ביקורת התבונה הטהורה היא ספר שמנסה לענות על שאלה פשוטה לכאורה: מה אנחנו באמת יכולים לדעת. קאנט טוען שהתבונה שלנו אינה חלון שקוף אל המציאות, אלא מערכת עדשות מובנית שמעצבת את כל מה שאנחנו תופסים. מרחב, זמן, סיבתיות – כל אלה אינם תכונות של העולם עצמו, אלא של האופן שבו אנחנו חושבים אותו.

המהלך הזה הוא מהפכני: הוא מציב את האדם במרכז ההכרה, אבל גם מגביל אותו. קאנט אומר לנו: יש דברים שהשכל האנושי פשוט לא יכול לדעת, לא משנה כמה נתאמץ. אלוהים, הנפש, העולם כמכלול – כל אלה חורגים מהיכולת שלנו להבין באופן אמיתי.

למתחילים, הספר עשוי להיראות כמו מבוך מושגים. אבל מי שמוכן להיכנס אליו מגלה רעיון עמוק: הידיעה האנושית אינה כישלון או מקריות, אלא מבנה מדויק ומוגבל שמאפשר לנו להבין את העולם כפי שהוא מופיע לנו, לא כפי שהוא “באמת”.
הספר הוא אבן יסוד של המחשבה המודרנית כי הוא מלמד אותנו להבחין בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו באמת יכולים לדעת. בעולם מלא מידע, זה שיעור שמרגיש רלוונטי מתמיד.

מיועד לחובבי ניטשה אני מניח, כי מצב אחד כאן טמונים הטקסטים הפילוסופיים באמת שלה האיש, ובקריאתם יש תחושה שונה מקריאת שאר הכתבים המבריקים שלו. נראה שהוא שינה באופן מהותי את הפריזמה, והכתיבה בשני כרכים אלה פשוט אחרת, אגרסיבית יותר, פילוסופית יותר, והרבה פחות הוא עצמו. ישנן טענות של חוקרים לפיהן אחותו ובעלה אחרי מותו של הוגה שלא קם כמוהו, החליטה עם בעלה, לשכתב כמה קטעים או יותר מכמה, במטרה לקדם א הנרטיב האנטישמי והלאומני - שהיה אז בתחילת הדרך. אחרים טוענים שניטשה עצמו כתב את הכל. אני נוטה לדעה השנייה. כך או כך זה אותו הניטשה המוכר שאנחנו מכירים, צד שני, משהו שם לא מסונכרן. שווה לקרוא.

וולטר הוא לא פילוסוף במובן המקובל, אין לו מתודה סדורה, ואם יש לו - אז היא מסתכמת בכתיבה בינונית, לא עמוקה במיוחד אך חדה ומדויקת, במטרה להפגין בוז , לעג, והרבה מאוד רעל עטוף בצלופן של ביקורת לגיטימית על כל הפילוסופים מאפלטון מאריסטו ועד לאותם אלה אשר פעלו בשנותיו. ליבניץ היה הקורבן המרכזי לו, עליו הוא כתב ספר שלם שכולו בוז ולגלוג, אולם בספר זה מתגלה וולטר גם כאנטישמי ארסי ורעיל במיוחד, בייחוד בקטע המעניין שבו הוא מנהל מן ויכוח עם פסקל שנטה לאהדה מסוימת כלפי היהודים. שנים לאחר מכן הוא הוציא את המאסה על הסבלנות שם הוא כבר מיושב ומתון יותרץ מה שהזכיר לי את צ'רצ'יל , כששאל, מי הו אנטישמי? זה ששונא את היהודים קצת יותר מכל השאר. חיבור נדיר, ומעורר עניין רב בקריאתו. בהמשך הספר הוא ממשיך ומחבר מן מילון פילוסופי, שנהניתי לקרוא. בערך "היהודים" באותה ציניות מרושעת ואנטישמית הוא ממש מבקש מהיהודים לעזוב לפלשתינה, בטענות אירוניות עלובות ששל תמיכה בהקמת מדינה ריבונית, כאשר הארס האנטישמי נוטף מכתיבתו.

