ביקורת ספרותית על צפלין - נובלה # מאת תמר וייס-גבאי
ספר לא משהו

---

"במקום דרוך !" זה השם שהייתי מעניקה לספר הזה , ומוותרת על זכויות יוצרים : )
אין צורך בתאור ששה ימים בחיי ישי ונעמה, די ביום משמִים אחד כדי להבין לאן שטה ספינתם.
קצת הפחיד אותי. ככה?
כאילו תקשורת, אבל לא
כאילו ביחד, אבל לא
כאילו דתיים, אבל לא
כאילו חיים, אבל לא

משפט המסגרת החיצוני ש"ידה מחליקה לתוך ידו" לא עושה הנחה לקושי.
מרגיש כמו מלחמת התשה בכל הפרטים, קטנים וחסרי נגיעה.
תחושת ריקנות וחידלון אשר הדבר היחיד המעלה את הספר הוא הבור שבו נמצא ישי. ישי מחפש את עצמו, תוהה על עצם קיומו, הן כאדם והן כדתי/מאמין.

מערכת יחסים אנמית ואומללה, אפורה כמו הצפלין שבכריכה, עם זאת אי אפשר להתעלם מכך שזה מופיע על רקע של חתיכת שמי תכלת, מה שאומר שיש מעט אור במעט המטאפורות, יש חן בציפיה של נעמה לגשם הראשון, כאילו תקווה שישטוף מעליהם את מסך העמימות, ויפֶה היה גם הרגע בו נעמה התישבה על המיטה של ישי ובזוית מסוימת היא רואה דברים אחרת ממה שהם ניבטים מהצד שלה.

הייתי מציעה לישי לקרא את "מקימי" : )
נעמה בטח תמשיך לחפש עבודה ותחליק את ידה בתוך ידו, גם אם אין משעול בלב שדות...

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על צפלין - נובלה #