרת בחייו – ההיסטוריה של העיר, תולדות שמונת האחים שבמשפחה, חויית החמאם השבועית, נופש המשפחה המורחבת בהרי לבנון ושנות הלימוד שלו ב"כותאב". סיפור מקסים ששופך הרבה אור על הקהילה היהודית שהייתה בסוריה ועל המנהגים השונים.

בין הסיפורים ישנם צילומים בשחור לבן של עמית מן (שבאופן מרגיז לא מופיע השם שלו בגב הספר וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה עם הצילומים שמפוזרים לאורך הגיליון. זה קרה גם עם תומר קאפ בגיליון הקודם. השם מופיע על העטיפה מקדימה אבל לא מופיע בתוכן ובגב הספר – לתשומת לבכם החברים שם במסמרים). למעט שניים בכל הצילומים מופיעים אנשים שמאוד סיקרנו אותי. עיניין אותי לדעת "מה עבר עליהם" או "איפה הם היו". לדעתי לפחות חלק מהצילומים הם לא מהארץ (אולי אני טועה...), כתוב שעמית פועל גם בגרמניה וחלק מהדמויות אכן נראות אירופאיות...

לסיכום – כמו שאני תמיד אומרת (וכנראה גם אמשיך לומר על מסמרים) – כל אחד ימצא כאן משהו. אני מאוד נהנתי מהגיליון הזה, הוא מקסים לטעמי והיו הרבה דברים שאהבתי. כמובן שהעיצוב כרגיל מוקפד ויפה ומתאים לקונספט. מומלץ.

דירוג הקואלית:
ארבע וחצי קואלות מתוך חמש.

פינת העטיפה:
על הכריכה יש צילום של אורית רף מתוך הסדרה שנגרילה, שמופיעה בגיליון. זוהי פינה באיזה חדר מגורים כלשהו (או אולי מלון?), בהתחלה נראה כאילו החלון שקוף ודרכו רואים נוף אקזוטי משהו אבל בהסתכלות שניה זו נראית בכלל תמונה. אשליה. התמונה לגמרי התאימה לי לנושא הגיליון, הרגשתי שלוקחים אותי למסע.

ציטוטים:
"אני מרגישה כמו פודינג לימון שנשאר מחוץ למקרר. חמוצה ורועדת. נמסה כמעט". (מתוך לוטרה של אליענה אלמוג)
ציטוטים נוספים בבלוג - www.koalablog.co.il

מסמרים מס' 16
גיליון בנושא מסעות
כותבים שונים
עורך ראשי: אמיר רותם
מוציאה לאור : נועה גלר דנצינגר
אתר מסמרים - www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
סיני על אופניים

סיני על אופניים

אריאל מגנוס

גזענות יכולה להיות מאוד מצחיקה אם לא מנסים להיות פוליטיקלי-קורקט כל הזמן. מי מאיתנו לא שחרר פעם בדיחה על פרסים או רומנים או פולנים או, רחמנא ליצלן, ערבים? כולנו חוטאים בזה פה ושם ולכן זה גם אולי לא "פוליטיקלי קורקט" להגיד שהספר של אריאל מגנוס הוא פשוט מצחיק.

צעיר ארגנטינאי בשם רמירו ולסטה נחטף מהשירותים בבית המשפט על ידי לי, פירומן סיני המכונה "גפרורון" שמואשם בהצתת כמה חנויות רהיטים. הוא מוצא את עצמו בלב הרובע הסיני של בואנוס איירס, מוקף במשפחה סינית ובמנהגים סינים. בהתחלה הוא די עסוק בעצמו ובאיי-פוד שלו (שאו-טו-טו נגמרת לו הסוללה ואין לו איך להטעין אותו) ומנסה לא להשתעמם בצורות שונות ומשונות. באיזשהו שלב הוא מגלה שאף אחד לא באמת מחפש אותו וחושב עליו ותכלס' גם לא כזה לחוץ לו לחזור למקום שממנו הוא בא והוא מתחיל להיפתח לאנשים שסביבו. לסינים, זאת אומרת.

במשפחה שהוא חי בה יש סבא, ילד ואמא ועוד שני סינים (עם כינור גדול?), צ'או ופן שמבשלים אורז כל היום. כבר מזה אפשר להבין שהספר מלא סטריאוטיפים – "צ'או פו" הוא שם של מנה סינית במסעדות סיניות, שכולנו כבר יודעים, גם בלי להיות בסין, שהאוכל שם הוא המצאה של האמריקאים ולא של הסינים, וכמובן – זה היה ברור שסינים יכינו אורז – אלא מה? ורצוי מטוגן אם אפשר. יש אנשים שזה יפריע להם אבל אני משוכנעת שזו לא כוונת המשורר. אריאל מגנוס לא גזען, הוא פשוט ציני ומפוצץ בהומור שחור. כמוני. אולי בגלל זה הספר הזה הצחיק אותי כל כך. יש כאלה שיגידו שזה עושה אותו "ספר לא רציני" אבל באמת שזה לא הפריע לי ולא הרגשתי ככה. זה בא לי טוב.

זה ספר קליל, עם פרקים קצרים, שלא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות. אפשר אפילו לקרוא אותו בין ספרים או במקביל לספרים אחרים כי אין איזו עלילה שקשה לעקוב אחריה ואפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו גם בלי שזוכרים מה בדיוק היה בפרק הקודם או בזה שלפניו. הוא צוחק על הכל ועל כולם וכן, גם על יהודים. אבל בהיותו יהודי במקור – מותר לו, לא?

