הבהגווד גיתא הוא אחד מאותם ספרים שמצליחים לערער את נקודת המבט של הקורא גם אם הוא מגיע אליו בלי רקע בהינדואיזם. זה טקסט שמתחיל בשדה קרב - רגע של ספק, פחד ובלבול - ומתרומם במהירות לשיחה פילוסופית על חירות, חובה, מוסר ומשמעות.

מה שהופך את הקריאה למעניינת במיוחד הוא המתח שבין הדרמה האנושית של ארג’ונה לבין הקול האלוהי של קרישנה. הדיאלוג ביניהם מציע לקורא לא רק תובנות רוחניות אלא גם מסגרת לחשוב על בחירות יומיומיות: מהי חובה? מהו מעשה נכון? האם אפשר לפעול בעולם בלי להיאחז בתוצאות?

הספר מאתגר אינטלקטואלית- הוא דורש סבלנות, פתיחות, ולעיתים גם נכונות להניח בצד תפיסות מערביות על מוסר וגורל. אבל מי שמוכן להיכנס אליו מגלה יצירה שהיא אפוס של ממש - וגם פילוסופית של ממש.

בעיניי, הכוח הגדול של הבהגווד גיתא הוא היכולת שלו לגרום לקורא להרגיש כי הספר ממשיך להדהד הרבה אחרי שסוגרים אותו.

כשאני חושב על החוטא ועונשו ממקום אישי, זה ספר שתופס אותי בדיוק בנקודה שבה ספרות כמו זאת - מצליחה לגעת בחיים עצמם. הוא מזכיר לי עד כמה דק הגבול בין החלטה קטנה לבין השלכות גדולות, בין רגע של חולשה לבין מסע חיים שלם.
מה שהכי נגע בי בקריאה הוא האופן שבו דוסטוייבסקי מציג את האשמה לא כעונש שמוטל מבחוץ, אלא כמשהו שמתחיל לכרסם מבפנים. זה גרם לי לחשוב על אותם רגעים שבהם לפעמים העונש האמיתי הוא פשוט לחיות עם הידיעה הזו.

הספר מצליח להאיר את המקומות שבהם אנחנו אנושיים מדי: הפחד, הדחף, הרצון להסתיר, הרצון להיגאל. הוא לא מטיף ולא שופט- הוא פשוט מציב מראה. ובאופן אישי, זו בדיוק הסיבה שהוא נשאר איתי: הוא מזכיר לי שהמאבק בין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו רוצים להיות הוא לא רק עלילה ספרותית, אלא משהו שמתרחש כל הזמן, בשקט, בתוך כל אחד מאיתנו.
רק גאון כמו דוסטוייבסקי ידע לכתוב פרוזה שכולה פילוסופיה.

המיתוס של סיזיפוס הוא ספר שמצליח לטלטל את הקורא גם יותר משמונים שנה אחרי פרסומו. קאמי לוקח את אחת הדמויות המייאשות במיתולוגיה – אדם שנידון לגלגל אבן לנצח – והופך אותה לסמל של חירות, מרד ומשמעות אנושית חדשה.

המסה הזו אינה עוד טקסט פילוסופי כבד; היא קריאה חדה, כמעט פרובוקטיבית, לשאול את השאלה שאנשים מעדיפים להדחיק: האם החיים ראויים לחיותם? קאמי לא מציע נחמה ולא מבקש שנאמין בסדר נסתר. להפך — הוא מזמין אותנו להישיר מבט אל האבסורד, אל הפער בין כמיהתנו למשמעות לבין אדישותו של העולם, ולמצוא דווקא שם את החירות.

הכוח של הספר הוא ביכולת שלו להפוך רעיון פילוסופי מופשט לחוויה אנושית מוחשית. הדמויות שקאמי מציג — הדון ז'ואן, השחקן, הכובש — הן לא מודלים לחיקוי אלא מראות שמחזירות לנו את עצמנו: את הרצון למצות את הרגע, ליצור, לפעול, לאהוב, למרות ואולי בגלל שאין משמעות עליונה שמכוונת אותנו.