למי שרוצה להבין את שפינוזה, בעיניי זה ה- ספר. הוא לא קליל לקריאה, אולם מנגד הוא כן מובן, ומקל מאוד על הבנת שפינוזה עקב בצד אגודל לפי הסדר. כשצוללים לתוכו, מרגישים יותר בבית, למרות שההתחלה קצת מאתגרת, בכל זאת שפינוזה לא כתב טורים לעיתון.. יש לא מעט ספרים שמנסים להסביר את האתיקה ואת כל יתר כתביו, לדעתי, זה הספר שעושה את זה הכי טוב. עוד נקודה שלפחות עבורי עשתה את הקריאה חוויתית יותר, הוא שניתן לפתוח בנקודות שונות את הספר וללמוד נושא נושא לפי העדפה.

ממליץ בחום, לאוהבי פילוסופיה. האמת שהופתעתי מהעושר האינטלקטואלי שהספר מביא עימו, ובין היתר סקירה ברורה ונגישה ממש להגותו של הגל, למי שמתקשה להבין אותו ישירות. שזה הרוב, משם הוא ממשיך לעוד כמה נושאים משיקים. נהנתי, ואגב- ברשותי העותק האחרון בהחלט של הספר, שנקנה ישירות מחנות המפעל של מכון ביאליק. מוצע גם הוא למכירה

יש ספרים שלא חייבים לקרוא. זה דווקא ספר שכן חייבים לקרוא. ישראל סגל בסגנונו המבריק מגולל את סיפור משפחתו החרדית, כשצילו של אחיו הצדיק מעיב עליו, עד לנקודת הפיצול. הצדיק הפך לגדול בתורה, אח שלו, הסופר, נטש לחלוטין כל קשר עם העבר שלו, והדרמה רק הולכת ומסלימה. מומלץ ממש

ספר שבהחלט שווה קריאה, למי שיש סבלנות והרבה אורך רוח. הספר עמוס ממש בטקסטים כבדים ומשעממים, וכך למשל בכל תחילת פרק צריך לספר סיפור ארוך ומתיש עם עלילה לא להיט, ומנגד, יש סיפור שבו הממצאים הם הפוכים, ולמרות שהרעיון של הספר הוא מעניין מאוד, ומי שמצליח לצלוח או לדלג על הקטעים שנועדו למלא את הספר, ימצא חומר מעניין מאוד שעשוי ממש לדבר אל מי שניחן באינטיליגנציה רגשית עמוקה, על חשבון כל השאר.

אחד הספרים המעולים שקראתי לאחרונה. לא עוד ביוגרפיה משמימה, הספר כתוב בצורה דימית ובשפה המובנת לכל כיס. לא מדובר בספר ארוך ועב כרס, אלא במידה הנכונה. ועם זאת הכותב עשה עבודת תחקיר יוצאת מהכלל, כך שהספר נוגע ולעיתים אפילו בהרחבה, גם בביוגרפיה של הרב קוק, והתלאות שעבר בארץ ישראל, תוך שהוא משלב בכישרון רב חלקים מההגות הפילוסופית קבלית של הרב. לא אגרר לספויילרים אבל ממליץ מאוד על הספר, וממש לא רק לדתיים.

האמת שהספר מצוין.
ואני לא יודע למה,
שכן הספר כתוב וערוך בצורה לא מסודרת ונטול קוהרנטיות.
הספר מתיימר לחשוף את הפוסטמודרניזם, אך לא טורח להסביר את משמעות המושג על הווריאציות והפרשנויות השונות שלו.
משהו כמו מחצית מהספר הוקדש להסבר שטחי למדיי על האסכולה הקאנטיאנית, המרקסיזם גם תופס נתח מסוים בספר, וכמו טלאי על טלאי מעמיס הכותב המתאמץ לא להתלהם, עוד ועוד פרטים, שמות, ציטוטים מן הגורן ומן היקב וממה שבא ליד.

קראתי את כולו, וזאת מהסיבה שכתיבה והתכנים כשלעצמם (ברפרנס לקאנט) כתובים טוב, ומעניין.

אבל המטרה לא צלחה והספר לא הצליח לחשוף, לפחות לא לי, את הפוסט-מודרניזם.
האמת לא ברור לי מה הכותב רצה, אבל ברור לי שהוא רצה לכתוב ספר. ספר קליל, זורם עם תכנים מעניינים, וזה מעולה. אבל מפוזר ובלי פואנטה ברורה.

מצד שני ממתי בכלל צריך פואנטה? תשאלו את קפקא.