ובנימה קצת יותר רצינית – אפשר ללמוד מהספר הרבה על התרבות הסינית ועל המנהגים בכלל ועל המנהגים של המהגרים הסינים בארגנטינה בפרט.
בהחלט ספר חמוד ומשעשע, לא מעמיק ומתאים לתקופות שרוצים "לאוורר" בהן קצת את הראש ולא לחשוב יותר מידי.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש – כי אני חולה על ציניות

פינת העטיפה:
אני קצת מסויגת בעיניין העטיפה...אני לא ממש אוהבת אותה. קודם כל היא צהובה, שגם זה סוג של סטראוטיפ. רואים מטוסים אדומים, רכבת אדומה (קריצה לקומוניזם?), השילוב של האדום והצהוב כמובן מזכיר את הדגל הסיני. יש לנו גשר עם שלט בכיתוב בסינית וברקע מגדל מגורים שנראה מתאים לאיזור של שיכונים. אה! ויש כמה אנשים ערומים שרצים עם הגב אלינו. לא כל כך הבנתי את כוונת המשורר ואז הסתכלתי בתוך הספר ומסתבר שזו יצירה שקוראים לה "שעטה קדימה" של צ'י פנג – סיני אני מניחה? זה כנראה ההקשר היחיד מבחינתי כי אני לא רואה כל כך קשר בין האימג' ובין הסיפור, אבל תמיד יכול להיות שאני מפספסת משהו. אהבתי יותר את העטיפה המקורית שבה רואים חזית מסעדה עם שם בספרדית שהפירוש שלו "כולם מרוצים", מי שיקרא את הספר יבין את ההקשר כבר...

לציטוטים והמלצות נוספות:
koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
מה שנשאר

מה שנשאר

אלי עמיר

טוב, לכאורה יש לפנינו סיפור בנאלי – בן אדם חי חיים שגרתיים של עבודה ונישואים עד שעובר עליו אירוע טראומטי מסוים שגורם לו לחשוב מחדש על הכל. אני מאמינה שרובנו היינו במקום הזה בשלב כזה או אחר של החיים. לרוב זה קורה כשאתה מרותק למיטה ויש לך את הזמן לחשוב פתאום על כל מה שעשית בחיים, לגלות שזה לא מעט ואז להבין שאפילו שזה לא מעט, זה לא בדיוק מה שרצית, לא בדיוק מה שאיחלת לעצמך. ומהנקודה הזו מגיע בדרך כלל שינוי. זה המקרה הטוב כמובן. במקרה הפחות טוב, אתה מבריא וממשיך בחיים שלך ושוכח שעבר עליך בכלל משהו...

דניאל הוא בשנות החמישים לחייו. הוא נשוי לניצה. אין להם ילדים והיא מאשימה אותו בזה, למרות שעשו בדיקה שגילתה שדווקא היא העקרה מבין השניים. אפשר להגיד שהוא משגשג מבחינת הקריירה (שותף בחברת אחזקות), ולא חסר לו כסף. הוא רצה להיות עשיר – והוא הגשים את זה.

והנה, ביום בהיר אחד, לוקה דניאל בהתקף לב. את הלב שלו, כאמור, לא ממש מעניין כמה כסף יש לך בבנק או חיי הנישואים השגרתיים שיש לך, גם אם לא מוצלחים במיוחד. מה שכן מעניין את הלב שלך – זה שיש רגשות שאולי אתה מדחיק כבר הרבה זמן. וזה מה שדניאל עושה בזמן שהותו בבית החולים – חושב ומכה על חטא. חדרו בבית החולים מלא בדמויות צבעוניות שונות ומשונות, שגם הן, כל אחת בדרכה, עושה חשבונות נפש לעצמה.

דניאל מספר לנו את סיפור חייו ואת הדרך הארוכה שעבר משכונת המצוקה שגדל בה ועל הטעויות שעשה בחייו. מעל לכל אלו הכי מורגשת היא האהבה הגדולה שדניאל מרגיש שפספס, סוג של "אהבת חייו" – אביגיל. לאביגיל יש בכלל בן זוג קיבוצניק – דובי, שבו היא בוגדת עם דניאל מפני שדובי לא נמצא הרבה בבית ומגיע בעיקר בסופי שבוע. אביגיל הזו היא פסיכית לא קטנה ולא פעם עיצבנה אותי במהלך הקריאה... כל הקשר ביניהם הוא סוג של רכבת הרים, פעם גבוה גבוה ופעם נמוך יותר מים המלח וכמובן מתובל בהרבה סצינות ודרמות (מהצד שלה, כמובן).

הדמות הנשית הנוספת היא ניצה, אישתו של דניאל וגם היא קלאפטע לא קטנה (היה כל כך קשה להכניס איזו מישהי נורמלית לסיפור הזה??). היא קרייריסטית, דעתנית, מעריצה של הפנתרים השחורים ופעילה חברתית רצינית. בקיצור – שתי הדמויות הנשיות העיקריות בספר לא היו ממש לטעמי. כל אחת מהן מייצגת דברים שאני לא אוהבת ומעצבנת מאוד בדרכה.

זהו הספר הראשון שאני קוראת של אלי עמיר ואמרו לי שדווקא הוא הכי פחות טוב, אין לי ממש למה להשוות אבל אני בהחלט יכולה להגיד שעמיר כותב מצוין. למרות שהעלילה עצמה היא די בנאלית וזה סיפור שכבר קראתי הרבה פעמים (הראשון שעולה לי לראש הוא שנת הארנב של ארטו פאסילינה), הכתיבה השאירה אותי עירנית לכל אורך הספר ובשורה התחתונה – ממנה הכי נהנתי.