הביקורת המרכזית על הספר היא גם סוד קסמו: הוא דורש מהקורא אומץ. זהו טקסט שלא מפחד לשאול את השאלות הקשות ביותר, ומי שמוכן ללכת איתו עד הסוף מגלה מחשבה שמצליחה להיות גם נוקבת וגם מעוררת השראה.

בסופו של דבר, המיתוס של סיזיפוס הוא ספר שמצליח לגרום לנו לדמיין את סיזיפוס — ואת עצמנו — מאושרים.

קראתי לא מעט ספרי פילוסופיה, אבל הגל מציג את ההיסטוריה של הפילוסופיה כדרמה אינטלקטואלית: כל פילוסוף אינו רק אדם עם רעיון, אלא רגע בתהליך שבו הרוח (Geist) מבינה את עצמה. במקום לראות את ההוגים כמתווכחים זה עם זה, הגל מציע לראות אותם כתחנות במסע אחד — מסע שבו האנושות לומדת בהדרגה מהי אמת, מהי חירות, ומהו תפקיד התבונה בעולם.
המהלך הזה מרשים אך גם תובעני: הוא דורש מהקורא לחשוב על רעיונות לא כעמדות פרטיות אלא כשלבים הכרחיים בהתפתחות כוללת. מצד אחד, זה מעניק משמעות עמוקה להיסטוריה של הפילוסופיה; מצד שני, זה יוצר תחושה שהגל “מסדר” את ההיסטוריה כך שתתאים לשיטה שלו.

למתחילים, הספר עשוי להיראות כמו ניסיון להפוך את כל ההוגים למשתתפים בעלילה אחת שנכתבה מראש. אבל מי שמוכן להיכנס אליו מגלה רעיון מעורר מחשבה: הפילוסופיה אינה רק חיפוש אישי אחר אמת — היא תהליך היסטורי שבו האנושות כולה חושבת את עצמה קדימה.
הספר המופלא הזה- תזכורת לכך שהבנה אמיתית דורשת לראות את התמונה הגדולה, לא רק את מה שמשתקף מנקודת המבט הסובייקטיבית. סופר מומלץ וכתוב בסגנון קולח וקריא

ביקורת התבונה הטהורה היא ספר שמנסה לענות על שאלה פשוטה לכאורה: מה אנחנו באמת יכולים לדעת. קאנט טוען שהתבונה שלנו אינה חלון שקוף אל המציאות, אלא מערכת עדשות מובנית שמעצבת את כל מה שאנחנו תופסים. מרחב, זמן, סיבתיות – כל אלה אינם תכונות של העולם עצמו, אלא של האופן שבו אנחנו חושבים אותו.

המהלך הזה הוא מהפכני: הוא מציב את האדם במרכז ההכרה, אבל גם מגביל אותו. קאנט אומר לנו: יש דברים שהשכל האנושי פשוט לא יכול לדעת, לא משנה כמה נתאמץ. אלוהים, הנפש, העולם כמכלול – כל אלה חורגים מהיכולת שלנו להבין באופן אמיתי.

למתחילים, הספר עשוי להיראות כמו מבוך מושגים. אבל מי שמוכן להיכנס אליו מגלה רעיון עמוק: הידיעה האנושית אינה כישלון או מקריות, אלא מבנה מדויק ומוגבל שמאפשר לנו להבין את העולם כפי שהוא מופיע לנו, לא כפי שהוא “באמת”.
הספר הוא אבן יסוד של המחשבה המודרנית כי הוא מלמד אותנו להבחין בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו באמת יכולים לדעת. בעולם מלא מידע, זה שיעור שמרגיש רלוונטי מתמיד.

