“"מולד הירח" הוא ספר ההמשך של "דמדומים" המספר על בלה, נערה בתיכון שמתאהבת עד כלות נשמתה באדוארד, ערפד יפה תואר. מאייר פורצת את הגבולות של העלילה כאשר כבר בפרק הראשון בלה נתונה בסכנה: במסיבת יום הולדת 18 שלה שמשפחת הערפדים מארגנת לה, היא בטעות נחתכת מעטיפת מתנה ולכן כמעט ננשכת מערפד שלא מסוגל לרסן את עצמו. ההתחלה מטורפת, כי אדוארד מבין שכדי לא לסכן אותה עליו לעזוב. "אצל בלה סוון יש דבר אחד חשוב יותר מהחיים עצמם: אדוארד קאלן" – כך נפתח התקציר של הספר. האם היה תצליח לחיות בלעדיו? איך נראים החיים שלה באומללות האינסופית? בלה שקועה בדיכאון ברמה שהיא לא מסוגלת לחיות, וזה מתואר היטב בספר "מולד הירח". איך מבינים ריקנות מהי? קודם כל, להכניס ארבעה עמודים ריקים שכתוב עליהם "אוקטובר, נובמבר, דצמבר, ינואר". רק אחר כך מאייר יכולה להתחיל לתאר לנו את מחשבותיה של בלה, שהספר מסופר מנקודת מבטה. כל החיים, המחשבות, האירועים, הדמיונות, החלומות והסיוטים שבלילה כתובים בצורה מאוד מושכת ומרתקת, שלא יכולתי לא להזדהות ולחוש אמפתיה כלפי הדמות, לאהוב אותה ולרצות לדעת מה יעלה בגורלה. כיצד תצליח להמשיך לשרוד כשפיסה מהלב נלקחה, כשמהצד השני היא מוכרחה להוכיח לאביה צ'רלי, שהיא גרה איתו, שהיא מסוגלת להמשיך לחיות. בלה מגלה שיש משהו שיכול להסיח את דעתה: הסכנה. כאשר היא מגלה את האדרנלין והפחד ממעשים אסורים, היא ממש שומעת בראש את הקול של אדוארד, מרגישה כאילו הוא נמצא לידה, ולכן היא לא תהסס לעשות דברים אלה בשביל לחוש אותו כביכול. צעיר ממנה בשנתיים, ג'ייקוב בלאק מתחבר אליה ומתקן בשבילה אופנוע. בלה מופתעת כשהיא מתחילה להרגיש קצת שמחה כשהיא עם ג'ייקוב. חולפים השבועות, השניים מתקרבים, עד שג'ייקוב עוזב אותה. איזה סוד הוא מסתיר ממנה? טוב, זה הרבה יותר מטורף ממה שאפשר להעלות על הדעת. כמה נהניתי לחזור לקרוא את סדרת "דמדומים". אני מאוד מתחבר לסגנון הכתיבה. מאוד מוצאת חן בעיניי הדרך שבה סטפני מאייר בוחרת לספר את הסיפור, ובהצלחה רבה. הספר הצליח להעביר אליי את רגשותיה של הדמות, וזה נדיר מאוד עבורי, כי הרבה ספרים שקראתי לא הצליחו לעשות זאת מבחינתי. הכתיבה נפלאה, שמצד אחד הייתה נוחה וקלה לקריאה בשפה פשוטה, ומצד שני העבירה בדיוק במילים הנכונות את הסיפור ולגמרי החייתה את בלה הדמות כאילו היא בן אדם ממשי. כלומר, הכתיבה הכניסה אותי במאה אחוז לראש של בלה וליצרים שמניעים אותה, הכל היה מתואר היטב במינון הנכון. כדאי לכם לקרוא אם שכחתם מה זה ספר טוב שמכניס אתכם לראש של דמות. לאורך הספר יש אנלוגיה מעניינת לרומיאו ויוליה, ואפילו שם אחד הפרקים הוא שמה של אחת הדמויות מהמחזה (פאריס). אז נכון, משפחת קאלן עזבה בתחילת הספר, ולכן אין ערפדים (בחלק מהזמן), אבל תסמכו על הסופרת שהם יופיעו בהמשך, היא תכניס מדי פעם את הסכנה, המתח, הפחד מהמוות של הדמויות, הדרמה והסקרנות של הקוראים ממה שעוד צפוי. 470 עמודים, שחלק מהם היו "משעממים", אבל זה כי הם היו הרי חלק מהמציאות בחיים של בלה, והוכיחו לי שאני נכנס לחיים שלה, וזה אמין שהחיים יכולים להיות משעממים ועצובים ולא מלאים באקשן כשאהובה עזב והיא בודדה. שאר הספרים בסדרה טובים יותר. עדיין כתיבה איכותית שבהכרח מעידה על ספר רציני שמטרתו בעיקר לפתוח קווי עלילה מעניינים מאוד לספרי ההמשך.”