לסיכום – זהו ספר קליל, לא מתיימר יותר מידי, שעוסק במחשבות שעוברות לנו בראש לפעמים והרצון שלנו לממש את עצמנו ולהגיע לנקודה מסויימת בחיים שבה אנחנו אומרים – "הנה, זה בדיוק מה שרציתי" ולא להסתכל אחורה ולהצטער על דברים שנעשו או לא נעשו.

דירוג הקואלית:
שלוש וחצי קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
על העטיפה אנחנו רואים דמות של בחורה אוחזת בלון אדום בגבה אלינו. היא עומדת בתוך שדה של פרחי בר וברקע אנחנו רואים משהו שנראה כמו ירושלים. האימג' עצמו באמת מקסים, אבל אני לא ממש מבינה את ההקשר לסיפור שלנו מלבד היותה של ירושלים ברקע, שהיא הזירה העיקרית להתרחשויות בספר. שם הספר הוא "מה שנשאר" וכל פעם שהסתכלתי על העטיפה שאלתי את עצמי – "מה ישאר מהאימג' הזה אחרי שהבלון האדום יעוף?", כי הוא נראה כאילו הרוח עומדת לקחת אותו כל רגע, כמו הרבה דברים שבריריים בחיים האלה.

ציטוטים:
"נישואים הם משכנתא שלא נגמרת, ואת הריבית שלה צריך לשלם כל החיים".

"לאן נעלם כל זה, תהיתי עכשיו, למה לא נשמרה האהבה. כל החיים אנחנו רודפים אחריה, וכשהיא בידינו היא נשמטת מבין האצבעות, ואיננו זריזים מספיק להתכופף ולהרים אותה מין הארץ".

"חלפו שבעה ימים ושבעה לילות, שבוע שלם, יותר מין הזמן שנבראו בו השמיים והארץ, ואילו בינינו רק חושך על פני תהום".

עוד ציטוטים והמלצות בבלוג:
www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
אשה אחת נפלה

אשה אחת נפלה

אילן עמית

זהו הספר הראשון בסדרת "הספרנית" של הקיבוץ המאוחד, אותה עורכת הסופרת יהודית קציר. זו נראית כמו התחלה בהחלט מבטיחה לסדרה ומאוד מסקרן לראות מה יהיה בהמשך.

נתחיל מהעובדה שמדובר בספר מדכא. אני לא מתכוונת להשלות אתכם. כשכל פרק הסתיים הוא השאיר אותי בתחושה כבדה ועצובה. כל פרק הוא מעין סיפור קצר שבהחלט יכול לעמוד בפני עצמו (שמונה במספר), ומסופר מפיה של דמות אחרת. כל הדמויות קשורות ביניהן בקשרים משפחתיים כאלה ואחרים. בעצם מדובר בסיפורן של שתי משפחות על דורותיהן - משפחה אחת היא המשפחה של אסתר, שהיא גם הפרק הפותח את הספר והמשפחה השניה היא של מקס, אחיה. בכל פרק, ולכל דמות יש קטסטרופה אישית משלה.

בפרק הראשון אסתר, דיירת בבית אבות, נופלת במקלחת ועוברות עליה כמה שעות של יסורים בזמן שהיא שוכבת על רצפת חדר האמבטיה וממתינה שימצא אותה האח שיבוא לבדוק למה היא לא עונה לטלפון. אלו שעות ארוכות וכואבות שבהן היא נזכרת בקטעים מסיפור חייה וכך אנו מתוודאים לנפשות השונות במשפחתה. כבר בפרק הראשון אנו מגלים שבין אסתר ומקס היה גילוי עריות שנמשך כמה שנים ונפסק רק כשאסתר החליטה להקים משפחה. מקס נפגע מהעיניין והקשר בינהם נותק. כך בעצם נוצרו שתי משפחות, שאין ביניהן קשר.
לאסתר יש שני ילדים – מיכל ודוד וגם להם שני ילדים. יש הרבה נגיעה באלמנטים של מחלות נפשיות וכולם תוהים כל הזמן אם ה"גנים" האלה יעברו הלאה. לדוד הייתה בת נוספת, שהייתה לה מחלה נפשית מסוימת, שבסופו של דבר הביאה אותה להתאבד בקפיצה מהחלון וכולם חרדים כל הזמן שמא ה"מחלה" הזו תעבור הלאה לילדים אחרים ואיפה תצוץ ה"הפרעה" הזו שוב.

יש כאן סוג של בדיקה – איך אסונות משפיעים על המשפחה ככלל ועל היחידים במשפחה? ובכלל, יש כאן דיבור נרחב על משפחתיות, איפה המקום של כל אחד בתא המשפחתי ואיך משפחה יכולה להיות מחזקת, בדיוק כמו שהיא יכולה גם להחליש.

אין ספק שיש כאן סוג של טלנובלה, כי יש כאן הכל – גילוי עריות, התמודדות עם סרטן, מחלות נפשיות, תאונת דרכים קטלנית – you name it– וכמו שאמרתי – בעיקר דברים לא כל כך טובים. אין הרבה נקודות אור בספר הזה, אבל בכל זאת נמשכתי לקרוא אותו. הכתיבה רהוטה, על אף שמדובר בספרו הראשון של אילן עמית (אבל משיטוט מהיר ברשת מגלים שכתיבה לא זרה לו) ויש סוג של מתח שנשמר לאורך הספר כי באמת לא ידעתי מה עוד יכול לקרות שעדיין לא קרה... הפרקים לא ארוכים וגם הספר עצמו לא ארוך במיוחד וזה מקל על הקריאה, במיוחד כשמדובר בנושאים כבדים מעין אלה.