מיועד לחובבי ניטשה אני מניח, כי מצב אחד כאן טמונים הטקסטים הפילוסופיים באמת שלה האיש, ובקריאתם יש תחושה שונה מקריאת שאר הכתבים המבריקים שלו. נראה שהוא שינה באופן מהותי את הפריזמה, והכתיבה בשני כרכים אלה פשוט אחרת, אגרסיבית יותר, פילוסופית יותר, והרבה פחות הוא עצמו. ישנן טענות של חוקרים לפיהן אחותו ובעלה אחרי מותו של הוגה שלא קם כמוהו, החליטה עם בעלה, לשכתב כמה קטעים או יותר מכמה, במטרה לקדם א הנרטיב האנטישמי והלאומני - שהיה אז בתחילת הדרך. אחרים טוענים שניטשה עצמו כתב את הכל. אני נוטה לדעה השנייה. כך או כך זה אותו הניטשה המוכר שאנחנו מכירים, צד שני, משהו שם לא מסונכרן. שווה לקרוא.

וולטר הוא לא פילוסוף במובן המקובל, אין לו מתודה סדורה, ואם יש לו - אז היא מסתכמת בכתיבה בינונית, לא עמוקה במיוחד אך חדה ומדויקת, במטרה להפגין בוז , לעג, והרבה מאוד רעל עטוף בצלופן של ביקורת לגיטימית על כל הפילוסופים מאפלטון מאריסטו ועד לאותם אלה אשר פעלו בשנותיו. ליבניץ היה הקורבן המרכזי לו, עליו הוא כתב ספר שלם שכולו בוז ולגלוג, אולם בספר זה מתגלה וולטר גם כאנטישמי ארסי ורעיל במיוחד, בייחוד בקטע המעניין שבו הוא מנהל מן ויכוח עם פסקל שנטה לאהדה מסוימת כלפי היהודים. שנים לאחר מכן הוא הוציא את המאסה על הסבלנות שם הוא כבר מיושב ומתון יותרץ מה שהזכיר לי את צ'רצ'יל , כששאל, מי הו אנטישמי? זה ששונא את היהודים קצת יותר מכל השאר. חיבור נדיר, ומעורר עניין רב בקריאתו. בהמשך הספר הוא ממשיך ומחבר מן מילון פילוסופי, שנהניתי לקרוא. בערך "היהודים" באותה ציניות מרושעת ואנטישמית הוא ממש מבקש מהיהודים לעזוב לפלשתינה, בטענות אירוניות עלובות ששל תמיכה בהקמת מדינה ריבונית, כאשר הארס האנטישמי נוטף מכתיבתו.

למי שרוצה להבין את שפינוזה, בעיניי זה ה- ספר. הוא לא קליל לקריאה, אולם מנגד הוא כן מובן, ומקל מאוד על הבנת שפינוזה עקב בצד אגודל לפי הסדר. כשצוללים לתוכו, מרגישים יותר בבית, למרות שההתחלה קצת מאתגרת, בכל זאת שפינוזה לא כתב טורים לעיתון.. יש לא מעט ספרים שמנסים להסביר את האתיקה ואת כל יתר כתביו, לדעתי, זה הספר שעושה את זה הכי טוב. עוד נקודה שלפחות עבורי עשתה את הקריאה חוויתית יותר, הוא שניתן לפתוח בנקודות שונות את הספר וללמוד נושא נושא לפי העדפה.

ממליץ בחום, לאוהבי פילוסופיה. האמת שהופתעתי מהעושר האינטלקטואלי שהספר מביא עימו, ובין היתר סקירה ברורה ונגישה ממש להגותו של הגל, למי שמתקשה להבין אותו ישירות. שזה הרוב, משם הוא ממשיך לעוד כמה נושאים משיקים. נהנתי, ואגב- ברשותי העותק האחרון בהחלט של הספר, שנקנה ישירות מחנות המפעל של מכון ביאליק. מוצע גם הוא למכירה