“נו, כן. הכתיבה מקסימה, העלילה מרתקת, סטפאני יודעת להחזיק את העיניים עד המילה האחרונה. אבל קראתם פעם ספר שאהבתם לקרוא אותו, אבל אתם שונאים את הדמות הראשית? זו סתירה שלא מאפשרת להנות מהספר עד הסוף. העזיבה של אדוארד, והסיבות לעזיבה, היו צפויות מאוד ומובנות מאליהן. וחוץ מזה, כאן כמה דברים הפריעו לי: אדוארד ובלה - שניהם כל כך אוהבים ליפייף את הנפש שלהם! קשה לי להסביר. אבל נדמה שהם בכלל לא קולטים אף פעם מה יגרום לזה לזו להיות מאושרים באמת. והם גם לא כועסים זה על זו בכלל, זה מוציא את כל הכיף, הטבעיות ויכולת ההזדהות ממערכת היחסים שלהם, והופך הכל למרוח ודרמטי ונפשות מגונדרות. זאת אומרת, יש להכל פאן כל כך מגוחך - בעובדה שלבלה לא היתה טיפת אמון באהבה של אדוארד כלפיה. היא האמינה לו תוך שניה שהוא אדיש כלפיה ולא הטילה יותר צל של ספק בעובדה שהוא שיקר לה - והיה כל כך ברור צריך להיות, בייחוד לה, למה הוא הוא משקר לה - לא היה בה ניצוץ של תקווה, סטפאני כיבתה כל מחשבה אופטימית טבעית וזה יצר תחושה מאולצת, כאילו היא מנסה להגזים ולהעמיק את האבל והדרמה בצורה... לא נכונה. ובלה נהייתה מעצבנת מתמיד. כי היא מתנשאת על כל העולם חוץ מערפדים. אנשים אנושיים משעממים אותה. התנהגות אנושית משעממת אותה, ופרט לכך שאני לא מזדהה איתה כי התנהגות אנושית זה דבר מאוד מעורר אהדה לדעתי - היא בעצמה ילדותית ומטופשת מכל בן-אנוש שם. איך היא יכולה לגלגל עיניים כשאנשים בגילה משתעשעים עם מצלמה, ומצד שני כשהיא מסתכלת בתמונה שלה עם אדוארד כל מה שהיא יכולה לראות זה שהיא לא יפה כמוהו ואז להתחיל להרגיש רגשי נחיתות כל כך מטופשים? אין לה שוב אהבה בעולם כלפי אף אחד חוץ מאדוארד, שום רגש אמיתי כלפי ההורים שלה וזה כל כך מבחיל, לקרוא על בן אדם שכל כך מנותק מהחיים של עצמו. היא מתייחסת לחברים שלה כמו יויו חסר רגשות שאפשר לעשות איתו הצגה, לפגוע בו, לעבוד עליו, כי נו, מה כבר שווים הרגשות שלהם, רק היא יודעת להיות מה זה שבורה באמת והם כל כך לא לרמה שלה. היא מרגישה רעה על דברים אנוכיים שהיא עושה אבל באופן מרוחק, והיא בכלל לא מתנצלת לא משנה כמה פגעה וכמה היתה צבועה - אלא אם כם זה אדוארד, האדם היחיד בעולם שהיא אוהבת. וחוץ מזה, אם היו לרגשות האכפתיות ביניהם משהו קצת בריא וטבעי, היא היתה כועסת עליו כמו שצריך. אבל לא. היא פשוט נהיית מתה. בלי חיים. זאת אומרת, אין לה חיים בלעדיו? איזה מן מסר זה? תתלו את כל חייכם בבן אדם שאתם אוהבים כדי שמכל בן אדם אחר בעולם, מההורים ומהחברים שלהם, מהתחביבים ומהעולם שבחוץ יפסיק להיות לכם אכפת, ואז החיים שלכם יהיו כמו של בלה אותי זה מגעיל. העליונות של אהבת-בני-זוג מעל אהבת החיים, כל מי שאוהב אתכם, כל מה שאפשר לאהוב מסביב. וזה בסדר, אם סטפאני היתה מנסה להעביר את המסר ההפוך בקונטרס, אבל לא! סטפאני כאילו מנסה להסביר כמה שבלה חזקה בגלל זה - וזה מסר כל כך שגוי! כשצ`רלי מדבר עליה ואומר שדווקא בגלל שהיא החליטה לשקוע במרה השחורה זה אומר שיש לה אישיות חזקה והיא עקשנית ואליס מסכימה ואומרת, "היא משהו" - זה גרם לי לגלגל עיניים. אלוהים אדירים!!! והקולות! באמת שציפיתי להסבר יפה, לא למריחה האווילית הזאת הזאת על התת מודע וחוסר האמון עצמי של בלה, שרק שם דגש על כל מה ששנאתי בה! בקיצור, כל העניין עם אדוארד ובלה - גרם לי לגלגל עיניים, והקשה עליי מאוד להתחבר לשניהם. בעיקר לבלה. אבל ג`ייקוב חמוד! מגיעה לו מישהי טובה פי 100, לדעתי, מבלה. הוא הדמות האהובה עליי בספר, אני חושבת. הוא אמיתי כל כך, בנוי מהתחלה ועד הסוף, מעורר אהדה בצורה שאהרוס אם אתאר, ופשוט צריך לקרוא אותו. הייתי אומרת שהוא השמש של הספר הזה - וגם חם כמוה! הדבר היחיד שמעצבן בו הוא שהוא מאוהב בבלה, אבל נו, יש את האנשים האלה שיש להם נטיה להתאהב באנשים שרחוקים מלהיות ראויים להם. נקווה שהוא יקבל קצת שכל... סאם ואמילי: כאן היה שממש הרתיע אותי והטריד אותי. הצדקה רעיונית לעניין שגבר יכה את בחורה שלו, או שנדמה לי? דרך העיניים (המטופשות כל כך!) של בלה, אנחנו רואים שהיא מגיבה על זה ברחמים ובהערצה גדולה על האהבה שלהם, לא בדחייה ובכעס. זה פשוט מרגיש דוחה. אני לא יודעת אם המסר היה צריך להיות הפוך, אבל הוא יצא מעוות. במיוחד בגלל כל ה... אנושיות שבזה, אנשי-הזאב מתנהגים בצורה אנושית כל כך, כל הזמן יש בתוכם חיה שרק מחכה לזנק מתוכם, וזה כאילו... אפשר להגיד את זה על אנשים מסוימים. קשה לי להסביר, אבל יש כאן משחק מאוד מסוכן באש, במה שהיא כתבה. ואני לא אוהבת את זה לאור המצב העגום בחיים האמיתיים. במיוחד לאור העובדה שאוכלוסייה שלמה של בנות ברחבי כל העולם לוגמות כל מילה מספר הזה בשקיקה וזוכרות כל פרט. אני מקווה מאוד, מאוד, שלא יוצא מכאן שום מסר מעוות. הערפדים שלנו, וקארלייל: הם כל כך פלקטיים, דמויות שטוחות. בעיקר קארלייל, המושלם-מכל-בחינה. זה מאוד מפריע שאנחנו בכלל לא מכירים את האופי שלהם, אולי בקושי, למרות שהם כביכול המשפחה של בלה. לדעתי סטפאני יכלה לבנות את זה כמו שצריך, במקום למרוח "הם-כולם-יפים-ומושלמים-אסמה-אמהית-קארלייל-מושלם-אליס-הכי-טובה-רוזלי-מרושעת-אמט-מצחיק-ג`ספר-כרזימטי".”

