למיכאל ממש כמו אבי.לא ידע להיות אבא ובכלל לתקשר-אבל הסבא הכי נפלא בעולם.נראה לי שזה השוני הרב בהתמודדות בין אבא לילד לבין אבא לנכד.
יש המון שוני ...העול ,החינוך,הזמן,הבגרות-היכולת להודות ולהבין איפה טעית ולשנות.
הרווחת.
ובכל זאת ישירות מירושלים אבי יביא עימו את הספר אבא גוריו בביקורו הבא.אולי בקריאה שנייה אמצא משהו אחר.אולי לא???ואז תבחר אם לסלוח לי או לא...
למרות שיש משהו מאוד משונה באמירה זו-הרי אם היינו אותו הדבר היה מאוד משעמם,ובטח לא אשפוט אותך אם אתה אוהב ספר זה או אחר...שנה טובה.מיה יהלי

נהנתי מיכאל, שמחתי מאד לקרא את תגובותיך. במיוחד על שובה של האהבה בזכות הנכד. איזה יופי זה :)

צודק.. אבל ,כל גיל והיחודיות שלו.
ויש ספרים שמבוגרים לא יצליחו לחוות כמו בגיל ההתבגרות ...כילד מהנקודה שבה הוא מסתכל על העולם.
לכל אדם נקודת מבט שונה ....אני קראתי את מנוחה נכונה של עמוס עוז בגיל 6 .וזה היה הזמן שלי.

למיה ממיכאל ישנם ספרים, שיש צורך בבשלות (לא בשביל להעליב).
כשאדם מזדקן קל לו להבין ספרים על בני גילו. ראי ספר מצויין "החיוך האטרוסקי" הבנים שלי בשנות השלושים לחייהם לא מסוגלים להבין מה אני מוצא בספר.
גם אני בסיום התיכון לא אהבתי ספרים שנדרשנו ללמוד. כיום הדברים נראים אחרת. בכלל לא נעים אבל לעניות דעתי לאנשים מבוגרים יותר יש ניסיון חיים וחוויות (לא לכולם). שההתרשמות שלהם משתנה. דוגמא: לפני שנולד הנכד הבכור שלי לא היה לי מושג כיצד יווצר הקשר. כיום אני קשור אליו הוא החזיר לי את הרעננות שבאהבה, שאם השנים משהו משתנה שם. בקיצור לאהוב נכד זה סוג אהבה שונה מאהבת בןץ לא ניתן לתאור מדובר בתחושה. שנה טובה ובשורות טובות ואם את לא אוהבת את אבא גוריו נסלח לך.

ובקשר לדוד גרוסמן- אולי כעסתי על עצמי שלא הצלחתי להתחבר לספר שהפך לסרט(אם אני לא טועה)ונכתב עליו שיר מקסים -וכן דילגתי...וכן יצא מזה משהו חיובי-
ההבנה שצריך להרפות לפעמים...
ולהרפות הוא חלק מהחיים.
אז גם מהדילוגים למדתי משהו חשוב.

מיכאל- א.הסיכוי שאגיע לגיל 60 דיי קלוש..ובכל זאת תודה.לא ירדתי לסוף דעתך.ציינתי שיש בבגרותו של האדם יכולת להבין את הספר בצורה שונה לגמרי לאחר מספר שנים.יש ספרים שלעולם לא אוותר על החוויה הראשונית שהטמיעו בי.
בקשר לבעל זבוב-אם יכולתי להסביר למה קטלתי אותו,לא היתי רוצה לקרוא אותו שנית ממקום אחר.
והבנתי וגם אם בדרך הקשה -לפני הרבה שנים שאין לדלג על דף אחד בחיים,מכלולו הדברים מוביל אותך לאן שהגעת.לפעמים מאוחר מידיי אבל לא יכולת לעשות את הדברים אחרת.אומרים שלו ניתנה לאדם הזדמנות לחיות פעמיים ,היה עושה את אותן טעויות גם בפעם השנייה-ולא בכדי.שלך.

מיה אני מאחל לך חיים ארוכים, זכרי שתגיעי לשנות ה-60
ונדבר אז (הסעכוי שתמצאי אותי קטן כי אני בגילאים האלו היום. (החיים כמו ספר טוב לא ניתן לקפוץ על פרקים ורק כשמתקרבים לסוף מבינים למה התכוון הסופר
תגלי שהגיל עושה משהו, האדם מסוגל להזכר בפרקים הקודמים אבל אינו יכול לצפות את הפרקים הבאים.

נכון אבל-יש את החוויה הראשונית שמשאירה חותם.
אם ידעתי לענות ,בטח היתי.
קראתי המון...מזכרוני שנאתי כל דף.
אולי יהיה טוב לקרוא לא כי צריך ומיליון בגרויות על הראש,אלה כבחירה.למשל את הספר החטא ועונשו=לא יעזור בית דין ,ועד כמה שיש בו דברים חכמים שהפנמתי לכל חיי,לעולם אשנא את הסיפור וצורת כתיבתו....

חס וחלילה אני מאמינה נלהבת בדעה אישית... קרה לי יותר מכמה פעמים שממש לא התרשמתי מספר שנחשב טוב מאד ואין לי בעיה שאחרים לא יתרשמו מספר שאני אהבתי... רק רציתי לדעת למה לא אהבת, יהיה נחמד לשמוע.

מנקודת מבט של גיל 16... למרות שאת שאר הספרים אהבתי בטירוף...
באמת יש פער של זמנים.אבל היה משהו בחוויה הראשונית
שנשאר.את החטא ועונשו ניסיתי לקרוא אחרי מספר שנים ודעתי עליו נשארה אותו הדבר.אולי שווה קריאה שנייה
ולו רק בגלל שמעולם לא הוכיחו את הביקורות שלי בכזאת עוצמה.

למה מיותר? אם אפשר לשמוע הסבר מפורט יותר... כי גם אני קראתי אותו כתלמידה, פעמיים, והוא אחד האהובים עלי מאז.

לדעתי ממש לא מיותר.. קראתי אותו בבי"ס וממש נהניתי.
היום כבר לא צריך לקרוא אותו בבתי ספר עד כמה שידוע לי..