אני מאוד אהבתי וממליצה, למרות שיש סיכוי שלא הייתי ניגשת אליו עכשיו אם הייתי מודעת לתוכן הקשה שלו, אבל ברגע שהתחלתי כבר לא יכולתי להפסיק.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
מצד אחד אני לא כל כך אוהבת את העטיפה ומצד שני היא מאוד מתאימה לספר. ככל שאני מסתכלת עליה יותר – אני מבינה מה ניסו להעביר לי. פשוט האימג' עצמו הוא לא נעים, אבל כל הספר הזה הוא לא ממש נעים אז זה דווקא מתאים. רואים צילום ישן של אישה, מסוג הצילומים שעוברים במשפחה, שמישהו השחית אותו וצייר עליו משקפיים ושפם – זהו אקט שבדרך כלל מבטא סוג מסויים של כעס, אפילו אם הוא נעשה בידי ילד, את זה כל פסיכולוג יגיד. וזה מסתדר עם כל המטענים שהמשפחות האלו סוחבות על גבם. הצילום כאילו גזור ומודבק מחדש על משהו שנראה כמו קיר או גדר מברזל, מלוכלך ומקושקש בגרפיטי (עוד אלמנט של השחתה?) – דווקא את הקטע הזה פחות הבנתי. אבל כמו שכבר ציינתי – עולה מהעטיפה תחושה מאוד לא נעימה וכנראה שזו הייתה "כוונת המשורר", יש אסטתיקה מסויימת בחוסר האסטתיקה שלה.



"קלרה שנאה סחבת, היא פעלה מהר ובחדות, וכך גם הלכה לעולמה. אפילו המוות חשש ממנה ולקח אותה בחופזה, נבוך ומתנצל כבריון בעל מצפון".

ציטוטים וסקירות נוספות בבלוג:
www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•קואלית

ביקורות נוספות על "אהבה בימי כולרה"

אהבה בימי כולרה

אהבה בימי כולרה

גבריאל גרסיה מארקס

הספר המופלא הזה אינו זקוק לחוות דעתי למען האמת.
הוא מוכר ומוכר את עצמו גם כך.
אבל מכיוון שלאחר קריאתו המהירה יש לציין ומרתקת
עוד יותר, נשארתי כל כך רוויה ברשמיי מהספר,הן
מהעלילה והן מהוירטואוזיות של גבריאל מרקס,
שלא כל כך התחשק לי להתחיל לקרוא ספר אחר.
רציתי להפנים ולהישאר עם הרושם, ההרגשה והחויות
מהספר.
בסיפור המקסים ולא אגזים אם אומר: "זאת פשוט יצירת
אומן" נוצקו להם ביחד עלילה מעניינת דמויות
לא מציאותיות וטכניקה מצויינת של סופר שיודע
לשבות את לבבות קוראיו בקורי העכביש שהוא טווה
סביבם.
בלב הסיפור מתוארת אהבה מטורפת, נצחית וטוטלית
שלא היתה כמוה ואולי גם לא תהיה, של פלורנטינו
אריסה לפרמינה דאסה. מהתקופה שראה אותה לראשונה
כשהיא נערה רכה בשנים והוא גדול ממנה רק במספר
שנים. אהבה שבאה לידי ביטוי במכתבים בלבד.
מבטים מרחוק (תקופה שמרנית מאוד באיים הקריביים
של סוף המאה ה-19 )
התערבותו של אבי הנערה והפרדה כפויה ביניהם.
ואז מחצית מאה של חיים בנפרד. כשפלורנטינו לא
מפסיק להגות, לחשוב ולחלום על אהובת ליבו ולקוות
שביום מין הימים היא תהיה שלו.
חייהם של שני האוהבים לשעבר מתוארים בכל כך הרבה
חושניות וצבעוניות, ממש תענוג.
אפשר לדמיין את התמונות מול העיניים. הסופר מצייר לנו במילותיו את חיי היום יום של תושבי אותו אי קריבי בשכבות חברתיות שונות.
את המוסר, את הצביעות בחברה, את החיים הכפולים
והלא משעממים שניהלו גם גברים וגם נשים. העיקר שהכל
היה בחשאי.ולא לאור יום.
גבריאל עושה שימוש רב בהומור ואירוניה בקטעים מסויימים
של הספר. לפעמים בקטעים העצובים ביותר של מוות, מחלה,
למשל, תיאור הסיבות למותו של בעלה של פרמינה דאסה.
אדם מבוגר בן למעלה למ-80 וחולה. היה לו תוכי גדול
שהוא לימד אותו לדבר שפות וגם התווכח ורב איתו
בצרפתית או לטינית. (תוכי חכם)
יום אחד החליט התוכי לברוח למקום גבוה יותר.
ובעליו החליט לתופסו ויהי מה.
תוך כדי מבצע התפיסה כשהוא מטפס על סולם ומתקדם שלב אחר
שלב הוא כבר אוחז בתוכי אבל ...אסון! הסולם זז.
התוכי בורח והרופא אורבינו הזקן נופל על גבו. לאחר
שמספיק להתוודות על אהבתו לאשתו(פרמינה)- הוא מת.
העלילה עצובה אבל הסיפור נכתב עם הרבה הומור.
זאת רק דוגמא קטנה לחוש הומור המקברי של גבריאל מרקס.
כדי שלא אמשיך לקלקל חויות קריאה למעוניינים לקרוא את הספר הנ"ל ובמקרה נתקלו בחוות דעת שלי אפסיק לברבר.
אומר רק: "כל הקורא יצא נשכר , אין מה להסס ולהתלבט
רק להינות מספר משובח זה".