“אז הנה אנחנו שוב, חוזרים לעוד הרפתקה של אדוארד ובלה.... עוד הרפתקה מגוחכת להחריד.... כמו תמיד בלה שלנו כל כך מאוהבת באדוארד ככה שלא אכפת לה ממה שסובב סביבה... כמו תמיד יש מישהו שמאוהב בבלה אבל היא לא שמה עליו והולכת אחרי אדוארד כמו צל.... לפי דעתי הרעיון של הספר היה די טוב ולפני שיקטלו אותי כאן אני מתכוונת לרעיון שמשפחת קאלן עוזבת את פורקס. כרגיל בלה מתפרקת כשאדוארד לא לצדה ומתחילה לפתח דיכאון במשך חצי שנה.... אני מצטערת אבל סדרת הספרים הזו כל כך שובינסזטית, ~~בלה חייבת את אדוארד והיא לא מסוגלת לתפקד בלעדיו~~ הדמות של בלה מביכה אותי כנערה\אישה , כאשר היא כל כך תלותית במישהו שהיא לא רוצה להמשיך בחייה אם הוא איננו. כל פעם אותה תחזית בסדרה- שרב כבד של אהבה דביקה סערה של דיכאון ועצב וקשת בענן כשהכל מסתיים באושר ואושר. תכינו את כל מה שצריך גבירותיי ורבותיי כי היום הולך להיות יום דביק ביותר. מציעה לכם לא לצאת מהבית. עד כאן לתחזיתנו , שיהיה לכולם יום שלא כולל בו את תחזית מזג האוויר של מולד הירח....... ☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠ שם הספר- מולד הירח שנת הוצאה- 2009 מספר עמודים - 472 סופרת - סטפני מאייר”

“קראתי את הספר די מזמן, טוב ממש מזמן, דמדומים הייתה הסדרה הראשונה שקראתי לפני כמה שנים טובות. הספר הראשון תמיד עושה רושם שונה, ואני זוכרת איך פשוט התאהבתי בספר הזה-עולם מלא בפנטזיה, בחורה שפוגשת את אהבת האמת שלה, ולמרות שהאהבה מסוכנת לה ולאהוב שלה הם בכל זאת מאוהבים. נשמע טוב, לא? אני זוכרת באיזו קלות התחברתי לבלה. ובספר הזה, שאדוארד עזב אותה, זה פשוט שבר אותי. הייתי שבורה ביחד עם בלה, וקראתי ממש מהר כדי להגיע כבר לקטע שאדוארד חוזר אליה. שמחתי ביחד עם בלה כשאליס הגיעה, היה לי כל כך קל להתחבר אליה. לגמרי הרגשתי את מה שהיא הרגישה. אבל אחרי זה חשבתי שאם דמדומים לא הייתה סדרת הפנטזיה הראשונה שקראתי, אולי הרושם שלי מהסדרה היה שונה. זאת אומרת, אחרי שאני מכירה דמויות נשיות חזקות ועצמאיות יותר, כמו קאת' ורוז ואריה וקטניס וטריס, אולי הרושם שלי מבלה היה קצת שונה והייתי חושבת שהיא תלותית ומעצבנת, בייחוד אם משווים אותה לדמויות אחרות. אז ניסיתי לקרוא שוב, והרושם שלי לא השתנה. הבנתי שמה שאהבתי בספר הוא האהבה העצומה שיש בין בלה לאדוארד (חלק יאמרו שזה קיטשי, אבל לדעתי זה מקסים) ובזכות האהבה שלהם הכל אפשרי. הפרידה מאדוארד שברה אותה, ובצדק. זה לא הופך אותה לתלותית, לפחות לא לדעתי. ממש נהניתי בקריאה, ואני ממליצה בחום!”

“"מולד הירח" הוא ספר ההמשך של "דמדומים" המספר על בלה, נערה בתיכון שמתאהבת עד כלות נשמתה באדוארד, ערפד יפה תואר. מאייר פורצת את הגבולות של העלילה כאשר כבר בפרק הראשון בלה נתונה בסכנה: במסיבת יום הולדת 18 שלה שמשפחת הערפדים מארגנת לה, היא בטעות נחתכת מעטיפת מתנה ולכן כמעט ננשכת מערפד שלא מסוגל לרסן את עצמו. ההתחלה מטורפת, כי אדוארד מבין שכדי לא לסכן אותה עליו לעזוב. "אצל בלה סוון יש דבר אחד חשוב יותר מהחיים עצמם: אדוארד קאלן" – כך נפתח התקציר של הספר. האם היה תצליח לחיות בלעדיו? איך נראים החיים שלה באומללות האינסופית? בלה שקועה בדיכאון ברמה שהיא לא מסוגלת לחיות, וזה מתואר היטב בספר "מולד הירח". איך מבינים ריקנות מהי? קודם כל, להכניס ארבעה עמודים ריקים שכתוב עליהם "אוקטובר, נובמבר, דצמבר, ינואר". רק אחר כך מאייר יכולה להתחיל לתאר לנו את מחשבותיה של בלה, שהספר מסופר מנקודת מבטה. כל החיים, המחשבות, האירועים, הדמיונות, החלומות והסיוטים שבלילה כתובים בצורה מאוד מושכת ומרתקת, שלא יכולתי לא להזדהות ולחוש אמפתיה כלפי הדמות, לאהוב אותה ולרצות לדעת מה יעלה בגורלה. כיצד תצליח להמשיך לשרוד כשפיסה מהלב נלקחה, כשמהצד השני היא מוכרחה להוכיח לאביה צ'רלי, שהיא גרה איתו, שהיא מסוגלת להמשיך לחיות. בלה מגלה שיש משהו שיכול להסיח את דעתה: הסכנה. כאשר היא מגלה את האדרנלין והפחד ממעשים אסורים, היא ממש שומעת בראש את הקול של אדוארד, מרגישה כאילו הוא נמצא לידה, ולכן היא לא תהסס לעשות דברים אלה בשביל לחוש אותו כביכול. צעיר ממנה בשנתיים, ג'ייקוב בלאק מתחבר אליה ומתקן בשבילה אופנוע. בלה מופתעת כשהיא מתחילה להרגיש קצת שמחה כשהיא עם ג'ייקוב. חולפים השבועות, השניים מתקרבים, עד שג'ייקוב עוזב אותה. איזה סוד הוא מסתיר ממנה? טוב, זה הרבה יותר מטורף ממה שאפשר להעלות על הדעת. כמה נהניתי לחזור לקרוא את סדרת "דמדומים". אני מאוד מתחבר לסגנון הכתיבה. מאוד מוצאת חן בעיניי הדרך שבה סטפני מאייר בוחרת לספר את הסיפור, ובהצלחה רבה. הספר הצליח להעביר אליי את רגשותיה של הדמות, וזה נדיר מאוד עבורי, כי הרבה ספרים שקראתי לא הצליחו לעשות זאת מבחינתי. הכתיבה נפלאה, שמצד אחד הייתה נוחה וקלה לקריאה בשפה פשוטה, ומצד שני העבירה בדיוק במילים הנכונות את הסיפור ולגמרי החייתה את בלה הדמות כאילו היא בן אדם ממשי. כלומר, הכתיבה הכניסה אותי במאה אחוז לראש של בלה וליצרים שמניעים אותה, הכל היה מתואר היטב במינון הנכון. כדאי לכם לקרוא אם שכחתם מה זה ספר טוב שמכניס אתכם לראש של דמות. לאורך הספר יש אנלוגיה מעניינת לרומיאו ויוליה, ואפילו שם אחד הפרקים הוא שמה של אחת הדמויות מהמחזה (פאריס). אז נכון, משפחת קאלן עזבה בתחילת הספר, ולכן אין ערפדים (בחלק מהזמן), אבל תסמכו על הסופרת שהם יופיעו בהמשך, היא תכניס מדי פעם את הסכנה, המתח, הפחד מהמוות של הדמויות, הדרמה והסקרנות של הקוראים ממה שעוד צפוי. 470 עמודים, שחלק מהם היו "משעממים", אבל זה כי הם היו הרי חלק מהמציאות בחיים של בלה, והוכיחו לי שאני נכנס לחיים שלה, וזה אמין שהחיים יכולים להיות משעממים ועצובים ולא מלאים באקשן כשאהובה עזב והיא בודדה. שאר הספרים בסדרה טובים יותר. עדיין כתיבה איכותית שבהכרח מעידה על ספר רציני שמטרתו בעיקר לפתוח קווי עלילה מעניינים מאוד לספרי ההמשך.”