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אנקה
אהבה בימי כולרה

אהבה בימי כולרה

גבריאל גרסיה מארקס

טוב, חזרתי קצת לקלאסיקות אחרי אי-אילו ספרים קלילים ולא מזיקים, בדיוק מה שהייתי צריך בתקופה של לחץ רציני בעבודה (אמא הפצירה בי לומר "אתגר", אבל לא יכולתי להתאפק). ואיזו חזרה זו הייתה, הללי, לאחד מספריו הבודדים של גרסיה מארקס שטרם קראתי אבל חיכה לי בסבלנות כל השנים הארוכות האלה, שאתפנה אליו, אשקיע בו כראוי ולא אצטער לשנייה. כי מי שאהב את "מאה שנות בדידות" ובטח את "כרוניקה של מוות ידוע מראש", כמוני, אין סרט בעולם שלא יאהב את "אהבה בימי כולרה" : אותו עושר תיאורי, אותה פתלתלות עלילתית, אותו דיוק בפרטים, כמעט דיווח חדשותי, שאינך יכול שלא לקרוא שוב ושוב את התקציר בגב הספר כדי להשתכנע שלא מדובר פה במשהו אוטוביוגראפי, אלא בבדייה אמיתית (...).

גרסיה מארקס בן מיליון לדעתי. אני זוכר עוד את סבתי קוראת מספריו על כסא נדנדה שהחזיקו הורי בסלון הפטיו בראשית האייטיז. רבים טועים לחשוב שהאיש ספרדי למרות שהוא קולומביאני שחי בכלל במקסיקו. לעומת כמה הזויים שקיבלו במרוצת השנים את פרס נובל לספרות על יסוד כל מיני חישובים של פוליטיקה נורווגית, הרי שלגרסיה מארקס הגיע (יש דבר כזה ?) קודם כל כי הוא רב-אמן בתחומו : אתה קורא אותו ומוצא את עצמך מעורב רגשית. ממלמל לעצמך "איזה יופי" בתדירות מבהילה. בפעמים הראשונות שאמי סחבה אותי לגלריית האימפרסיוניסטים במוזיאון "אורסיי" או למוזיאון רודן, מצאתי את עצמי צוחק בעצבנות במפגש עם חובבי אמנות שבכו ממש, פשוטו כמשמעו, בעמדם אל מול יצירה ידועת שם. אחרי שבגרתי מעט והשכלתי סביר, האמינו לי שאינני צוחק עוד. גרסיה מארקס מצייר בכתיבה. או מפסל בכתיבה. מה שתבחרו.

מספר פעמים בעבר התייחסתי בסקירותיי באתר לחוסר ההיגיון, שלא לומר החוצפה, שעולה מסיטואציה שבה קורא הדיוט, אני לצורך העניין, מביע את עמדתו המנומקת ביחס ליצירה ספרותית שמזמן זכתה לתואר "קלאסית" וברור מעל לכל ספק סביר, שאין פה פייר פליי : אני אינני בקיא מספיק במבע הספרותי ומובן לי לחלוטין שרבדים עבים בסיפור נסתרים לגמרי מעיניי; והוא, גארסיה מארקס, מה אכפת לו מאיזה טושטוש אחד מבירת הנגב, שמשחק אותה "מבקר ספרותי" דה-לה שמעטא ?!... מזל שאהבתי, בקיצור.

נ.ב. אגב פרסים : לפני מספר שנים, ערכה הוצאת "עם עובד" משאל מקיף בין קוראיה, כדי לגלות מהם 6 הספרים האהובים ביותר שהוציאה לאור מעולם ועל הדרך - להוציאם מחדש במהדורה חגיגית הכוללת כריכה רכה להחריד ודפים באיכות ירודה. יצא ככה שגרסיה-מארקס הוא הסופר היחיד שהכניס שניים שלו לרשימה הנחשקת. יש עתיד.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•הלל הזקן
אהבה בימי כולרה