“נו, כן. הכתיבה מקסימה, העלילה מרתקת, סטפאני יודעת להחזיק את העיניים עד המילה האחרונה. אבל קראתם פעם ספר שאהבתם לקרוא אותו, אבל אתם שונאים את הדמות הראשית? זו סתירה שלא מאפשרת להנות מהספר עד הסוף. העזיבה של אדוארד, והסיבות לעזיבה, היו צפויות מאוד ומובנות מאליהן. וחוץ מזה, כאן כמה דברים הפריעו לי: אדוארד ובלה - שניהם כל כך אוהבים ליפייף את הנפש שלהם! קשה לי להסביר. אבל נדמה שהם בכלל לא קולטים אף פעם מה יגרום לזה לזו להיות מאושרים באמת. והם גם לא כועסים זה על זו בכלל, זה מוציא את כל הכיף, הטבעיות ויכולת ההזדהות ממערכת היחסים שלהם, והופך הכל למרוח ודרמטי ונפשות מגונדרות. זאת אומרת, יש להכל פאן כל כך מגוחך - בעובדה שלבלה לא היתה טיפת אמון באהבה של אדוארד כלפיה. היא האמינה לו תוך שניה שהוא אדיש כלפיה ולא הטילה יותר צל של ספק בעובדה שהוא שיקר לה - והיה כל כך ברור צריך להיות, בייחוד לה, למה הוא הוא משקר לה - לא היה בה ניצוץ של תקווה, סטפאני כיבתה כל מחשבה אופטימית טבעית וזה יצר תחושה מאולצת, כאילו היא מנסה להגזים ולהעמיק את האבל והדרמה בצורה... לא נכונה. ובלה נהייתה מעצבנת מתמיד. כי היא מתנשאת על כל העולם חוץ מערפדים. אנשים אנושיים משעממים אותה. התנהגות אנושית משעממת אותה, ופרט לכך שאני לא מזדהה איתה כי התנהגות אנושית זה דבר מאוד מעורר אהדה לדעתי - היא בעצמה ילדותית ומטופשת מכל בן-אנוש שם. איך היא יכולה לגלגל עיניים כשאנשים בגילה משתעשעים עם מצלמה, ומצד שני כשהיא מסתכלת בתמונה שלה עם אדוארד כל מה שהיא יכולה לראות זה שהיא לא יפה כמוהו ואז להתחיל להרגיש רגשי נחיתות כל כך מטופשים? אין לה שוב אהבה בעולם כלפי אף אחד חוץ מאדוארד, שום רגש אמיתי כלפי ההורים שלה וזה כל כך מבחיל, לקרוא על בן אדם שכל כך מנותק מהחיים של עצמו. היא מתייחסת לחברים שלה כמו יויו חסר רגשות שאפשר לעשות איתו הצגה, לפגוע בו, לעבוד עליו, כי נו, מה כבר שווים הרגשות שלהם, רק היא יודעת להיות מה זה שבורה באמת והם כל כך לא לרמה שלה. היא מרגישה רעה על דברים אנוכיים שהיא עושה אבל באופן מרוחק, והיא בכלל לא מתנצלת לא משנה כמה פגעה וכמה היתה צבועה - אלא אם כם זה אדוארד, האדם היחיד בעולם שהיא אוהבת. וחוץ מזה, אם היו לרגשות האכפתיות ביניהם משהו קצת בריא וטבעי, היא היתה כועסת עליו כמו שצריך. אבל לא. היא פשוט נהיית מתה. בלי חיים. זאת אומרת, אין לה חיים בלעדיו? איזה מן מסר זה? תתלו את כל חייכם בבן אדם שאתם אוהבים כדי שמכל בן אדם אחר בעולם, מההורים ומהחברים שלהם, מהתחביבים ומהעולם שבחוץ יפסיק להיות לכם אכפת, ואז החיים שלכם יהיו כמו של בלה אותי זה מגעיל. העליונות של אהבת-בני-זוג מעל אהבת החיים, כל מי שאוהב אתכם, כל מה שאפשר לאהוב מסביב. וזה בסדר, אם סטפאני היתה מנסה להעביר את המסר ההפוך בקונטרס, אבל לא! סטפאני כאילו מנסה להסביר כמה שבלה חזקה בגלל זה - וזה מסר כל כך שגוי! כשצ`רלי מדבר עליה ואומר שדווקא בגלל שהיא החליטה לשקוע במרה השחורה זה אומר שיש לה אישיות חזקה והיא עקשנית ואליס מסכימה ואומרת, "היא משהו" - זה גרם לי לגלגל עיניים. אלוהים אדירים!!! והקולות! באמת שציפיתי להסבר יפה, לא למריחה האווילית הזאת הזאת על התת מודע וחוסר האמון עצמי של בלה, שרק שם דגש על כל מה ששנאתי בה! בקיצור, כל העניין עם אדוארד ובלה - גרם לי לגלגל עיניים, והקשה עליי מאוד להתחבר לשניהם. בעיקר לבלה. אבל ג`ייקוב חמוד! מגיעה לו מישהי טובה פי 100, לדעתי, מבלה. הוא הדמות האהובה עליי בספר, אני חושבת. הוא אמיתי כל כך, בנוי מהתחלה ועד הסוף, מעורר אהדה בצורה שאהרוס אם אתאר, ופשוט צריך לקרוא אותו. הייתי אומרת שהוא השמש של הספר הזה - וגם חם כמוה! הדבר היחיד שמעצבן בו הוא שהוא מאוהב בבלה, אבל נו, יש את האנשים האלה שיש להם נטיה להתאהב באנשים שרחוקים מלהיות ראויים להם. נקווה שהוא יקבל קצת שכל... סאם ואמילי: כאן היה שממש הרתיע אותי והטריד אותי. הצדקה רעיונית לעניין שגבר יכה את בחורה שלו, או שנדמה לי? דרך העיניים (המטופשות כל כך!) של בלה, אנחנו רואים שהיא מגיבה על זה ברחמים ובהערצה גדולה על האהבה שלהם, לא בדחייה ובכעס. זה פשוט מרגיש דוחה. אני לא יודעת אם המסר היה צריך להיות הפוך, אבל הוא יצא מעוות. במיוחד בגלל כל ה... אנושיות שבזה, אנשי-הזאב מתנהגים בצורה אנושית כל כך, כל הזמן יש בתוכם חיה שרק מחכה לזנק מתוכם, וזה כאילו... אפשר להגיד את זה על אנשים מסוימים. קשה לי להסביר, אבל יש כאן משחק מאוד מסוכן באש, במה שהיא כתבה. ואני לא אוהבת את זה לאור המצב העגום בחיים האמיתיים. במיוחד לאור העובדה שאוכלוסייה שלמה של בנות ברחבי כל העולם לוגמות כל מילה מספר הזה בשקיקה וזוכרות כל פרט. אני מקווה מאוד, מאוד, שלא יוצא מכאן שום מסר מעוות. הערפדים שלנו, וקארלייל: הם כל כך פלקטיים, דמויות שטוחות. בעיקר קארלייל, המושלם-מכל-בחינה. זה מאוד מפריע שאנחנו בכלל לא מכירים את האופי שלהם, אולי בקושי, למרות שהם כביכול המשפחה של בלה. לדעתי סטפאני יכלה לבנות את זה כמו שצריך, במקום למרוח "הם-כולם-יפים-ומושלמים-אסמה-אמהית-קארלייל-מושלם-אליס-הכי-טובה-רוזלי-מרושעת-אמט-מצחיק-ג`ספר-כרזימטי".”