אהבה בימי כולרה

גבריאל גרסיה מארקס

האם אפשר להתגעגע לעיר שלא היית בה מעולם? ויתרה מזו, לעיר שאינה קיימת כלל, אלא בין דפיו של ספר? בכל פעם שאני קורא את "אהבה בימי כולרה" אני נתקף געגועים עזים לעיר הזו, עלומת השם, שאולי מבוססת (ואולי לא) על העיר הקולומביאנית קרטחנה, עיר שבה "ארבע מאות שנה לא קרה כלום חוץ מהזדקנוּת איטית בין עלי דפנה נבולים וביצות מרקיבות", עיר קריבית וטרופית שבה החום טורף את החושים וסערות הקיץ מציפות את הרחובות, עיר של פליטים ומהגרים וצאצאי עבדים וגנרלים ואצילים אירופיים שירדו מגדולתם - ובעצם העיר כולה אינה אלא יורדת כל העת מגדולתה, וכל כולה פאר הולך ומתבלה, הולך ומתפורר ומרקיב. אולי בגלל שאנחנו גרים כאן בארץ שבה כל הזמן קורים דברים, שבה כל מהדורת חדשות מביאה התפתחויות חשובות או מדאיגות, יש קסם מיוחד בתחושה הזו של עיר שקפאה בזמן וכלום לא קורה בה (כמובן, קורה בה הרבה, והאירועים מרתקים ומסעירים; אבל הדימוי חשוב יותר מהמציאות).
סיפור האהבה המלנכולי והיפהפה הנפרש לאיטו בין פרמינה דאסה לפלורנטינו אריסה (אשר אינו דורך, אגב, על במת הסיפור עד עמוד 57), ולא פחות מכך, סיפור האהבה השונה מאוד בין פרמינה דאסה לבעלה חובנאל אורבּינו, הוא רק מסווה או מסכה: הגיבורה האמיתית של הסיפור היא העיר המתבוססת בנוזליה, העיר שמארקס מתאר לנו בפרטי פרטים לא רק את צבעיה ומראותיה וקולותיה, אלא גם את שלל הריחות השונים שלה: ריח גשם וריח זיעה וריח צואה וריח גוף וריח מזון וריח פרחים טרופיים וריח בשמים צרפתיים מהמאה התשע-עשרה. בכך הוא מזכיר את ויקרם סת ואת בראהמפור שלו, או את דנציג המיתית של גינטר גראס.
מארקס הוא אמן הסיפור, והוא יודע לספר גם סיפור פשוט (פשוט רק לכאורה, כמובן) באופן כזה שכל תפנית בעלילה היא מפתיעה ורעננה, וגם חריגות מקו העלילה (כמו סיפורים של דמויות משנה) שובות את הלב בעושר הפרטים שלהן, שאינו מכביד על הקריאה אלא רק מגביר את העונג.
במשך שנים חשבתי ש"מאה שנות בדידות" הוא יצירת המופת של מארקס, ו"אהבה בימי כולרה" הוא ניסיון לא מוצלח לשחזר את ההצלחה של הקודם. אבל היום, אחרי שקראתי את שני הספרים כמה פעמים, אני כבר לא משוכנע שזה כך. בהחלט יכול להיות שהרומן הגדול של מארקס הוא דווקא הספר הזה.
וחייבים, אבל פשוט חייבים, לומר מילה טובה על התרגום הנפלא של מלצר ופורת, שעושה בית ספר וגם אוניברסיטה לשלל המתרגמים החובבנים שמושלים היום בכיפה. ככה צריך לתרגם, רבותי, ככה צריך לכתוב בעברית. מתרגם צריך לכתוב עוד יותר יפה מאשר סופר, ואמציה פורת הוא מיחידי הסגולה שיכולים לעמוד באתגר. התרגום שלו נקרא כמו ספר מקור, כאילו כתב אותו מארקס בעברית, ואין מחמאה גדולה מזו למתרגם.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליברל
אהבה בימי כולרה

אהבה בימי כולרה

גבריאל גרסיה מארקס

כבר שבוע וקצת שאני חיה חיים כפולים. באחד יש לי שעות קבועות, מונוטוניות של מדים, צבא, קריאת מאמרים, קשרים חברתיים כאלה ואחרים, רגעי-חסד קטנים, שיחות טלפון, אחים קטנים ושינה. בשני יש לי את פרמינה דאסה ופלורנטינו אריסה וד"ר חובנאל אורבינו, ועוד עשרות דמויות-משנה באות והולכות, ומכתבי אהבה ועצי שקדים ועורבים מבושמים, תרכוסי נחושת ומקמנות סופרים, לסוטות וציפוריות-לילה. לא פעם נראה העולם השני אמיתי יותר.
לפני חצי שעה סיימתי לקרוא את "אהבה בימי כולרה" והלב שלי עדיין פועם מיופי ומשמחה ומצער הפרידה. אין לי מושג מה אקרא עכשיו, כשהעולם הממשי פתאום מתגבש בחזרה, כשאפשר לראות את השדה השרוף ואת אוויר הקיץ ועולם שיש בו טלוויזיות ומחשבים ולווינים.

וגם דברים נשארים: פחד המוות, וצער הזקנה, ואהבת-פנטזייה שגדולה יותר מכל מציאות, איך שאפשר לאהוב כל-כך, עמוק כל-כך, אדם שלא קיים בכלל (ואולי דווקא בגלל זה), אדם שהוא בעצם רק חלק ממך.

ושוב ההרגשה הזו, שאין מה לעשות עם מצבור היופי והאמת הזה, אפשר לכתוב עליו, אפשר לדבר עליו, אפשר לשבח אותו ולצטט אותו עד שיתפוררו המילים ויהפכו לקלישאות ואולי יקלו קצת על היופי. חיכיתי לספר כזה כל-כך הרבה זמן, ועכשיו הוא נגמר ואני יכולה לחזור לחיים קצת שונה וקצת חכמה יותר.
איזה יופי. איזה יופי טהור.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•999
אהבה בימי כולרה

אהבה בימי כולרה

גבריאל גרסיה מארקס

קראתי את הספר לפני שני. לא יכולתי לעזוב אותו,לילה שלם . הכתיבה של גבריאל גרסיה הקסימה אותי.
בכלל אני אוהבת מאוד את הסגנון שלו והחומרים בהם כפי שהוא דן.ממליצה בחום.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Sevgi
אהבה בימי כולרה