“אז הנה אנחנו שוב, חוזרים לעוד הרפתקה של אדוארד ובלה.... עוד הרפתקה מגוחכת להחריד.... כמו תמיד בלה שלנו כל כך מאוהבת באדוארד ככה שלא אכפת לה ממה שסובב סביבה... כמו תמיד יש מישהו שמאוהב בבלה אבל היא לא שמה עליו והולכת אחרי אדוארד כמו צל.... לפי דעתי הרעיון של הספר היה די טוב ולפני שיקטלו אותי כאן אני מתכוונת לרעיון שמשפחת קאלן עוזבת את פורקס. כרגיל בלה מתפרקת כשאדוארד לא לצדה ומתחילה לפתח דיכאון במשך חצי שנה.... אני מצטערת אבל סדרת הספרים הזו כל כך שובינסזטית, ~~בלה חייבת את אדוארד והיא לא מסוגלת לתפקד בלעדיו~~ הדמות של בלה מביכה אותי כנערה\אישה , כאשר היא כל כך תלותית במישהו שהיא לא רוצה להמשיך בחייה אם הוא איננו. כל פעם אותה תחזית בסדרה- שרב כבד של אהבה דביקה סערה של דיכאון ועצב וקשת בענן כשהכל מסתיים באושר ואושר. תכינו את כל מה שצריך גבירותיי ורבותיי כי היום הולך להיות יום דביק ביותר. מציעה לכם לא לצאת מהבית. עד כאן לתחזיתנו , שיהיה לכולם יום שלא כולל בו את תחזית מזג האוויר של מולד הירח....... ☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠ שם הספר- מולד הירח שנת הוצאה- 2009 מספר עמודים - 472 סופרת - סטפני מאייר”

“קראתי את הספר די מזמן, טוב ממש מזמן, דמדומים הייתה הסדרה הראשונה שקראתי לפני כמה שנים טובות. הספר הראשון תמיד עושה רושם שונה, ואני זוכרת איך פשוט התאהבתי בספר הזה-עולם מלא בפנטזיה, בחורה שפוגשת את אהבת האמת שלה, ולמרות שהאהבה מסוכנת לה ולאהוב שלה הם בכל זאת מאוהבים. נשמע טוב, לא? אני זוכרת באיזו קלות התחברתי לבלה. ובספר הזה, שאדוארד עזב אותה, זה פשוט שבר אותי. הייתי שבורה ביחד עם בלה, וקראתי ממש מהר כדי להגיע כבר לקטע שאדוארד חוזר אליה. שמחתי ביחד עם בלה כשאליס הגיעה, היה לי כל כך קל להתחבר אליה. לגמרי הרגשתי את מה שהיא הרגישה. אבל אחרי זה חשבתי שאם דמדומים לא הייתה סדרת הפנטזיה הראשונה שקראתי, אולי הרושם שלי מהסדרה היה שונה. זאת אומרת, אחרי שאני מכירה דמויות נשיות חזקות ועצמאיות יותר, כמו קאת' ורוז ואריה וקטניס וטריס, אולי הרושם שלי מבלה היה קצת שונה והייתי חושבת שהיא תלותית ומעצבנת, בייחוד אם משווים אותה לדמויות אחרות. אז ניסיתי לקרוא שוב, והרושם שלי לא השתנה. הבנתי שמה שאהבתי בספר הוא האהבה העצומה שיש בין בלה לאדוארד (חלק יאמרו שזה קיטשי, אבל לדעתי זה מקסים) ובזכות האהבה שלהם הכל אפשרי. הפרידה מאדוארד שברה אותה, ובצדק. זה לא הופך אותה לתלותית, לפחות לא לדעתי. ממש נהניתי בקריאה, ואני ממליצה בחום!”