אהבה בימי כולרה

גבריאל גרסיה מארקס

"אהבה בימי כולרה" הוא אחד הספרים האהובים בישראל, ובצדק. אפילו נכלל בששת הנבחרים של עם עובד, יחד עם קלאסיקות "ישראליות" כגון "התפסן בשדה השיפון" ו-"מאה שנים של בדידות". אחרי כל כך הרבה שנים של אהדה לאומית, אפשר להגיד שגרסיה מרקס נמנה עם מיטב סופרינו: גרוסמן, עוז, שלו... עכשיו רק נשאר שיקבל את פרס ישראל.
צחוק בצד – באמת ספר נהדר. קלאסיקה שלא נשחקת עם הזמן, מכיוון שהאהבה היא על-זמנית, וכולרה, על גלגוליה השונים (מישהו אמר קורונה?), היא גזרה של הטבע. סיפור העלילה גם הוא אוניברסלי בהווייתו, לא תלוי במקום או בזמן, ולמעשה היה יכול להתרחש אפילו בפתח תקווה. למי שלא מכיר: פלורנטינו אריסה מתאהב עד כלות נשמתו בפרמינה דאסה, שמתפכחת מהר למדי ובוחרת בנוחות על פני האהבה. היא נישאת ליקיר העיר, המאמי הלאומי אם תרצו, דוקטור חובנאל אורבינו. יחסיהם של הזוג הנשוי נעים על הספקטרום שבין אהבה מלאכותית לבין שנאה הדדית, אך בסופו של דבר היציבות הכפויה שמקנה מוסד הנישואין מאפשר להם לתחזק מראה חיצוני של אושר.
פלורנטינו אריסה, מצידו, לא מתכוון לוותר כל כך בקלות. למעשה, הוא לא מתכוון לוותר בכלל. הוא ממתין בסבלנות למות חובנאל אורבינו במשך חצי מאה, שוטף מרחוק את עיניו בדמותה של אהובתו הנצחית, שהולכת ומזדקנת לנגד עיניו. אהבתו כמעט מקוממת את הקורא בחוסר הצדקתה – אין לה סיבות או נימוקים, ובכל זאת היא בוערת חזק וברור.
הספר נפתח במותו של חובנאל אורבינו בגיל שמונים ושתיים, חוזר בזמן חמישים שנה אחורה, ומתחיל להדביק את הפער. בשאט נפש, בנשימות ארוכות וברגישות רבה. את הסוף לא אהרוס לכם, אכתוב רק שהוא שווה את ההמתנה.
מומלץ לצעירים ולמבוגרים כאחד.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•פְּסֶבְדוֹן
אהבה בימי כולרה

אהבה בימי כולרה

גבריאל גרסיה מארקס

סופית, אני נאלצת להרים ידיים בהכנעה ולהודות שמר גבריאל גרסיה מרקס ואני פשוט לא מתאימים זה לזו. הוא יתגבר על זה בקלות, אני בטוחה. אבל אותי זה דווקא מצער מאוד.
אחרי הכל, האיש כותב מדהים. כל משפט שלו הוא מלאכת מחשבת, יצירת אמנות. הספר הזה, בדומה ל'מאה שנים של בדידות', כתוב כל כך יפה שזה באמת ובתמים מתסכל אותי שגם הפעם, למרות שהשתדלתי, לא הצלחתי ליהנות ממנו בלב שלם, שאני לא יכולה להצטרף למקהלת המשבחים ולומר בפשטות: מקסים.

אני מתארת לעצמי שלו היה מדובר ביצירה לא נודעת של סופר אלמוני והייתי מגיעה ללא ציפיות מוקדמות, הייתי מצליחה להתמקד יותר במעלותיו של הספר ופחות בחסרונותיו. זה לא שאני לא מודעת לאיכויותיו, אבל לא הרגשתי את הקסם הזה שכולם מדברים עליו. קצת צחקתי (אפילו בקול רם...) אבל לא התרגשתי, לא הזדהיתי עם אף דמות, ולא התחברתי לסיפור.

כנראה שאין לי את מי להאשים אלא את עצמי. אני מניחה שאני לא מספיק רומנטית בשביל להתרגש מסיפור אהבה חד-צדדי, טוטאלי וחסר פשרות שנמשך חיים שלמים, מבלי שהמאוהב החליף מילה וחצי עם נשוא אהבתו... כנראה שהאופי הפרקטי שלי, השכלתני, היה בעוכריי. בעיני, בני אדם הם יצורים מורכבים, בעלי שאיפות מורכבות, לבטים, ספקות. קשה לי להתלהב מסיפור על מישהי שבמבט אחד מתאהבת עד כלות נשמתה ובמבט נוסף מאבדת כל צל-צילו של רגש חיבה... זה ספר שצבוע במעט מאוד צבעים, ולי חסרים גווני הביניים. יש לנו פה אדישות לעומת אהבה, אבל רגשות כמו קנאה, עלבון, טינה, מרירות, אשמה וחמלה שוכנים בלבנו בצוותא, וכשאני קוראת ספר על מערכות יחסים אני מצפה למצוא אותם שם, מתעוררים זה בעקבות זה... אני לא יכולה להעביר 200 עמודים בקריאה על אדם שמלבד אהבה אין בליבו מאומה, ולהישאר מרותקת ומוקסמת. בשלב כלשהו, על אף הכתיבה היפה, אני מתחילה להשתעמם...

יגיד מי שיגיד, ובצדק, שזה לא ספר כזה. זה לא רומן פסיכולוגי, ואין לשפוט אותו על מה שאינו מתיימר להיות. צריך לשחרר קצת את המוח וליהנות מהכתיבה, מהרעיונות, מהאופטימיות. אבל אני לא הצלחתי. בעיני פלורנטינו אריסה הוא דמות אל-אנושית, לא סבירה, חד-מימדית עם שאיפה אחת ורגש אחד ורצון אחד, ואין דברים כאלה. וכן, אני יודעת שאני נודניקית...

האמת שבניגוד לסיפור האהבה המרכזי בספר, את תאור היחסים וחיי הנישואים של דר' חובנאל אורבינו ופרמינה דאסה המזדקנים אהבתי מאוד. כשרק התחלתי לקרוא, בסביבות עמוד 30, מצאתי את עצמי לרגע חושבת שהספר נוגע בשלמות. הריב על הסבון באמבטיה הוא בעיני קטע נפלא, מצחיק, אמיתי ונוגע ללב... לו רק שאר הספר היה כזה!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
אהבה בימי כולרה

אהבה בימי כולרה

גבריאל גרסיה מארקס

מה אפשר לומר על גבריאל גרסיה מרקס אם לא סופר
גדול צבעוני ססגוני שכתיבתו מרתקת וסיפוריו
הזויים עם זאת יפים להפליא
פלורנטינו אוהב את פרמינה מרגע שנחו עליה
עיניו לראשונה ועד שהיה איש זקן לא יכול
היה לשכוח אותה.
את ליבה קנה במכתבי האהבה שכתב לה, אך
אביה התנגד לנישואיהם הרחיקה ממנו ולבסוף
השיא אותה לרופא שלדעתו היה שידוך ראוי
והולם יותר לביתו היפה מפלורנטינו הפשוט.
השנים שחלפו גרמו לפרמינה לראות בדמותו
של פלורנטינו משהו לא מציאותי כמו רוח
שחלפה על פניה אהבה את בעלה למרות שנישואיהם
לא היו סוגים תמיד בשושנים.
למעלה מחמישים שנה עבר מהיום שנישאה, אך
אהבתו אליה לא נשכחה הוא תמיד השתדל להיות
קרוב לאזור בה גרה ולעיתים רחוקות נתקל
בה במקומות שהקהילה היתה מסתובבת שם.
בחלוף השנים עלה מעמדו וירש ירושה נכבדת
ידע מאות נשים אך החלל שבליבו לא התמלא.
ביום שפרמינה התאלמנה, שוב החל לכתוב
לה מכתבי אהבה ולבסוף התרצתה לו, הוא
שוב זכה בליבה והם מצאו אושר זה בחברתה
של זו בימיהם האחרונים רק איתה החלל
שהיה בליבו התמלא סוף סוף הגיע לאושר
שכמה לו כל חייו.
אך הסגנון לא משתפך ומתקתק זה כתוב
בהומור ובדיחות דעת המבדיל ספר זה
מסתם סיפור אהבה שמאלצי.
בנוסף לתוכן המקסים גם התיאורים
שמציירים תקופה מיוחדת במקום מיוחד
תורמים רבות ליופיו של הסיפור הזה.
אני חושבת שזה ספר נפלא כמיטב המסורת הדרום
אמריקאית שתמיד המציאות ססגונית מוזרה
ואנושית.
ספר שלא כדאי להחמיץ אין אהבות כאלו
שנשארות רעננות וחזקות לאחר עשרות שנים
וזה יוצר תחושה של אגדה קסומה .

לפני 14 שנים•
★★★★★
•panyola
אהבה בימי כולרה

אהבה בימי כולרה

גבריאל גרסיה מארקס

תמיד אמרתי על עצמי שכשאני בספריה או בחנות ספרים אני מרגישה כמו ילד בחנות ממתקים והנה נפל לחלקי ממתק ספרותי משובח!
הכתיבה כל כך נעימה, איכותית, ציורית ועשירה שהחלק העלילתי פה תפס תפקיד משנה.
הסיפור על פלורנטינו אריסה שמאוהב 70 שנה בפרמינה דאסה היה טיפה לא הגיוני אם מנסים לחשוב עם היגיון בריא על כל הנושא אבל אל תעשו את זה...
אני מודה שגם לא כל כך הבנתי מתי בדיוק ואיפה מתרחש כל הסיפור. הוא מנותק כמעט ממרחב הזמן והמקום ורק באמצע הספר הבנתי פחות או יותר באיזה שנה אנחנו ולגבי המדינה עצמה עד עכשיו אני לא בטוחה אבל שוב, זה ממש ממש לא משנה.
סיפרו לי סיפור בצורה כל כך יפה שכל השאר פשוט מתגמד.נתתי לעצמי להישאב פנימה בלי יותר מידי ביקורת צינית על אופיו הטיפה תבוסתני ו"תקוע" של הגיבור.

במהלך הקריאה הרגשתי שמתנגנת לי איזו מנגינה נעימה בראש, ממש כמו שנשמעת השפה הספרדית לעיתים.
המתרגמים פה עשו עבודה מדהימה והצליחו לשמור על המלודיות של שפת המקור והכישרון המדהים של הסופר לתאר סיטואציה בשפה עשירה וציורית. אני רק יכולה לדמיין איך ההרגשה לקרוא את זה בספרדית :-)

אז חבל לבזבז עוד דקה של קריאת הביקורת הזאת במקום לקרוא את הספר עצמו.
רוצו לקרוא.

נו, אתם עוד פה?

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא